אבן שתיה רמה

דאף דין שידוכים נמי אי אפשר ללמוד זאת מדין פועלים והוא עפ"י שיטת ריב"ש סי' שפ"ז שמחלק שלשה חילוקים בדיני אונסין כי במקום שאי אפשר לו לעשות כלל הדבר שנתחייב עליו כגון שחלה או כיוצא בו אז בלאו הכי פטור משום דהוי כלל אונס רחמנא פטרי' דילפינן זאת מולנערה לא תעשה דבר ולא שייכי זאת כלל לאומדנא. עוד יש אונס כגון בתלה בנו שאף שהוא בעצמו יכול לקיים התנאי מ"מ כיון שיש תשש סכנה דשמא אם לא יהי' אביו אצלו יסתכן הבן כמש"כ הריב"ש בתשו' שם הובא בב"י יו"ד סי' רל"ב ובזה פטור נמי משום וחי בהם וכו' וגם זאת לא שייך כלל לאומדנא ולא שייך לדין אומדנא רק היכא דליכא כל הני חששא וגם הוא יכול לקיים התנאי אך הוא רוצה לבטל זאת מפני הפסד ממון או כבוד וכיוצא בזה שיש לומר דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשי' זאת נקרא אומדנא לפי"ז הא אין ראי' מפועלים דהתם הא בגמ' לא נזכר רק חלה הוא שהוא בכלל אונס דרחמנא פטריה והפוסקים הוסיפו גם תלה בנו ואונסין כאלו הא לא שייכי כלל לאומדנא. ואף דבגמ' איתא נמי או שמע שמת לו מת ובזה הא הוא בעצמו יכול לעשות מלאכתו מ"מ גם זאת לא שייך כלל לאומדנא משום דהתם שאני דמעוכב הוא בתקנת חכמים כיון דקי"ל דמי שמת לו מת אם מוטל עליו לקברו אסור הוא בעשיית מלאכה ובר נידוי הוא כדאמרינן במ"ק ד' כ"ז א"כ דמי זאת ממש להא דאיתא דהפועלים חייבים בק"ש ובתפלה ותייבין לירד מן האילן בשביל להתפלל או כמו שחייבין לעמוד לפני מביאי בכורים אף שיש שם ביטול מלאכה כדאיתא בגמ' ולא חילקו חכמים בזה בין אם הוא דבר האבד או לא ואף שבנתיים מפסיד לו מ"מ צריך לירד ולהתפלל והיינו משום דבשכירות פועלים קי"ל דבכל עניני מלאכה שלהם הולכין אחר מנהג המדינה כדאיתא בריש פ' השוכר את הפועלים ואמרינן כי שכרו אדעתא דמנהגא שכרו הילכך ה"נ דכוותא. ואף שכתב רש"י במ"ק ד' י"א על הא דאמרינן התם שאם האבל מושכר לאחרים חייב הוא באבילות וכתב רש"י דהטעם הוא כיון דקי"ל דפועל יכול לחזור בו אף בחצי היום א"כ אינו משועבד למלאכת בעה"ב משו"ה חייב הוא להתאבל משמע מזה דאם הוא קבלן או בדבר האבד שאסור לחזור בי לא חייבו חכמים לבטל ממלאכתו מ"מ ז"א דהתם מיירי לאחר הקבורה. אבל הכא מיירי בשעה שצריך להתעסק בקבורתו שבזה כל בעלי אומניות חייבים לבטל ממלאכתן כדאיתא בגמ' הילכך גם הוא חייב לבטל ואמרינן כי שכרו על דעת מנהג חכמים שכרו והוי כמו תנאי מפורש ועיי' בריש כתובות כי כל מי שמעוכב בתקנת חכמים עדיף משאר אונסין הילכך לא שייך זאת כלל לדיני אומדנא וברור הוא לדעתי

