אבן שתיה רלא

מדברי רע"א שהבאתי לעיל שהכוונה הוא שאם לא תתרצה לקידושין אזי חוזרת לפקדון כבתחילה אבל באמת אין צריכין לכל זה כי יש לפרש דהטעם הוא דכל דאינה מתירא מאחריות היא בעצמה רוצה להחזיר לו שלא יאמר עליה שהיא מקודשת כמו שכתבתי לעיל

מיהו עדיין יש לעיין קצת כיון דהנערה הודית שאחר שהלכו העדים הניחה המטבע על החלון הרי חזינן כי היא אינה חוששת לשמא תאבד לפי"ז מאחר דהא דאין אנו חוששין לשתיקה דאחר מ"מ הוא רק מטעם דאמרינן שם אטו כולהו שי דיני גמירי ומתירא להשליך שלא תאבד ותצטרך לשלם משא"כ כאן דחזינן דאינה מקפדת על חיוב תשלומין וא"כ מאחר דקי"ל בכל דוכתא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"נ הי' לן לומר כן דהוכיח על תחילתו דמה שלא השליכתו לאו משום דחששה לאחריות דהא חזינן עכשיו דלא חששה אלא משום דבאמת קיבלה זאת לשם קידושין וכה"ג חשש שם בתשו' מהרי"מ מטעמא כיון דהא דהוכיח סופו על תחילתו היא ספיקא בחולין ד' ל"ט ובגיטין וא"כ ה"נ הי' לן למיחש מספיקא ע"ש ואף שכבר הכריעו המחברים דעד כאן לא אמרינן הוכיח סופו וכו' אלא דוקא אם מתחילה ניכר ג"כ על מה שעשה בסופו כמו באמר כתבו גט ועלה לגג ונפל ומת דהתם יש הוכתה מתחילה על הסוף ומסוף על תחילה אבל כל היכא דליכא תרווייהו לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא דוקא אם הוא תוך כ"ד. עיי' בח"ס אה"ע סי' פ"ד לפי"ז כאן דליכא הוכחה מההתחלה דהא יכול להיות שעכשיו נשתנה דעתה כה"ג לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מיהו עדיין יש כאן חשש אחר דהא יש להבין הא דאמרינן בקידושין ד' נ"ב ובב"מ דכל היכא דמגלה דעתו דניחא לו השתא אמרינן דגם מעיקרא היה ניחא לו ועיי' באה"ע סי' כ"ח ובפוסקים שם שאם הוא ניכר דבמה שאמר לו הבעה"ב אמאי לא יהבית לה מהני פירי דשפירא אם הוא לא מחמת כסופא אזי חל הקידושין אף למפרע משעה שקידש אותה ע"ש בריטב"א קידושין. ומכש"כ לרבא דאית לו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אז בודאי חל הקידושין למפרע ועיי' בש"ך ח"מ סי' שנ"ח ויש להבין דאמאי בהוכיח סופו על תחלתו נשאר זאת בגמ' חולין בספיקא אי אמרינן זאת או לא ואילו בהאי סברא דאמרינן מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לי' הוא סברה פשוטה בגמ' דאמרינן זאת וע"כ צ"ל דחילוק יש בדבר משום דכל העיקר של הוכיח סופו על תחלתו היינו אם צריכין אנו לומר שנעשה כאן ענין מחודש אשר הוא יוצא מטבע הרגילות כגון בשוחט בהמה סתם ואח"כ חשב עליה לע"ז דהתם נמי סתם בני אדם אינן שוחטין לע"ז כמו שכתב הר"ן שם סברא זו ע"ש או באמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת שסתם בני אדם אין עושין דבר זר כזה ואנו רוצין להוכיח מסוף המעשה שגם בתחילה היתה דעתו לעשות היפוך מדרך העולם הילכך כיון שזה יצא מטבע העולם משו"ה מסתפק הגמ' אי אמרינן שגם מעיקרא היה דעתו כן או עכשיו נשתנה בשינוי זה ע"ד דאמרינן בשאר דוכתא השתא הוא דאיתרעי וכן מוכח מלשון הגמ' דאמרינן הוכיח סופו וכו' דלשון זה נופל על כל דבר דבעי הוכחה דוקא וכן בנותן מתנה ושתק ואח"כ צוח דהתם נמי סתמא דאינשי אחרי דשתקי אמרינן דודאי ניחא להו ועכשיו ע"י מה שהוא צווח אנו רוצין להוציא מסתמא הילכך נשאר זאת בגמ' בספיקא משא"כ כל היכא דאמרינן בגמ' בלשון מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לו התם לא מיירי בענין שהוא היפך הרגילות רק שאנו מסופקין בטבע האיש הפרטי הזה אי ניחא לו בדבר הזה או לא הילכך כיון שהוא אינו היפך הנהוג משום הכי פשיטא להו לגמ' דכל כה"ג בודאי אמרינן דהסוף הוא המוכיח על התחלה ופשוט הוא היוצא לנו מזה דבמילחא דניחותא אז לכ"ע אמרינן איגלאי מילחא למפרע וכבר כתבו הפוסקים שם בסוגי' דסתמא דמילחא אמרינן דאיתתא ניחא לה לקידושי נפשה כל היכא דליכא מוכיח להיפוך כגון דלא אמרה אין או שאר הוכחות לפי"ז ה"נ הא אפשר לומר כיון דע"י עובדא דהשתא אתברירא לנו דהאי איתתא אינה מקפדת היא על חיוב של אחריות ואילו אתברירא לנו זאת בעת הקידושין אז בודאי היינו אומרין דהאי איתתא ניחא לה בהאי קדושין רק דמעיקרא מסופקין היינו בדעתה והשתא ע"י עובדא דא איתברירא לנו דהיא אינה מקפדת על חששא דאחריות וממילא צריכין אנו לומר דגם מעיקרא כי קבלה לשם קידושין קבלה דהא במילי דניחותא בודאי אמרינן הוכיח סופו וכו' ובדברי' הללו אין נפק"מ בין תכ"ד או אפילו לאחר זמן מרובה כמבואר שם בגמ'

