אבן שתיה רמא

ועוד דאי נימא דאסמכתא הוא ג"כ מטעם אומדנא וסברת הרא"ש בב"ב שסובר שאין הלוקח הראשון יכול לתבוע המעות מהנכרי אף דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתן לו משום דאין דין אסמכתא בנכרי א"כ למה בח"מ סי' קצ"ד דחו כל הפוסקים והש"ע דעת הרא"ש מהלכה זו ובאו"ח בסי' תמ"א הסכימו רוב המחברים כדעת הש"ע והוא כדעת הרא"ש ועוד דהא כתב הגמ"ר פ"ק דב"מ בהא דאמר מה שאוריש מאבא אני מוכר לך דלא אמר כלום שרש"י מפרש שהוא משום דאין אדם מקנה דשלב"ל והקשה מ"ש זאת מהא דאשה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה אף שזה ג"כ אינה בידה שמא תמות היא קודם הילכך מפרש הוא דהא דלא חל ע"ז מכירה הוא משום דכל דלא הוי עכשיו שלו הוי בכלל אסמכתא דלא קני ע"ש והתם מה אומדנא שייך לומר התם אילו היה יודע לא היה מוכר הא לא מכר אלא אחר שירש והוא כבר ירש ואפילו הכי הוי זה אסמכתא אלא ע"כ כי דברים נפרדים הם לגמרי והוא כי כבר כתבו התוס' והר"ן ושא"פ בקידושין דף נ' ובש"ד דהא דמהני אומדנא ולא אמרינן דהוי דברים שבלב שאינן דברים משום כל דהוי אומדנא דמוכח דמי כמו שפירש בפירוש ולא הוי דברים שבלבו לחוד אלא הוא מפורסם בלב כל אדם ע"ש מיהו אף לדבריהם דאומדנא דמוכח דמי כמו שפירש בפירוש מ"מ כל שפירש בפיו בודאי עדיף דהא באומדנא איכא פלוגתא בגמ' אי מהני או לא והיכא דפירש בפירוש הא ודאי מהני ממילא לפי"ז היכא דהאומדנא הוא סתירה להדיבור שאמר בפירוש אז בודאי אזלינן בחר מה שפירש להדיא שזה מהני אליבא דכ"ע ולא אזלינן בתר המחשבה אף היכא דאיכא אומדנא ועיי' במחברים שכתבו שזה הוא הטעם דגילוי דעת בגיטין דלא מהני אף שאין לך אומדנא גדולה מזו כמבואר בגיטין דף ל"ג אלא ע"כ היינו טעמא משום דלא אתי האומדנא ומבטל להדיבור שצווה מקודם ואין להאריך בזה

והשתא מבואר הוא החילוק דבשלמא בכל אומדנא כגון בשמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמרינן דהמתנה בטילה מכח האומדנא היינו משום דהתם הא אין האומדנא סתירה למה שאמר בפירוש שנותן המתנה לפלוני דהכוונה היתה שבאמת אם מת בנו יהיה המתנה משא"כ בדיני אסמכתא כגון באמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי או כל כה"ג מדיני אסמכתא דהתנאי של התשלומין של אלפא זוזי הוא התנה בפירוש רק שאנו רוצין לבטל מכח אומדנא דמוכח שאם היה יודע שבסוף לא יהיה באפשרו להשלים התנאי בודאי לא היה מתחייב כ"כ והוי אומדנא גדולה מ"מ מה בכך הא קיי"ל דאפילו הכי דיבור בפירוש הוא עדיף ואם נאמר שבאמת לא יצטרך לשלם א"כ למה התנה הילכך לא שייך התם כלל לדיני אומדנא רק עיקר הספק הוא אם מתחייב אדם כה"ג מכח אסמכתא או לא ופשוט הוא לפי"ז הראי' מהתוס' נכונה היא אלא שלפי"ז צ"ע קצת דברי המרדכי פ' הזהב שכתב על ההוא עובדא דיהיב זוזי אחמרא ואח"כ בעי למנסיבי' לבי פרזיק רופילא והוא בענין שיופסד הכל דאמרינן ע"ז שיכול לחזור משום דמחוסר עדיין משיכה וכתב ע"ז המרדכי דמ"מ מקבל מי שפרע וחולק על דעת התוס' והרא"ש שכתבו דכה"ג אינו מקבל מי שפרע ומבואר בב"י סי' ר"ד שאפילו אם כבר לקחו המוכסין החמור מהמוכר אפ"ה לדעת המרדכי אם הלוקח חוזר בי מקבל הוא מי שפרע ולא אמרינן דאומדנא דמוכח הוא שע"ד כן לא נתן לו המעות ואפילו הכי בב"ב בישראל שקנה השדה מנכרי שהבאתי בסמוך פסק שם שהישראל הראשון יכול לתבוע מעותיו מהנכרי והיינו ג"כ מטעם אומדנא ולכאורה הסברא הוא להיפוך כמו שמוכח מדברי הרא"ש וצ"ע

