אבן שתיה רמו

הכוונה הוא דמחמת האומדנא דהאב שהיא גדולה כ"כ אמרינן דגם החתן נתרצה שבאם, תמות הבת לא יתבע הנדוניא אף שהוא שלא עפ"י דין דהא זכה תיכף בהמעות מ"מ מחמת האומדנא דמיא כמו שהי' תנאי מפורש בדבר נמצא דדמי זאת ממש להתחייבות החדש דהספנים דהא הכא נמי באמת זכה החתן תיכף בהמעות וזוזי הלואה הוא דהוי אצל האב שהוא חייב בכל אונסין רק דאמרינן דתנאי היה מהחתן שאם יזדמן איזה אונס היינו שתמות בתו אז יחזרו המעות אצל האב הילכך כיון דעיקר החיוב דחייב החתן באונס הזה הוא רק מחמת התנאי והא בתנאי כזו אמרינן שם בגיטין דעל תנאי דלא שכיח לא מסקי אינשי אדעתא ודמי לענין אונס כזו כמו דלא התנו כלל וכיון שכן אוקמינן על עיקר הדין ואז ממילא זובה בהם החתן משא"כ בהא דשידוכין הא עדיין לא זכה שום אחד בשום דבר רק ששניהם התחייבו לישא זא"ז ואם לאו יתנו קנס וכיון שכן הא דמי זאת ממש למי שנשבע לפרוע לפלוני לזמן פלונית ואירעו אונס שהוא פטור משום דאמרינן דכל המתחייב עצמו לכתחילה לעשות איזה דבר הרצון הוא שדוקא אם לא ישתנה הדבר מכמות שהוא עכשיו אבל כל שיולד איזה אונס או סיבה ע"ז לא התחייב הילכך כל דמתרמי איזה אונס הוי כמו שלא נתחייב מעולם על דבר זה ומשו"ה בשידוכין פטור הוא אף על אונס דלא שכיח כמו התם והשתא ממילא לא קשה נמי קושיית השער המשפט שם שהקשה על הא דסוף סי' קי"ח מהא דאיתא בירושלמי פ' מי שאחזו דחד בר נש נתן פריטי לבעל ספינה להעבירו על ספינתו ואח"כ נתייבש הנהר שסובר ר"י התם דהספן חייב להחזיר המעות והיינו ע"פ סברת הר"ן בפ' האומר משום כיון דתלי נמי בדעת השוכר אמרינן דהוא לא נתן לו המעות רק בתנאי שיעבירו דוקא ומה לו להשוכר באונסו של הספן וע"ז הקשה דאמאי בהא דסוף סי' קי"ח בהמירה בתו דהאב חייב לשלם הנדוניא משום דהוי אונס דלא שכיח דמה בכך דהא מ"מ האב לא נתן הנדוניא רק על תנאי שתהנה בתו מהם וא"כ מה בכך דאירעו אונס דלא שכיח הא האב יכול לומר מה לי באונסו של זה אני לא נתחייבתי רק שתהנה בתי ואף שהוא אונס דלא שכיח הא התם בירושלמי נמי אונס דלא שכיח הוא ואפילו הכי אמרינן כן ע"ש אבל לדברינו אין כאן אפילו התחלת קושיא דהא הכא החתן כבר עשה המוטל עליו דהא כנסה וגם כבר זכה בהמעות ומה שצריך להחזיר כשמתה הוא רק משום דהוא קיבל על נפשו להחזיר והילכך באונס דלא שכיח אמרינן דלא קיבל להחזיר משא"כ התם הא הספן לא עשה פעולתו עדיין ולא זכה כלל בהמעות משו"ה מצי אידך לומר לו מה לי באונסך ופשוט הוא ואח"כ מצאתי בשו"מ ח"ד סי' קל"א שמתרץ קושי' השה"מ באופן אחר ואחרי כי ראיתי לקצת מחברים דאזלי בזה בתר איפכא הארכתי קצת בזה

וע"ד מה שכתבתי במכתבי הראשון שכיון שהוא בלא שבועה יכול לומר שהוא מקפיד על מום זה מצאתי כעת סברא זו בהרדב"ז ח"ד סי' קכ"ג שאם מצא בה מום שרוב בני אדם אין מקפידין ע"ז ומיעוט מקפידין יכול לומר שהוא מן המיעוט המקפידין ומספיקא לא מפקינן ממונא מיניה ע"ש לפי"ז כ"ש בהא דיש בזה קפידא טובא וגם מה שהתרה אותו המחותן לעשות השידוך והצד השני מעכב הוא ג"כ טענה גדולה כי אף להש"ך בסי' כ"א כי הזמן של החתונה הוא לאו מהדברים שעיקר הזיווג תלי בהם מ"מ כל זאת הוא רק על שעבר אבל על להבא בודאי טענה גדולה היא כמש"כ הנב"י מהד"ת סי' י' וז"ל וכי לעולם יעכב וכו' הילכך טענת השני טענה חזקה היא כנלע"ד

