אבן שתיה רמד

ד' י"ב וביו"ד סי' שכ"ח לפי"ז הא הכא נמי כיון דמותר להשתמש בהמעות ממילא נעשה אח"כ לוה עליהם להתחייב באונסין א"כ הא אין לך גילוי דעת יותר מזה דניחא ליה וכיון דבתרומ' כה"ג הוי שליח ה"ה נמי לענין מעילה מעל. (ובמקום אחר כתבתי שמזה אפשר להביא ראי' לדעת הקצוה"ח בסי' רמ"ג שכתב דגם בתרומה בעינן שליחות דוקא ולא מהני גילוי דעת דניחא לו) בשלמא אי נימא דגם ר' יוחנן סובר בזה כרב בב"מ ד' מ"ח דדוקא אם נתן לבלן מעל משום דלא מיחסרא משיכה אבל נתן לספר לא מעל אז היה אפשר ליישב קצת דעת הרמב"ם משום דמפרש אבל נתן לספר לא מעל דלא מעל לעולם אף לאחר שנשתמש בהם וא"כ שפיר יש ראי' מזה דאף אם נתן לשלחני או לחנוני נמי לא מעל דהא לר"י כיון דמעות קונות מן התורה הא שפיר מצי להשתמש בהמעות ואפילו הכי לא מעל. אבל לפי השיטה שהבאתי לעיל לא ידעתי מנין לו להרמב"ם לדחות ברייתא מפורשת מהלכה וצ"ע

סימן צג

עוד בענין הנזכר לעיל. מה שהקשה כת"ר על חילוק המל"מ והנב"י מהא דכתובות ד' מ"ז דאיתא התם כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה ואמרינן לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קמיפלגי דפליגי בכתב לה כתובה מן האירוסין ומת אי גובה תוספת כתובתה או לא דדמי נמי להא. והנה הלשון של זכה הבעל בדברים הללו משמע שהוא זוכה בגוף החפצים וחקרו שם המפרשים דבמה זכה הבעל בגוף החפצים הא קי"ל דמטלטלין אינן נקנין בשטר ומסקי שם דקנה אותן בזה גופא מה שהבעל מתחייב נפשו ליתן לבתו התוספת כתובה ושאר התחייבות ודמי כמו שאומר האב להבעל תן התוספת לבתי ובזה תקנה הכסות והכלים דקנה מדין כסף משום דהשטר הוא במקום כסף וכאן עדיף מדין שאר קנין כסף דאינו קונה רק למי שפרע משום דכאן לא שייך נשרפו חיטך וכו' ומעתה לסברת המל"מ והנב"י האיך מדמה פלוגתא דרבנן ור"נ לפלוגתא דראב"ע ורבנן ואיצטריך לחלק בשינויי דחיקא כמש"כ התוס' שם הא יש חילוק ברור בפנינו עפ"י הדין דשאני התם בכתב לה פירות כסות וכלים דס"ל לר"נ דזכה הבעל בדברים הללו היינו טעמא משום דהא כבר נגמר המקח והם עומדים ברשות הבעל דהא הם מסוימים והם של משא"כ בהא דכתב לאשתו תוספת כתובה שהוא רק התחייבות לחוד על הבעל בזה סובר ר' נתן ג"כ דלא גבינן מהבעל מהאירוסין משום דבדבר דלא זכה עדיין אז לכ"ע אזלינן בתר אומדנא דאדעתא דהכי לא כתב לה הבעל ויותר מזה קשה עפ"י דברי התוס' לפי שיטת ר"ת וכו' ע"כ. לדעתי אין בזה שום קושיא דהא ע"כ סברא זו אזלא רק אליבא דשיטת הרמב"ן הובא בח"מ בסוף סי' ל"ט וכן הוא במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' דמי שקונה חפץ מחבירו ונותן לו שטר על דמי המקח נקנה לו כמו בנתינת מעות ממש אבל לדעתי לא נראה כלל סברתם הכא דהתם השטר שנותן לו על המעות הוא בלא שום תנאי והילכך אמרינן שהוא בגדר חליפין שיחליף לו השיעבוד של קרקע שמשעבד לו בשטר זה בעד המטלטלין כמו שביאר שם המחנה אפרים אבל הכא התוספות שהחתן נותן הוא רק על תנאי כשימות או כשיגרשנה אבל אם תמות היא לא תגבה לעולם ובכה"ג הא אף בכסף ממש ואף בקרקע שניקנית היא בכסף מ"מ אם אמר לו הקונה שכשיהי' כן יתן לו הכסף בעד הקרקע ואם לא לא יתן לו ואף אם לא יתן לו הכסף מ"מ הקרקע יהי' נקנה לו בכל אופן אף אם לא יתן לו מאומה קנין כסף כזה בודאי לא מהני דהא לא דמי לשדה עפרון עיי' רש"י ריש קידושין וא"כ גם בהשיעבוד של השטר הבא מכסף כזו בודאי נמי אינו קונה ואף שהיא יכולה למכור הכתובה תיכף בטובת הנאה ואז יהיה לה תיכף הכסף הא זאת הכסף הוא מידה ולא מיד בעלה הקינה הפירות והכסות וכו' ומהאי טעמא באמת רצה הגמ' בב"ק ד' פ"ט לומר דזאת לא הוי רק טובת הנאה לחוד ולא משתעבד אפילו לבע"ח משום דמילי נינהו ואף דמסקינן התם דמילי דמזדבני בדינרי הוא מ"מ הא אפשר לומר דזה דוקא הוא לענין שיעבוד שהוא קל אבל לא לענין מכירה וקניה כמו שכתב הרא"ש בתשו' הובא בש"ך ח"מ סי' ס"ו דיותר בקל אדם משתעבד ממה שהוא קונה ומקנה דהא דאקני וקנה משתעבד ובמכירה אינה נקנית ואף אם נימא דאף בשטר כזו שהוא בספק נמי יכולין לקנות מטלטלין מ"מ הא כבר הסכימו המחברים מחמת קושיית הרשב"א ושאר הפוסקים שהקשו על הרמב"ן מכמה סוגיות עיי' ש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט דכוונת הרמב"ן וש"פ שכתבו שע"י נתינת השטר חוב נקנה לו דבר הנמכר לא שנקנה לו בקנין גמור רק שע"י כן חל החיוב על הגברא וב"ד יכולין לכפותו לגבות ממנו אותו החפץ שנתחייב לו ולהקנותו לו ע"י משיכה ואם תפס החפץ וקידש בו אשה קודם שגבו אותו ב"ד לאו כלום הוא וכן אם המוכר מכר זה החפץ לאחר קודם גביית ב"ד מה שעשה עשה כי אין לו על המוכר רק חיוב הגוף להעמיד לו זה החפץ עיי' בנה"מ סי' ל"ט ס"ק י"ז ע"ש נמצא לפי"ז גם בכתב לו פירות כסות וכלים נמי אינו רק חוב ושיעבוד בעלמא דהא מחוסר עדיין משיכה וגביה כ"ז שלא מסר להבעל הילכך שפיר מדמה לה הגמ' להדדי גם בלאו הכי יש לתרץ זאת בכמה אנפי