ובנ"ד נראה שאם זמן החתונה היה תלוי בעיקר התנאים ע"ד שכת' הש"ך בח"מ סי' כ"א שאיחור זמן החתונה היה קפידא אזי בזה אין ספק כלל כי הצד שכנגד יכול לבטל השידוך כיון שעכשיו נשתנה הענין מקדמותו וקרוב הוא כעת יותר שיפול גורלו לצבא ממה שהיה בעת קשירת התנאים א"כ יכול לומר כיון שע"י כן יצטרך לדחות זמן הנשואין ע"ז לא נתרציתי ואין הלה יכול לומר כיון שבתיק יוטל גורל א"כ מה נפק"מ לך בין רב למעט הלא הכל במזל תלי ז"א ועיי' בחו"י סי' ס"א לענין גורל שאם היה המדובר שיניחו בהקלפא עשרים פיתקאות ונמצא אח"כ תשעה עשר או עשרים ואחד בטל הגורל ואין יכול אידך לומר אם מזלך היה טוב מה לך בהפתקאות אם הם רב או מעט ע"ש א"כ מכש"כ כאן שיש נפק"מ רבתי כידוע ואף שבעובדא דידן בעת התנאים נמי היה עלול ליפול לצבא והמחותן נתרצה לזה מ"מ כיון שעכשיו עלול יותר דמי זאת להא דתשוב' הרשב"א הובא בב"י אה"ע סי' נ' שאם בעת קשירת התנאים היה ג"כ המשודך מעשיו מקולקלים והשני ידע מזה רק שאח"כ נתקלקל יותר ג"כ פטור הוא מהתחייבות שלו מטעם דאמרי' שסבר כי לא יתקלקל יותר לפי"ז ממילא כיון דהסכימו כמעט כל המחברים דלענין שידוכים אף מה שנולד אחר התנאים מ"מ לא אמרינן כאן נסתחפה שדך ודמי ממש בזה להיה בו מומין בעת התנאים והשני לא ידע מזה דאז בודאי בטל הקשר הלכך ה"נ יכול הצד השני לבטל הקשר ולומר ע"ז נתפייסתי וע"ז לא נתפייסתי

והנה מתשו' הרשב"א הזה לכאורה מבואר ממש כהרא"ש דבשידוכין אזלינן בתר אומדנא לבטל השידוך דהא בשביל שנתקלקל יותר יכול השני לבטל השידוך ולכאורה עלה בדעתי לחלק קצת משום דשאני התם בעובדא דתשו' הרשב"א דהצד השני הוא בעצמו היה הגורם להשינוי במה שקלקל את מעשיו ולא באה הסיבה ממקום אחר והיינו מטעם דהא עיקר סברת התוס' שכתבו דהיכא דאיכא גם הצד השני לא אזלינן בתר אומדנא דחד היינו משום דמי יאמר דניזל בתר אומדנא דידיה ניזל בתר אומדנא דאחרינא ואידך השני מצ"ל לו אם אמרת לי לא הייתי מרוצה לזה ומה"ט כתבו שם התוס' ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין כיון שאין הבעל חושש מה שיהיה אחרי מותו אזלינן בתר אומדנא דחד אף היכא דאיכא ג"כ דעת אחרת הילכך ה"נ כיון דקיי"ל שאם שחט וניקר חלב והמיר דתו אמרינן השתא הוא דאיתרע כדאי' ביו"ד סי' א' וב' הילכך ה"נ אף שאח"כ קילקל מעשיו ר"ל מ"מ כיון דבעת קשירת התנאים עדיין לא נתקלקל אמרינן דאז בודאי לא היה איכפת לו אם המחותן השני היה מתנה ע"ד שלא יתקלקל מעשיו אח"כ דהא אז היה בחזקת כשרות וכיון שכן הא כל כה"ג כתבו התוס' דאזלינן בתר אומדנא אפילו היכא דאיכא דעת אחרת ג"כ ובזה היה ניחא נמי מה שהיה קשה לי על הרא"ש דב"ב שם שפסק שאין הישראל הראשון יכול לתבוע מעותיו מן הנכרי אף שהשדה שלו נאבדה ויש להבין מ"ש זאת מהא דב"מ ע"ח בקנה שדה בקנין גמור רק שצריך לעייל ונפיק אזוזי זמן מה אף שבודאי ישלם לי למחר או ליומא אוחרא אפילו הכי המקח בטל משום דאמרינן דאדעתא דהכי שלא ישלם לו בזמנו לא מכר לו ומ"ש הכא שהמקח לא יבא לעולם לידו ואפילו הכי אינו יכול לבטל המקח כי מה לי אי עייל ונפיק אזוזי שעה או שתים או עייל אחר המקח לעולם אבל לפי החילוק שכתבנו ניחא משום דהתם כיון דמיירי שהלוקח קבע לו הזמן לפרעון כמו שכתב שם הרמ"ה הובא בח"מ סי' ק"צ אמרינן כי בודאי לא היתה דעתו אז לשנות משום דשארית ישראל וכו' ולא ידברו כזב כמש"כ הרא"ש סברא זו בפ' א"ט סי' ל"ד רק שאח"כ ע"י סיבה נשתנה דעתו וכיון שכן אין האומדנא של הלוקח סתירה להאומדנא של המוכר וכל כה"ג הא אזלינן בתר אומדנא נמצא לפי"ז אין ראי' מדברי הרשב"א לדברינו אבל באמת ע"כ אי אפשר לומר חילוק זה דא"כ אשה שזינתה תחת בעלה תצא בלא גט משום דאדעתא דהכי לא קידשה והתם הא ליכא דעתה דידה כי בודאי ג"כ בעת הנשואין לא עלתה ע"ד