אבן שתיה רלג

דאמרינן סוף קידושין מעשה באשה והגדילתו וכו' נמצא דלענין חזקה אין חילוק בין ממון לשאר איסורין ומה דלא מהני האי חזקה דר' אחא הוא רק משום דהאי חזקה לאו אלימתא היא וא"כ מנ"ל לחלק בזה בין ממון לקידושין ואדרבא הא חזינן אנו מדברי הרשב"א בתשובה מבואר דבקידושין בעינן ראי' יתירתא מבדיני ממונות דהא סובר דאף אומדנא דמהני בממון מ"מ בקידושין לא מהני דהא בממון כל שהב"ד יודעין דבר ברור שזה חייב לזה אף שלא ראו גוף ההלואה חייב ובקידושין הא לא מהני זאת משום דגזירת המלך היא דבעינן עדים דוקא ולכל הפחות קידושין דומה לדיני ממונות דהא לענין זה ילפינן דבר דבר ממון ומנ"ל להחמיר בקידושין יותר מבדיני ממונות

והעיקר נראה בדעת הרשב"א שסובר דכל אומדנא לא מהני בקידושין והיינו מטעמא דהא יש סברא בגמ' דעידי קידושין לעידי דיני נפשות מדמינן אמנם באומדנא ברורה לגמרי בזה גם הרשב"א מודה דמהני תדע דהא הביא שם מהא דאמרינן בגמ' הן עדי יחוד והן עידי ביאה ואשה מתקדשת ע"י כן אף שאין זאת רק אומדנא מטעם דלא מוקי אינש אנפשי' כדאמרינן בגמ' ותחילת הכניסה היתה על דעת כדי לקדשה ואין זאת רק בגדר אומדנא. ומה נקרא אומדנא ברורה היינו ע"ד דינא דנחבל המבואר בגמ' דלא חסר לנו בזה רק הראי' אבל הידיעה היא ברורה לנו בלי שום ספק כי זה האיש חבלו אחרי כי ידעינן אנן ברור שלא הי' שם אדם אחר כי זאת ראינו בעינינו שבבית שנועדו יחד לא הי' אדם אחר זולתן וגם זאת ראינו כי הנחבל נכנס בבית שלם בלי חבלה וגם החבלה היא במקום שאי אפשר בשום אופן לחבל בעצמו כדמוקי לה שם בגמ' נמצא דידיעה כזו אי אפשר להכחישה בשום אופן ואינו חסר לנו רק הראי' אבל הדבר מצד עצמו ברור הוא וידיעה כזו באמת אף בדיני נפשות נמי מהני כגון אם נקבו שם קרום של מוח והיה התראה בדבר היה נמי חייב אף דמחוסר הראי' בזה ואומדנא כזו מהני בודאי אף בקידושין לכ"ע ומה שכתב הרשב"א התם דבקידושין ראי' וידיעה בעינן הכוונה הוא היכא דליכא ידיעה ברורה וכן בספר אבני מילואים כתב ג"כ דלהרשב"א מהני ידיעה בלא ראי' כל שהיא ידיעה ברורה והיינו משום דכל ידיעה כה"ג שאין בה שום ספק זה גופא ידיעה וראי' נקראת דלא בעינן דוקא ראי' חושיית תדע דהא איכא כמה פוסקים דסברי דע"י טביעות עינא דקלא דנין נמי דיני נפשות ובאמת מוכח בירושלמי כן פ"ב דיבמות וס"פ ז' דסנהדרין שמפרש הטעם דבמסית מדליקין הנרות בפנים כדי שיראו אותו כדאמרינן בסנהדרין ד' ס"ז ולא סמכינן אטביעת עינא דקלא ומשני בירושלמי שמא ע"י כן יודע לו ויברח משמע דבלאו הכי היינו דנין אף דיני נפשות ע"י ט"ע דקלא לחוד אף כי אין שם ראיית עין כלל והובא זאת בשעה"מ סי' ל"ה ס"ק ד' ועיי' בקצות סי' פ"א אלא ע"כ כיון דנתאמת להם בעת המעשה גופא דזה הוא הרוצח די בכך