וכן הא דאמרינן סוף פ' מי שהי' נשוי במכר הבעל שדה המשועבדת לכתובתה דאף דבכל דוכתא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי מ"מ במכר לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה איבדה כתובתה מטעם דאם איתא דעושה בשביל נ"ר לקמא איבעי לך למיחתם ומזה הוכיח הח"צ בסי' קט"ו דאף מהתחלה על הסוף נמי אמרינן הוכיח וכו' והתם הא מיירי הגמ' אף לזמן מרובה ואמאי לא אמרינן דמעיקרא לא היה בעלה חביב עליה כ"כ לעשות לו נ"ר ועכשיו רצונה לעשות לו נ"ר והיינו ע"כ משום דסתמא דמילתא אמרינן דאין רצון האדם משתנה כ"כ מהר וה"נ כיון דחזינן השתא שהיא אינה חוששת על היזק שלה מסתמא מעיקרא נמי לא חששה ועיי' בכתובות דף ס"ח בענין פעמים שעשיר בדעת ונעשה עני ויש לחלק גם בעיקר הדין שחידש לנו הת"ס דבכל הוכיח סופו על תחילתו בעינן דוקא שגם ההתחלה יעיד נמי על הסוף כמו בהא דאמר כתבו גט ונפל מן הגג משום דסתמא דאינשי אינן מגרשין נשותיהן וניכרין הדברים מתחילה שעשה כן בשביל שרוצה להמית עצמו אבל בשאר דוכתא כגון בשוחט ואח"כ חשב לע"ז או בזיכה לו מתנה ושתק ואח"כ צוות כיון דליכא הוכחה מהתחלה אז בעינן שלא יהי' זמן רב ביניהם ובשוחט ואח"כ זורק כל שיכול לזרוק ולא זרק אמרינן השתא הוא דאיתרע ע"ש לא הבנתי דבריו כי מה ראה על ככה לחלק בין השווים דהא בהא דנפל מן הגג נמי כפי המבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות גירושין בעינן נמי דוקא דנפל מיד וכן הסכימו כמה פוסקים לזה עיי' בב"ש סי' קמ"א סעי' י"ת וע"ש בירושלמי במה"פ שדעתו ג"כ דבעינן נפל מיד דאל"כ וכי נאמר אם נפל לאחר שנה יהי' נמי גט וא"כ מה זה שכתב שכאן מהני אפילו לזמן מרובה גם מה שכתב דבשחט ואח"כ חשב צריך שלא יהי' בנתיים פנאי לזרוק לא ידעתי מנ"ל זאת ועיי' בתב"ש סי' ז' ס"ק ה' שכתב להדיא להיפוך ומביא ראי' חזקות לזה ע"ש היטב ומה שהכריחו לזה מהא דאמרי' בקידושין דף ח' התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לאור אינה מקודשת דמיירי דוקא תכ"ד אבל לאחר כד"ד אמרינן השתא הוא דהדרא בה ואמאי לא אמרינן כאן ג"כ הוכיח סופו על תחילתו דגם מעיקרא לא נתרצתה ובכל הוכיח סופו וכו' לא מחלקינן בין אם הוא תוך כדי דיבור או אח"כ ומזה יצא לחלק כפי מה שנתבאר אבל באמת אין כאן קושיא כלל דהא כל הוכיח סופו וכו' דאמרינן בש"ס הוא דוקא היכא שיש מקום להסתפק בהתחלת המעשה אם נגמרה או לא כגון בזיכה לו ע"י אחר ושחק שהספק הוא מאחר דלא הגיע עדיין לידי למה אצווח או בכתבו גט לאשתי ולא אמר תנו שיש לנו ספק אם הא דלא סיים תנו מחמת טרדת מיתה הוא או לא וכן כל כה"ג בזה אמרינן שהסוף הוא הוכחה על התחלה משא"כ בהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר או אפילו זרק לתוך חיקה בזה במה שהיא מחזקת הכסף קידושין בידה זמן מה בזה הדבר בעצמו נגמר לנו ההכרה שבודאי לשם קידושין קיבלה ממילא דמי זאת כמו שבא עכשיו המתנה לידו בפנינו דלא מהני התם צווח כלל ולא שייך זאת כלל להוכיח סופו וכו' וע"ש בת"ש דדוקא בשחט סתם ואח"כ זרק לע"ז בזה שייך לומר הוכיח סופו וכו' אפילו לזמן מרובה אבל בשחט סתם ואח"כ אמר ששחט לשם ע"ז בזה אינו נאמן כל שהוא אחר כ"ד והיינו נמי מהאי טעמא דכיון דכבר נגמר כל