סימן צד

שאלה ע"ד הגט ששם האשה מעריסה מעדא וכן קורין לה בפי כל רק מחמת שהוא מהשמות המתחלפות משם מרים וגם קצת שאין בקיאין בעיקר שמה קורין לה לפעמים ג"כ בשם מרים ועתה טעה המסדר וכתב בגט שם מרים ושם זקינתה היה מירל והמגרש שבק חיים בלא זרע קיימא ויש לו אח שוטה ממש אשר להשיג ממנו חליצה א"א בשום אופן ונשאלתי אם אשה זו מותרת להנשא לעלמא

תשובה הנה אם לא כתב כלל שם האיש והאשה בגט בזה הא דעת כמה ראשונים ומכללם גם הש"ע בסי' קכ"ט סעי' א' דהגט בטל וגם בניה מן השני ממזרים וכתבו הרמב"ן והר"ן בפ"ש דגיטין וכן הוא ביש"ש פ' כל הגט סי' ב' דעיקר הפסול בזה הוא משום דכתיב ספר כריתות שהוא לשון ספירת דברים כמו שמדברים אנשים עבור אחרים זע"ז וזה הא אי אפשר בלא שם האיש והאשה דזולתן לא ניכר מי הוא המגרש והמתגרשת והיינו משום דאי אפשר לפרש כפשוטא דהטעם של שמו ושמה הוא משום דבעינן הכתיבה לשמה ואם אינו כותב שמם לא הוי כתיבה לשמה דזא דהא בפרשת סוטה אף למאן דבעי בה נמי כתיבה לשמה מ"מ לא בעינן כתיבת שם האשה בהפרשה וכן לענין פסח וחטאת דבעינן דוקא לשמה מ"מ אם משנה שמו לפני הכהן לית לן בזה משום הכי הוכרחו לומר דהטעם הוא משום ספירת דברים

וראיתי בספר ב"מ שם שהאריך לסתור הטעם של הראשונים שהוא משום דכתיב ספר דא"כ למה לא כתבו הפוסקים נמי כן לענין שטר קידושין דצריכין נמי מה"ט שמו ושמה ואדרבא הא הרשב"א מסתפק בזה כדאיתא בב"י אה"ע סי' ל"ב ואמאי לא ילפינן שטר קדושין מגט בגז"ש דיצאה והיתה דגם בשטר קדושין בעינן שמו ושמה אלא ע"כ דגם טעם זה אינו עיקר והוכיח מזה דכל כתיבת השמות בגט הוא רק מדרבנן משום הכי בשטר קדושין הקילו ע"ש אבל לא ידעתי מה תיקן בזה הא עיקר קושייתו הוא אליבא דהרשב"א דאמאי מסתפק הוא בשטרי קדושין ולהרשב"א לא תירץ כלום דהא דעתו בפ' הזורק דשמות בגיטין הוא מן התורה דכתב שם דהא דאיתא במשנה שינה שמו ושמה תצא וכו' הוא לאו דוקא שינה להדיא שמן לשם אחרים אלא ה"ה אם לא כתב כלל שמן נמי הדין כן ומביא ג"כ בפ"ק דקדושין דף ט' האי דרשה של ספר דאתיא לספירת דברים ע"ש וא"כ לשיטתו שהוא מן התורה מה מסתפק בשטר קדושין ויותר מזה תקשה לפי דברי הריטב"א שם דף ט' ד"ה ולענין שמו ושמה וז"ל ואפילו אם יהיה בגט מדאורייתא כל השמות של האיש והאשה התם משום דכתב ספר כריתות אבל בשטר קדושין לא בעי וכו' ע"כ והשתא הלא כיון דבגיטין הוא מן התורה ממילא הא גם בקדושין הוא מן התורה מהאי הקישא דויצאה והיתה ונראה לתרץ זאת ע"פ מה שיש לדקדק עוד בדברי הב"י שמביא הספק הזה של הרשב"א אי בעינן בשטר קדושין כתיבת שמו ושמה הא ע"כ לענין הלכה בודאי דעת הרשב"א עצמו דגם בשטר קדושין בעינן שמו ושמה דהא בסי' ת"ר מסתפק שם הרשב"א אי שטר קדושין כשר במחובר אי לא משום דילפינן מג"ש דויצאה והיתה או דילמא שאני גט משום דכתיב ונתן או בספר דממעט מחובר ע"ש ואפילו הכי בסי' אלף רכ"ו מסיק הרשב"א ששטר קדושין פסול הוא במחובר מהאי דרשה גופא דויצאה והיתה אף דבירושלמי ילפינן מחובר דפסול בגט הוא משום דכתיב בספר מ"מ כיון דכתיב ויצאה וכו' ילפינן מזה נמי שטר קדושין לפי"ז לענין כתיבת שמו ושמה אף דבגט ידעינן זאת נמי מדכתיב ספר מ"מ כיון דלשיטתו כתיבת השמות בגט הוא מן התורה א"כ ממילא שוב ילפינן שטר קדושין מהאי היקשא דויצאה וכו' ואמאי לענין כתיבת השמות נשאר הב"י בספיקא הא חזינן דלענין מחובר חזר בו הרשב"א ופשיט לנפשיה דילפינן בזה קדושין מגיטין א"כ ממילא ה"ה בודאי לענין כתיבת שמו ושמה נמי ילפינן קדושין מגיטין דהא חד סברא איכא בתרווייהו: