אבן שתיה רלד

רגע אחת להכירה להעיד עליה אח"כ דלזה האשה נתן הכסף קידושין כי כן מוכרח שם בגמ' דף נ"א דדוקא לרבא מיירי בהוכרו אבל לאביי מיירי דהעדים לא ידעי למי נתן הקידושין ואפילו הכי הוי קידושין ואמאי הא העדים לא ידעי מאומה רק על פי הגדתה שאומרת שהיא קיבלה הקידושין ודמי למקדש בלא עדים הלכך י"ל דמזה הוכיח הרשב"א דינו דהא דהצריכה התורה עדים לקידושין עיקר הקפידא הוא שהעדים צריכין לראות האיך שאיש אחד קידש לאשה אחת קידושין גמורים אז תיכף ממילא חלו הקידושין ולא הצריכה התורה להעדים שידעו בעת הקידושין מי המקדש והמתקדשת רק מאחר שראו גוף הנתינה לשם קידושין די בכך וכל שנתברר לנו אח"כ אפילו בבירור כל דהוא שזאת היא האשה אשר קיבלה אז הקידושין בפנינו הרי ע"י כן היא נעשית אשת איש גמורה מן התורה והא דאמרינן בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים זה קאי דוקא על עיקר הנתינה של הקידושין וכמו שכתב הרא"ש בפ"ש דקידושין סי' ז' דלא בעינן עדים בשליחות הולכה של קידושין משום דדוקא בגוף הנתינה שבזה היא נאסרת על כל העולם בזה דוקא לא מהני הודאה מהאי טעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן הוא שיטת הרמב"ם והרשב"א דלשליחות הולכה של קידושין מהני הודאתן לחוד אף דבלא השליחות הא לא חל הקידושין כלל והעדים הרי הם לא ידעי כלל מהשליחות אלא ע"כ דהם אינם צריכין לראות רק גוף הנתינה ואז כיון שנתברר לנו גוף השליחות אף ע"י בירור כל דהו חלו ממילא הקידושין וה"נ דכוותא כיון שראו הנתינה ליד אשה די בכך לענין זה שאם אח"כ הודית אשה אחת שהיא קיבלה הקידושין הללו נעשית ע"י כן אשת איש גמורה וכן כתב הא"מ בסי' מ"ב וזה הוא נמי סברת המהר"מ פאדוה הובא שם ברמ"א שאם ראו אותן שנים מחלון האיך שקידשה וגם שמעו לשון הקידושין מ"מ אם המתקדשת לא ראה את העדים יכולה לאמר דכוונתה היתה רק לשחוק בעלמא וכתב שם המהרמ"פ שאם אינה אומרת דכוונתה היתה לשחוק רק שאומרת שלא קיבלה הקידושין כלל אינה נאמנת שוב לומר לשחוק כוונתי ע"ש הטעם והא התם ליכא עדים על כוונתה דהא אם אומרת לשחוק כוונתי נאמנת ומשמע דאף סתמא נמי כל דאינה מפרשת שהוא לשחוק בעלמא הוי קידושין ולא אמרינן הלא כל הקידושין אינן נגמרים רק על פיהם וכן הא דכתב הרמ"א בסי' כ"ז וז"ל ואפילו נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא מודים שכוונו לשם קידושין מהני ואף דהעדים לא ידעי כלום אם כיוונו או לא ואם הוא לשחוק בעלמא או לא ואפילו הכי הוי קידושין והיינו הכל מטעם שאמרנו דכל דהיו עדים בעיקר הנתינה די בכך וכן הוא במחברים