ומה שהקשה על תשו' הרא"ש דאמאי באמת בעזבה דת אחות המשודכת יכול אידך לבטל השידוך מכח האומדנא דאדעתא דהכי לא נתרצה ואמאי הא זאת הוא בכלל אונסי דלא שכיחי כלל דלא מבטלן אומדנא כמו דאמרינן בנדונית חתנים דהיכא שמת בתו דאמרינן ג"כ שצריך החתן להחזיר הנדוניא אף דהוא מוחזק מכח אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב ואפילו הכי בעזבה דת כיון דהוא אונס דלא שכיחא צריך האב אפילו לשלם הנדוניא להחתן מטעם דעל אונס דלא שכיח כלל לא סליק על דעתו ולא אמרינן אומדנא זו. כמבואר באה"ע סוף סי' קי"ח והוא ג"כ מתשובת הרא"ש. ומ"ט לא אמרינן הכי בשדוכין ג"כ כיון דעזיבת דת מילתא דלא שכיחא דלא סליק על דעתא כלל. והשעה"מ בסי' כ"א התעורר נמי מהא דסי' קי"ח על הא דח"מ סי' כ"א ומחמת כן רוצה שם לומר דגם בשידוכין כל שהוא אונס דלא שכיחא כלל אינן יכולין לבטל השידוך ע"ש אבל מהא דתשובת הרא"ש בהמירה אחות המשודכת דפסק שם שיכול לבטל השידוך לכאורה הוי תיובתא לדבריו דהתם נמי אונס דלא שכיח הוי אבל לדעתי ניחא הכל משום דהא מצינו במי שמתחייב בשבועה לפרוע לפלוני בזמן פלוני ואח"כ אירעו אונס קי"ל דבכל אונסין שאירעו לו פטור ס הוא מהשבועה כדאיתא ביו"ד סי' רל"ב ואף שנשבע ג"כ ע"ד חבירו וכן אמרינן בנדרים ד' כ"ז בהדירו חבירו שיאכל עמו דאף להשיטה שמפרשים שם שזה הוא ג"כ מהדברים שהמדיר מקפיד עליהם והוי כמו נדר לחבירו דלא כהר"ן שם והריב"ש בסי' שפ"ז עיי' במל"מ פ"ג מהלכות שבועות ואפילו הכי אמרינן התם דאם אירע לו כל אונס פטור מטעמא דאמרינן דעל דעת כן לא נדר ואף דאיכא כאן ג"כ דעת אחרת המקפדת כגון שחבירו עשה לו טובה בשביל כן אפילו הכי אמרינן אומדנא זו וע"כ דשאני הכא כיון דהתחלת ההתחייבות הוא אמרינן דירדו חכמים לסוף דעתן של כל המתחייבין שאין דעתן להתחייב רק בלי אונס אבל על אונס לא היה דעתם ודמי בזה לענין זה כמו תנאי מפורש. ועיי' במק"ח סי' תמ"ח החילוק שבין אומדנא גדולה לתנאי מפורש. ואף דאמרינן בעלמא דעל אונס דלא שכיח לא מסיק אינשי אדעתא לאיתנויי הכא שאני דאדרבא אמרינן דמעיקרא לא היה דעתו ורצונו להתחייב נפשו רק כשיהיה הדבר כמו שהוא עכשיו כיון שהוא חיוב חדש אבל לא כשישתנה מקדמותו אם לא בענין שהוא אונס דמתגליא דאנן סהדי דודאי נתרצה לזה כמו דאיתא שם בגמ' ועיי' בפרישה בח"מ סוף סי' רכ"ה שכתב כעין סברא זו והילכך אמרינן ג"כ דגם הצד השני בודאי מעיקרא נמי נתרצה לזה שעל אונס לא יהי' החיוב משום דדמי להיה תנאי מפורש בזה ביניהם הא חדא: ועוד יש אופן שני כגון בהא דגיטין ד' ע"ג ששכר ספנים להביא לו סחורה וקיבלו עליהם שהם חייבים בכל אונסים ואמרינן דמ"מ אם אירע להם אונס דלא שכיח פטורים מטעם דאמרינן דע"ז לא קיבלו עליהם והתם לא מטעם אומדנא אתינן עלה דאדעתא דהכי לא קיבלו עליהם דהא איכא התם ג"כ דעת המשכיר והיכא דאיכא דעת אחרת הא לא אמרינן אומדנא כמש"כ התוס' הנ"ל. ואף דהתם הא אצל הספנים הוא רק שעבוד וחיוב בעלמא דבזה בכל אופן אמרינן אומדנא הא כאן בודאי אי אפשר לומר זאת משום דהא כמו שאצל הספנים אינו רק תוב ושעבוד בעלמא להביא הסחורה למקום פלוני הא כמו כן אצל השוכר נמי אינו רק תוב בעלמא לשלם להם והשתא אי נימא דכאן פטורים הספנים מטעם אומדנא א"כ למה קי"ל דאף אם לא שילם להם השוכר חייב הוא לשלם הא גם אצלו איכא אומדנא להיפוך דעל דעת כן לא התחייב: אלא דהתם היינו טעמא משום דהא אם לא קיבלו עליהם להתחייב באונסין הדין הוא דאף אם אירע אונס מ"מ בכל ענין הם פטורים והשוכר חייב לשלם להם רק מי גרם להם להפסיד ע"י אונס זה הוא דוקא ע"י התנאי שלהם שהתחייבו באונסים ג"כ ומשום הכי כיון דלענין זה דמי נמי להתחלת ההתחייבות הלכך נמי באונס דלא שכיח כיון שהוא אינו בכלל הלשון של התנאי אמרינן דע"ז לא התנו ודמי כמו שלא היה תנאי בדבר זה מעולם וכל דאין כאן תנאי הרי התחייב השוכר לשלם להם אף אם יארע אונס הלכך ממילא אמרינן נמי דגם הוא נשתעבד לזה ודמי כמו שאמר לאחד תשמור לי חפץ זה בשכר דאף שלא התנה עמו שיהי' פטור מאונסין מ"מ אם אח"כ נאנס קי"ל דהשומר פטור והמשכיר חייב לשלם לו שכרו ה"נ דכוותא ופשוט הוא

והנה הא דנדונית חתנים סובר הרא"ש והפוסקים דזה נמי להא דמיא משום דהא כיון דנתחייב האב כדת וכדין שתיכף כשיכניס אה בתו מחוייב ליתן לו המעות הללו וקנו מיני' כל אחד ואחד כדרך קנינו וזה עשה כן ונשא את בתו הרי ממילא תיכף זכה החתן בהנדוניא עפ"י דין והם שלו דהא באמת אם החתן רוצה הרי חייב האב ליתן לו תיכף הנדוניא כדאיתא בש"ע שם הילכך סברי הרא"ש והפוסקים דהא דאמרינן שאם עדיין לא מסר האב הנדוניא ומתה הבת שאין האב צריך ליתן הוא לא מטעמא דאומדנא דהאב לחוד דהא כה"ג כיון דאיכא דעת אחרת לא מהני אומדנא שלו לחוד ובפרט לפי מה שכתב הנה"מ בסי' ר"ל דכל שבא זמן אחת שראוי השני להנות מהדבר שקנה זכה ושוב לאו מבטלינן זכותו ע"י אומדנא זו ע"ש. אלא