עוד הביא ראי' לדברי המל"מ והנב"י מהא דאמרינן בב"מ ע"ז השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נוטל שכירותו ואם קבלן הוא נוטל קבלנותו והנה הא דקבלן אינו יכול לחזור בו בלא אונס הוא מדינא לא מיבעי אם משך בעה"ב כלי אומנתו אלא אפי' אי לא משך רק שהתחיל במלאכה ס"ל לכמה פוסקים נמי דאינו יכול לחזור בו ועיי' בש"ך סי' של"ג ס"ק ד' ואף למאן דסבירא לו דיכול לחזור בו מ"מ ידו על התחתונה וה"ז דומה למי שנתחייב לחבירו להעמיד לו מקח באופן המועיל דחל ע"ז קנין ונתחייב גופו בזה ומ"מ הא חזינן דמחמת אונס יכול לחזור בו וידו על העליונה וע"כ דמטעם אומדנא אתינן עלה דאמרינן שאם הקבלן היה יודע שיארע אונס כזה לא היה מתחייב נפשו בזה הרי מוכח דבדבר שאינו רק חוב ושיעבוד אמרינן אומדנא אף היכא דאיכא ג"כ דעת אחרת הנה ראי' זו נמצאת היא גם במחברים אמנם לדעתי אין ראי' כ"כ מזה לסברת המל"מ והנב"י והוא ע"פ מה שהקשו המחברים על מה שכתב הנמו"י בפ' הזהב על הא דאמרינן שם דף מ"ו דהזהב מחייב את הכסף שאם משך ממנו מטלטלין ע"מ ליתן לו חטים אז מחוייב ליתן לו דוקא חטים ממש ואינו יכול לפטור נפשו במעות שיווי דמי החטין והקשו ע"ז מהא דכתב הרא"ש בע"ז והובא בח"מ סי' של"ב שאם הבטיח להפועל חפץ בשכרו יכול ליתן לו אח"כ דמי החפץ ועיי' בנה"מ סי' ר"ג ס"ק ז' שמחלק דהכא כשמשך המטלטלין הא יש לו קנין בגוף המטלטלין וכיון שכן תיכף כשמשך המטלטלין נתחייב גם כן הוא בגוף הדבר שהבטיח לו משא"כ בפועל הא אין לו זכיה בגוף הפועל וכל הקנין שמועיל בפועל הוא רק על ההתחייבות שהתחייב עצמו לעשות מלאכה אבל אין לו קנין בגוף הפועל הילכך גם על הבעה"ב אינו תל רק התחייבות של תשלומין אבל לא קנין בגוף הדבר שהבטיח לו ע"ש

לפי"ז אף דלענין שידוכין באמת נמי להא דמי דהא גם בשידוכין אין כאן רק התחייבות לישא זא"ז אמנם הא המחברים הללו רוצין לומר דבכל מקום הדין כן כמו בנדונית חתנים אליבא דר"ת דאמרינן בזה ג"כ אומדנא והתם הא לא דמי לפועלים דבנדונית חתנים הא יש לו זכות בגוף החפצים שהבטיח לו כדאיתא בגמ' וא"כ הא אי אפשר ללמוד זאת מפועלים דהתם שאני שאין לו זכיה בהחפץ גם בהא דב"ב שהבאתי לעיל נמי מה"ט הא לא דמי לפועלים ועוד