אבן שתיה רמג

אני בעצמי כי הא דאני עייל אזוזי לא משום שלא תחזור בו אתה אלא הוא רק בשביל שאני דחוק למעות ע"ש והיינו משום דמספקא לן אי קביעת הזמן של הפרעון היה דוקא וא"כ איכא אומדנא דאי לאו הכי לא היה מוכר ובטל המקח או הוא לאו דוקא הילכך כיון דאיכא ספק בהאומדנא נאמן המוחזק לומר שהיה מקפיד הילכך ה"נ אם הצד השני אומר ברי לי שאם היה יודע אז לא היה נתרצה נמי נאמן ועיי' במל"מ פ"ז מזכיה שהביא שם בשם מהר"ש יונה שהוא מחלק ג"כ כזה והמל"מ הקשה עליו מהא דכתובות דף ע"ו דאמרינן החם דאף אם הטבח לא נתן עדיין הדמים ונמצא טריפה נמי מפקינן מיניה ואמאי הא הטבח יכול לומר לא נתרציתי ע"ש אמנם כ"ז שייך להקשות דוקא התם דהא באמת כבר נגמרה המכירה כדת והמום הא נולד אח"כ רק שהטבח רוצה לפטור נפשו בטענה דאדעתא דהכי לא קנה ע"ז אמרינן כיון דהוא דבר דחלי בתרווייהו לא מהני אומדנא וחייב לשלם אף שהוא מוחזק משא"כ בנידן דידן כיון דהאומדנא הוא תיכף בעת הקנין רק שאנו מסתפקין אי הוי אומדנא או לא בזה ודאי אמרינן כיון שהוא מוחזק נאמן לומר שהוא מקפיד והא דלא מהני טענה כזו בכל שידוכים אף דלסברת המל"מ והנב"י שהבאתי לעיל גם החם הא אזלינן בחר אומדנא ואפילו הכי מבואר באה"ע סי' נ' דבשאר דברים שאינן מבוארין התם לאו כל כמיני' לחזור בו ואינו נאמן על עצמו לומר שהוא מקפיד אף שהוא מוחזק נ"ל דדוקא משום השבועה אינו נאמן ואף דקי"ל ביו"ד סי' רל"ג שאף בשבועה נאמן הוא לומר אנוס הייתי מ"מ היינו דוקא היכא שלא נשבע כנגד חבירו משא"כ כאן כיון דמיירי דנעשה בלא שבועה ודאי נאמן המוחזק לומר ע"ז לא מחלתי וברור אצלי

סימן צב

בענין זה לא הבנתי דברי הרמב"ם פ"ו מהלכות מעיל' שפסק שאם קנה חפץ מישראל במעות הקדש לא מעל דאמאי לא ואף לסברת הגאונים שהבאתי לעיל שעקרו קנין מעות לגמרי אף במילי דאיסורא מ"מ מה בכך הא מבואר בב"מ דף מ"ג דחיוב אונסין לכ"ע מביא לידי מעילה והא הרמב"ם סובר דמי שקנה חפץ בדמים אף שלא משך מ"מ המוכר מותר להשתמש בהמעות וחייב באונס המעות כדין לוה כדאיתא בסי' קצ"ח וא"כ אמאי אינו מעל ואף שהרמב"ם סובר דאף בהפקיד אצל שולחני אף שהוציאן השולחני נמי אינו מועל אף דהתם בודאי חייב באונסין מ"מ הא כתב שם הכ"מ הטעם משום כיון דקודם שנשתמש בהם אינו חייב באונסין דהא הלכתא כר"נ שם ואחר שהוציאן נמי אי אפשר לחייבו דהא המפקיד לא עשאו שליח בפירוש להוציאן ע"ש משא"כ כאן הא המוכר חייב תיכף באונסי המעות אף קודם שהוציאן והיה לו למעול דמי יחלוק על סוגיא מפורשת שם דמבואר דחיוב אונסין מביא לידי מעילה אליבא דכ"ע מיהו זאת אפשר ליישב דהא עיקר הטעם הוא מה דהמוכר חייב באונסי המעות הוא משום דאם חוזר בו יהיה חייב לקבל מי שפרע וכל זמן שאינו מקבל מ"ש אמרינן דהמקח הוא שלו לגמרי והילכך אמרינן מי יאמר שיקבל מי שפרע ע"ד דאמרינן בש"ד מי יאמר דמשתבע כמבואר זאת בפוסקים הילכך כאן כיון שהוא ממון הקדש ומה שקנה במעות הללו היתה הכל בטעות והמקח הוא בטל ממילא ואין כאן מי שפרע כלל משום הכי סובר הרמב"ם דכאן אין המוכר חייב כלל באונסין ומשום הכי פטור נמי ממעילה או לפי מה שתירץ הפנ"י בב"מ שם ד' מ"ג עפ"י התוס' לעיל ד' כ"ט שגם חיוב אונסין נמי אינו מביא לידי מעילה רק דוקא היכא שאם רצו הבעלים לחזור ולתבוע אינם יכולים אז אמרינן כיון שקנה כ"כ חייב במעילה אבל בלאו הכי אינו חייב וה"נ אם בא הלוקח ומבקש המעות מהמוכר צריך להחזיר לו דוקא אותן המעות עצמן ע"ש