הן אמת שראיתי בנה"מ שם בסי' פ"א שכתב דכל שמרגיש באחד מן החושים גם זאת בכלל ראי' היא משום דמה לי רואה או שומע ע"ש אבל לדעתי ז"א דאם נאמר דהשערה אמיתית שאין בה ספק כלל לא הוי בכלל ידיעה וראי' אז אף הרגשת שאר חושים נמי לא מהני דהא כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הסומים אעפ"י שמכירין הקול הרי אלו פסולים מן התורה משום דכתיב והוא עד או ראה או ידע מי שהוא ראוי לראות הוא עד וכן כתב רש"י בנדה ד' נ"ט והנה הא דבעינן בדיני נפשות ראי' וידיעה נפקי לן ג"כ מהא דכתיב או ראה או ידע והשתא אי נאמר דהרגשת שאר חושים נמי בכלל ראי' הוא האיך ממעט כאן טביעת קול מהאי ראה דהא לדבריו גם זאת בכלל ראי' הוא אלא ע"כ דגם הרגשת שאר חושים נמי אינו בכלל ראי' והא דמהני טביעת קלא היינו משום דקפידת התורה הוא שיתברר הדבר לאמיתו עפ"י שני עדים שראו או שהבינו אמיתת הדבר בשעת מעשה שהוא כן והילכך מהני נמי טביעת קלא ולפי"ז ה"ה בכל אופן שיתברר להם ברור שהוא כן מהני אף בדיני נפשות וע"כ מוכרחים אנו לחילוק זה עפ"י סברת האו"ת שם בסוף סי' צ' שכתב שדעת התוס' בשבועות ד' ל"ו ד"ה דאית לו שאם הרוצח והנרצח היו לבדן בחדר אחד והעדים ראו מבחוץ ותיכף נמצא נשיכה על ראשו וניקב קרום של מות במקום דאי אפשר לתבל בעצמו נהרג על ידן ע"ש וקשה דהא בסנהדרין ד' ל"ז אמרינן כיצד מאומד אומר להן שמא ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם חרבו בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר דזה אינו כלום וכתבו שם התוס' ד"ה שאין וכו' דהיינו טעמא דכה"ג לאו עדות הוא אף דאיכא כאן אומדנא שזה הרגו משום דכתיב עפ"י שנים עדים משמע שראו גוף המעשה וכאן לא ראו ע"כ הרי מבואר מדברי התוס' גופא דבעינן דוקא שיראו ממש את ההריגה ואם לאו לא כלום הוא משום דבעינן ראי' וידיעה דוקא אלא ע"כ דהא דשבועות שאני דכל שאין כאן שום שבודאי ספק שזה הרגו דהא ליכא מציאות בשום אופן שנאמר דלא זה הרגו הלכך הוי זאת בכלל ידיעה וראי' משא"כ בהא דסנהדרין כיון שאפשר שהרג את עצמו בסייף אף שהוא דבר זר ורחוק מ"מ כיון דאפשר בשום אופן אחר הרי חסר לנו הראי' ולאו כלום הוא בדיני נפשות כן צ"ל לשיטת הרשב"א והשתא ניחא דאף דבחידושיו בשבועות משמע שם שדעתו כדעת התוס' דאומדנא גדולה מהני אפילו בדיני נפשות מ"מ פסק בתשובה דאומדנא לא מהני בקידושין מטעם דבעינן ראי' וידיעה דוקא היינו משום דבתשובה מיירי באומדנא שאפשר לומר דלא כן הי' ואף שהוא דבר רחוק וזר מ"מ כל שאפשר הרי חסר לנו הראי' משא"כ היכא דאי אפשר באופן אחר זה גופא ראי' נקרא ובזה חולק המרדכי וסובר דכל אומדנא מהני בקידושין כן מוכרחין אנו לומר לפי הבנת האו"ת ושאר מחברים בתוס' שבועות שם ולהלן נפרש דברי התוס' והרשב"א בשבועות שם דלא כוותייהו ויתר דברי הרשב"א שכתב שבדיני ממונות די בראי' או בידיעה וכו' נבאר בסמוך

איברא דעדיין יש להבין בהא דכתב הרשב"א והובא ברמ"א שם במי שקידש דרך חור שבכותל והיא אומרת שלא שמעה שקידשה נאמנת במיגו דלא היתה ידה רק יד של אחרת ע"ש דמשמע מזה שאם אומרת ששמעה הוי קידושין ואמאי הא העדים לא ראו אותה והוי כמקדש בלא עדים ותירצו הח"מ והב"ש שם דהטעם הוא משים אף דהעדים לא ראו אותה מ"מ ראו שנתן הכסף קדושין ליד שהיתה פשוטה דרך החור ועכשיו נמצא בידה זה הכסף אמרינן דהיא עצמה קיבלה והוי כמו עדי יחוד דהם עדי ביאה עיי' בדבריהם אבל לכאורה דברים הללו אין להם ביאור דמה דוגמא היא זאת לעדי יחוד דהתם בעדי יחוד אם היתה אומרת שלא בא עליה לא היתה נאמנת מכח האי חזקה גופא דאמרינן דודאי בא עליה ואילו הכא אם אומרת שלא קיבלה הקידושין הרי היא נאמנת וא"כ הרי כל הקידושין אין נגמר אלא על פיה ואף דאיכא כאן קצת אומדנא שהיא בעצמה קיבלה קידושין מ"מ בודאי אומדנא כזו לא עדיפא היא מאומדנא דרב אחא דלא מהני מידי ובפרט לשיטת הב"ש לעיל ס"ק י"ג שכתב דלהרשב"א לא מהני שום אומדנא אף מה דמהני בממון מ"מ בקידושין לא מהני והאיך מהני כאן אומדנא כזאת שאף כיוצא בו לא מהני אף בממון ומצאתי בכנה"ג סי' מ"ג ס"ק מ"ה שכתב בשם מהר"מ שבאמת תשובות הרשב"א חולקות זו על זו אבל הוא פלא דא"כ האיך הביא הרמ"א שני התשובו' תכופים זה לזה ולא הרגיש בהסתירה שיש בזה

אמנם המעיין בצדק יראה שאין כאן. סתירה בין התשובות כי הרשב"א לא משום אומדנא אתא עלה כי באמת אומדנא גרוע הוא רק סברתו הוא דהא אמרינן במסכת קידושין בדין קדושין שאין מסורין לביאה כגון בקידש אחת משתי אחיות סתם ולא בירר למי הוא מקדש וגם העדים גופא אף שראו הנתינה ליד אשה אחת מ"מ גם הם לא ראי אותה האשה אפילו