אבן שתיה רלו

סותרת להחזקה נאמנת היא לסברא זו ואף שיש חולקין וסברי דכל שהוא בדבר ערוה אין עד אחד נאמן אפילו לגבי נפשי' מ"מ הא פלוגתא דרבוותא הוא ולשיטת הפוסקים דנאמנים הא גם כאן נאמנת היא ועיי' בתשו' רע"א הי' צ"ז ואף דמבואר בתשובות הרשב"א הובא ברמ"א סי' מ"ב בקיבלה קדושין דרך חור שבכותל דמשמע שם דאינה נאמנת לומר שלא שמעה לשון הקידושין אלא דוקא במיגו דלא היתה שם ידה אלא יד אחר דמשמע דבלא מיגו אינה נאמנת לומר שלא שמעה מ"מ המעיין בתשו' הרשב"א יראה דאין זה סתירה לדברינו שמדייק שם וכתב ואף אם העדים אמרו שאפשר לשמוע ולא כתב שאפשר ששמעה משמע דהכוונה הוא דכל דהעדים ידעי דע"י קול כזה אפשר לשמוע אמרינן דמסתמא גם היא שמעה והיינו כיון דלא הי' שם דבר המעכב שלא תשמע משא"כ הכא כיון שיש כאן סברא שמחמת הטרדא לא שמעה אף שהוא רק ספק מ"מ כיון שהוא אינו נגד החזקה היא נאמנת לומר דלא שמעה ומה גם כי החוש מעיד ע"ז דע"י טירדא דליבא אין שומעין מה שמדברים

ובזה פרשתי תשו' הרשב"א בדיני קריאת מגילה הובא במ"א סי' תר"צ ס"ק ט"ו שנשאל אם צריך השומע לכוין בכל תיבה או לא משום ששמע שחכם אחד הי' תופס מגילה כשירה בידו והשיב דאינו צריך וראי' מנשים ומע"ה או מעובר אחורי בה"כ דיוצא אף דסתמא דמילתא נשים אינן יכולות לקרות אשורית וכן מי שעובר אחורי בהכ"נ מסתמא אין בידו מגילה כשירה ותמה הפ"מ מה מסתפק בזה הרשב"א אטו אנן לא ידעינן דאף אם אינו יודע פי' המילות נמי יצא הלא גמ' מפורשת היא במגילה אטו אחשתרנים וכו' מי ידעינן ולכוון לשם מצוה הא בודאי די כל שמכוין מתחילת הקריאה כמו בכתיבה לשמה דדי כל שאומר בתחלת הכתיבה שהוא כותב לשמה ע"ש שנשאר בתימה אבל לדעתי כוונת הרשב"א הוא ע"ד שאמרנו דהא חזינן פעמים הרבה שאף שהדיבור יוצא מפי המדבר בקול רם מ"מ מתרמי שאף מי שעומד אצלו אם הוא טרוד במחשבתו אזי אם תשאל אותו אף תכ"ד מה אמר זה כעת אינו יודע אף שע"כ הקול נכנס לאזנו אלא משום דטרוד הוא במחשבתו אף שאזניו שומעות מ"מ אין עושה רושם במוחו ובזה מסתפק הרשב"א במה שכתב אם צריך לכוין בכל תיבה אין רצונו פירוש התיבות או כוונת המצוה אלא הכוונה שישגיח על כל תיבה ולא יסיח דעתו ומחשבתו בענין אחר כי אז הדרך הוא שאף שהקיל מצד עצמו חזק הוא מ"מ אינו שומע מה שקורין וע"ז הביא שחכם אחד הי' תופס מגילה כשירה בידו כי הדרך הוא כשמסתכלין על כל תיבה שיוצא מפי הקורא אי אפשר להסיח דעתו וכ"כ וע"ז השיב הרשב"א כי בטרדת המחשבה לא איכפת לן בזה כל שהקורא קורא בקול בענין שבודאי שמע אף שהוא בעצמו אינו יודע אם שמע מ"מ מאחר דידעינן שקול הקורא נכנס באזניו יצא

ומלבד זאת אף אם נחליט דבדבר ערוה אין עד אחד נאמן אף היכא דלא איתחזק איסורא מ"מ בנידן דידן הא אית לה מגו שיכולה לומר דהמטבע היתה אצלו בפקדון ועתה החזיר לה ואין שקלי ודידי שקלי דהא לא אמרה מעולם שהמטבע שלו היתה דדוקא היכא דהעדים ראו מתחילה המטבע בידו אז אינה נאמנת לומר דבידה היתה משום חזקה מה שביד האדם הוא שלו משא"כ כאן דלא ראו העדים אצלו מעיקרא כלום ואפילו נחליט שהוא נתן לה מטבע זו מ"מ כיון דלא ידענו זאת עד אחר שכבר יצא מידו שאז אין לו חזקה זו ממילא נאמנת היא שבפקדון הי' בידו ועתה החזיר לה דהא אף בדיני ממונות אמרינן כן כדאיתא בח"מ סי' ע"ט סעי' ד' והילכך נאמנת נמי במיגו זו לומר שלא שמעה או שלא הבינה ואין לומר מאחר שאף לאחר שאמר לה העד כי הוא קידשה מ"מ החזיקה המטבע בידה זמן מה לפי"ז אם באנו לחוש משום שתיקה דלאחר מ"מ הא ממילא אין לה התנצלות לומר שלא שמעה ולא הבינה דהא חף לאחר שאמרו לה שקידשה ואז ידעה מהקידושין ואעפ"כ לא השליכה הרי נכרין הדברים שחפצה בהקידושין ז"א כמש"כ דלא שמעה זאת מהמקדש עצמו נוכל לומר שאין דעתה סומכת כלל על דברי העד ואולי משטה בה וראיה לזה מדברי הט"ז בסי' כ"ז שכתב דהא דקי"ל אם מדברים בעסקי קדושין ונתן לה בשתיקה ולא אמר לה הרי את מקודשת מהני היינו דוקא אם הבעל עצמו מדבר לפניה אבל אם אחרים מדברים לפניה לא מהני משום דאינה סומכת על אחרים ע"ש ומה גם הא היא אומרת שבאמת תיכף כששמעה השליכה המטבע מידה ואף שעד אחד מכחישה מ"מ הא לא הוי רק עד א' בהכחשה הילכך מכל הלין טעמא דאמרן אין כאן חשש קידושין ומצורף לזה סברת רע"א בסי' צ"ז דהאי ספק אם זרקתו תיכף או לא הוה רק ספק דרבנן דמדאורייתא מוקמינן אותה על חזקתה והילכך כיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן וגם בהאי דינא דציפתא דהוא משום חשש דשתיקה לאחר מ"מ יש פוסקים דסברי דבעינן דוקא שדיך אבל בלא שדיך לא חיישי' לפי"ז הוי כאן ס"ס ספק אחד במציאות דאולי באמת זרקה תכ"ד וספק השני אולי הלכה כהפוסקים דבעינן דוקא שדיך ובדרבנן הא מקילין וגם אולי לא שמעה ולא הבינה וכנתבאר לעיל ועוד הא בלאו הכי איכא כאן ס"ס כמו שכתב המהרמ"פ סי' כ"ד ע"ש. מכל הלין יצאה מאתנו בהיתר גמור וע' ח"ס אה"ע מ"ג ובש"א סי' ט"ו

סימן צ

בפנים הבאתי דברי האו"ת סי' צ' שהוכיח שדעת התוס' בשבועות ד' ל"ד דכל אומדנא דמהני בדנ"מ ה"ה דמהני נמי בד"נ ומה"ט פסק להלכה שאם נכנס לרשות חבירו שלם ויצא חבול במקום שנעשה טריפה והוא בענין שאי אפשר ליה לחבל בעצמו בשום אופן וגם לא הי' שם שום אדם זולתן אז כל שראו אותו כן נהרג ג"כ ע"י ובאמת שכן מוכח ג"כ במהרי"ק ש' קכ"ט ובצ"צ סי' ע"ט וכבר כתבתי דלפי"ז הרשב"א נמי שכתב ממש כלשון התוס' ע"כ דהוא סובר נמי כן והנה זה פשוט הוא דלא דמי זאת להא דקי"ל במכות ד' ו' דעדות מיוחדת כשר בד"מ ופסול בד"נ והיינו אף שראו אפילו אלף אנשים וגם ב"ד הגדול עמהם האיך שפלוני עבר על מיתת ב"ד אף שראו זאת בפעם אחת מ"מ כל שלא ראו זאת בחלון אחת פטור הוא ממיתה אף שאין לך אומדנא גדולה מזו ובד"מ באמת חייב כה"ג ואף שהאו"ת בסי' ל' מסתפק דאפשר דגם בד"מ נמי פסול הוא מן התורה ע"ש אבל ע"כ הוא לא מיירי רק שלא ראו בפעם א' דאל"כ הא גמ' מפורשת היא במכות דעדות מיוחדת כשר בד"מ משום דהתם שאני דכך גזרה התורה שבד"נ צריכה להיות גוף הראי' של העדות ממקום אחד דוקא אבל כל שראו השני עדים בפעם אחת וממקום אחד אז אף שלא ראו רק באומדנא מ"מ אם הוא אומדנא דמהני בד"מ מהני נמי בד"נ תדע דהא גם בד"מ אמרינן בעירוכין דף י"ח בעדים שתחילתן פסול וסופן בכשרות פסולין לעדות ואף שעכשיו כשרים הם ונאמנים לכל דבר מ"מ פסלתן התורה אף דידעי ב"ד שהם אומרים אמת ועדיף זאת מאומדנא דאזלינן בתרה בד"מ אלא ע"כ דגוף העדות מה שמעידין בפני ב"ד צריכה להיות דוקא כולו בכשרות והיינו טעמא דהא עיקר מה דמהני אומדנא ילפינן זאת מראה או ידע דמהני ידיעה בלא ראי' וזה לא נאמר רק על ידיעת העדים בעת מעשה שאף אם לא ידעו הדבר רק ע"י אומדנא נמי מהני אבל לא לענין שאר דברים

והנה הפוסקים ילפי דמהני אומדנא מהא דמכות ד' כ"א בעובדא דשלמה שהכיר דהילד החי מגיע לזו דמעיקרא רצה הגמ' לומר דזאת היתה עפ"י רוה"ק ואח"כ מסקינן דזאת היתה עפ"י הדין משום דכיון דהאי מרחמא והאי לא קמרחמא ש"מ דקושטא קאמרה והיינו רק אומדנא לחוד. ואף דאומדנא כזו לענין ד"נ בודאי לא מהני דאף לענין היתר עגונה הא אמרינן ביבמות ד' קי"ח דפעמים אדם מקלקל לנפשי' כדי