אבל עדיין קשה לי לפי"ז למה פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה שאם הפקיד מעות אצל שלחני אפילו אם הם מותרין וגם השתמש בהם אין בהם דין מעילה אמאי הא ברייתא מפורשת היא בב"מ שם דכל שהוציאן בודאי מעל הגזבר וליכא מאן דפליג בזה כמו שהקשה הכ"מ שם. והשתא ליכא לתרוצי כפי מה שהביא שם בשם מהר"י קורקש דהרמב"ם סובר כהברייתא דאמרינן בד' מ"ח שאם נתנו לספר לא מעל משום דלא קנה דמחוסר משיכת התספורת וקשה דמ"מ הא כיון דנתן לו להספר המעות הרי הותר ליה להשתמש בהמעות ואמאי אינו מועל אלא ע"כ דמוכח דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה ע"ש אבל לשיטת הלח"מ ושא"פ שהבאתי דסברי שהרמב"ם ע"כ מוכרח לומר דלר' יוחנן לעולם מעל בין נתן לבלן או לספר משום כיון דליכא התם הטעם של נשרפו חטיך אז כסף קונה קנין גמור לפי"ז הא אין הוכחה מזה דהיתר תשמיש אף היכא שחייב תיכף באונסין לא יתחייב בקרבן מעילה דהא אנן קי"ל דבספר ובבלן באמת מעל. ואין לומר דהוכחת הרמב"ם הוא דלמה נקט הברייתא נתנו לבלן מעל דמשמע מזה דדוקא בלן דקני קנין גמור משום דלא מחוסר משיכה אבל אם נתן פרוטה של הקדש על המקח כיון שלא קנה קנין גמור אינו מועל דאל"כ למה נקט דוקא בלן דז"א דמצינו לומר דנקט בלן לאשמועינן דמעל תיכף כיון שנקנה לו קנין גמור משא"כ היכא דקנה חפץ במעות של הקדש כיון דלא חייב במי שפרע א"כ אינו חייב באונסין והילכך לא מעל דוקא עד שישתמש בהמעות וה"ה בשולחני נמי כל שהוציאן כיון שאז חייב באונסין אין הכי נמי דמעל ומנ"ל דאף כה"ג נמי אינו מעל

וגם אין לומר דהוכחת הרמב"ם הוא מרב ומר"ל דפירשו הברייתא דדוקא בבלן מעל משום דלא מחוסרא משיכה אבל בספר לא מעל ומדנקיט סתמא דלא מעל משמע לו להרמב"ם דלעולם לא מעל ואף אחר שנשתמש בו ומזה הוכיח דגם בשלחני אף שרשאי להשתמש בהמעות מ"מ נמי אינו מעל ואף דלא קי"ל כר"ל בזה מ"מ הוכיח זאת מסברת ר"ל הא בודאי גם ע"י כן אין ראי' לדחות מזה ברייתא מפורשת דיש מעילה בשלחני והא דלא מעל אליבא דר"ל בספר הא מצינו למימר שפיר דהיינו טעמא כמש"כ התוס' שם ד' מ"ג דכיון דלר"ל מעות אינן קונות כלל מן התורה רק משיכה הלכך אין הכי נמי דהספר אסור להשתמש בהמעות לכך לא מעל משא"כ בשלחני ובפרט לסברת הפנ"י הא בודאי יש חילוק דבנתן לספר כיון דחייב להחזיר אותן מעות עצמן משום הכי לא מעל משא"כ בשולחני הא אין צריך להחזיר אותן המעות עצמן כמש"כ הש"ך בסי' רצ"ב וגם בעיקר הסברא שכתב הרמב"ם הטעם שם בכ"ז דהגזבר לא מעל דהא לא אמר לו להוציא המעות והחנוני פטור כיון דלא קשר אותן קשר משונה דמי כאלו השתמש ברשות והכ"מ הוסיף ע"ז כיון דמעילה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו דוקא שצוה לו בפירוש להשתמש בהם אבל כל שלא ציוה בפירוש אינו חייב המשלח ע"ש אבל לדעתי גם מסברא כזו נמי קשה לחלוק על ברייתא מפורשת הנ"ל דהא לכאורה היפוך מזה אשכחן במעילה י"ח דאמרינן התם מנ"ל דבמעילה בעינן דוקא שהשליח יעשה שליחותו אז בעה"ב מעל אבל אי לא עשה שליחותו אין בעה"ב מעל ת"ל חטא חטא לג"ש מתרומה מה בתרומה בעינן דעת בעה"ב דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם אף במעילה נמי בעינן דוקא לדעת המשלח וע"ש שכל דין שליחות שיש בתרומה ישנו בודאי במעילה ג"כ ואף שנמצא במעילה ג"כ כמה דיני שליחות דליתנהו בתרומה היינו משום דכתיב תמעול מעל ריבה כדאמרינן התם או משום דבמעילה כל שיוצא המעות מרשות הקדש ע"י חייב כמו שחילק בזה התוס' במעילה ד"ה נתן אבל זאת ברור דכל אופני שליחות שיש בתרומה ישנם ג"כ במעילה דהא ילפינן חטא חטא מתרומה וא"כ כיון דבתרומה קי"ל כל שגילה דעתו דניחא לו בהפרשה אף שלא עשה אותו שליח בפירוש נמי הוי שליח עיי' בחולין