וראיתי בח"ס בסי' ק"א שכתב שגם בקידושין בעינן דוקא שידעו העדים בעת הקידושין למי הוא מקדש משום דצריכין העדים לידע אם לבת ישראל הוא מקדש או למי שאין תופס בה קידושין הוא מקדש ולא מהני מה שנתברר להם אח"כ דבת קידושין קידש דזה הוי בכלל ידיעה בלא ראי' והוא היפוך ממה שביארתי בתשו' הרשב"א ולא ידעתי מנין לו חידוש דין כזה ואף לענין דיני נפשות עצמו שזה ברור לו שצריכין העדים לידע דוקא בשעת מעשה גופא למי הרג ולא מהני במה שהכירו אותו תיכף אחר ההריגה אף שראו גוף המעשה מ"מ הוי רק התראות ספק דלא הוי התראה דשמא למי שאינו בר חיובא קטל וכתב ג"כ לדבר פשוט שאם הי' כאן רוב בר חיובא ומיעוט דלאו בר חיובא וקטל אחד מהם אף שלא הי' קבוע מ"מ אינו נהרג עליו כל זמן דלא נודע ברור דלבר חיובא קטל וכל כה"ג דהמיעוט נקבע הוא בתוך הרוב בזה לא אזלינן בנפשות בתר רוב וכתב שנוראות נפלאתי על תשובות הרשב"א הובא ב"י סי' שע"ד על חלל שנמצא ואינו יודע מי הוא שכתב הרשב"א דכיון דבאיסורין הולכין אחר הרוב שמא אף בדיני נפשות כן ומביא ראי' מסוף פ"ק דכתובות דמבואר התם שאם היו תשעה ישראלים ולא הי' קבוע חייב אלמא דאף בדיני נפשות אזלינן בחר רובא וכתב שהוא חמוה דהסוגיא מיירי באמת שנמצא שישראל בר חיובא הרג ומ"מ פטור משום דקבוע משוי לו התראת ספק ע"כ והנה כל דבריו הללו נפלאים ממני כי מה שמתמיה על הרשב"א וכתב לדבר פשוט שאף אם היו כאן רוב ישראל נמי פטור כל שאינו יודע ברור למי הרג הרי מחלוקת ישינה היא זו בין הרמב"ם והראב"ד פ' ט"ו מהלכות א"ב דלהראב"ד אף כה"ג היכא דהמיעוט נקבע בתוך הרוב מ"מ ג"כ אזלינן בדיני נפשות בתר רוב וע"ש במ"מ במה פליגי ותלי נמי בביאור הירושלמי ריש פ' היו בודקין דאיתא התם דמר ר' יוחנן נהרג בין טבריא לצפורי חזקה דבר חיובא הוא ומפרש הראב"ד משום דהתם רוב ישראל נינהו כמו שביאר כאן הרשב"א והרמב"ם מפרש כמו שפירש שם הפ"מ דקאי ע"ז שאם אמרו העדים פלוני הרג לאיש אחר אינן צריכין לשאול אותן את מי הרג דסתמא כיון שבאין להעיד מסתמא לבר חיובא קטל ע"ש ובזה גופא מסתפק הרשב"א האיך לפרש הירושלמי וגם בהא שכתב דצריכין העדים לידע בשעת מעשה גופא למי הרג דאל"כ הוי התראת ספק לדעתי אינו מוכרח לומר כן דהא יש פלוגתא בזה בין הפוסקים כדמוכח ביבמות דף פ' באכל חלב מבן י"ג שנה ועד י"ח שנה ונעשה סריס אמרינן דרב סובר דחייב בקרבן משום דנעשה סרים למפרע וכתב התוס' שם בד"ה נעשה דמ"מ לא הוי התראות ספק אף דלא ידעי אי בר חיובא הוא או לא ואולי לא יבא לו סימני סריס לעולם משום כיון דאח"כ נתברר הדבר דבר חיובא הוא אמרינן איגלאי מילתא דגם למפרע בר חיובא הוי אלמא דזאת לא הוי בכלל הת"ס וה"נ כיון דתיכף נתברר דבר חיובא קטל נמי חייב ועיי' ברמב"ם פ"ז מהלכות ממרים שפסק בטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהי' לאיש בן עד שיהי' בן בשעת התראה והקשה השעה"מ בהלכות אישות למ"ד התראות ספק לאו שמי' התראה קרא למה לן למעוטי הא התראות ספק הוא אולי לא ימצא זכר והוכיח מזה ג"כ כיון דאח"כ נתברר דבר חיובא הוא אף דהעדים לא ידעו בעת התראה מ"מ בכלל התראות ודאי הוא לפי"ז מכש"כ הכא כיון דתיכף בעת מעשה יהי' הבירור ודאי לאו בכלל התראות ספק הוא

ומה שמוכיח חידוש דין זה מהא דאמרינן בשבועות ד' ל"ד אלא ראי' בלא ידיעה האיך משכחת לה הא בעי לידע אי בר חיובא הרג או לא לאו ראי' היא דהא התם בעי הגמרא לאשכוחי ראי' בלא ידיעה כלל וא"כ ע"כ מיירי שלא ראו אותו כלל תיכף דאם ראו אותו תיכף הא הוי ידיעה וראי' ג"כ אלא ע"כ מיירי שלא ראו אותו עוד מי הוא ופשוט הוא ויותר מזה תמה אני על מה שחידש דגם בקידושין צריכין העדים לידע בעת הקידושין למי הוא מקדש מחשש שמא למי שאין תופסין בה קידושין הוא מקדש ולא מהני מה שנתבררה הדבר תיכף לאחר הקידושין לדעתי הא איפכא מוכח מהא דכתב הרמב"ם וכן הוא באה"ע סי' מ"א שאם עשה שליח לקדש לו אשה סתם והיו שם ביניהם שפחה או אשת איש ואמר השליח אחת מכם מקודשת לו אף שהעדים לא ידעו ג"כ בעת המעשה למי הוא מקדש אפילו הכי חל הקידושין כל שיתברר אח"כ שקידש למי שראוי לו וכן מוכח בקידושין דף נ"א כמו שכתבתי לעיל וכן יש להוכיח זאת מהא דקיי"ל דאם כתבו גט בלא הכרה שהיא אשתו כשר בדיעבד אף דעידי החתימה והנתינה לא ידעו כלל שהיא אשתו מ"מ כל שהגט יוצא אח"כ מידה מותרת להנשא עיי' ב"ב קס"ז ובאה"ע סי' ק"כ ס"ג ולשיטת הח"ס דבקידושין צריכין דוקא שבשעת הקידושין עצמן ידעו שהיא ראוי' להתקדש ואי לאו הכי אף שתיכף נתברר הדבר שהיא בת קידושין מ"מ דינו כמקדש בלא עדים א"כ אמאי הכא הוי גט הא גירש בלא עדים ואף שיש