אבן שתיה רכח

ושלחנו אחר העדים והם השומרים אותו והעידו לפני ב"ד כשר בפני המקדש והמתקדשת בד"ת ואחר הדו"ח העיד אחד מהעדים שמו יצחק בן מאיר כ"ץ איך שביום עשרה בטבת נכנס הוא וחברו ר' יהודא עם התפוס הנ"ל לבית ר' זאב הנ"ל וראינו שלקח התפוס שני קאפיקעס ואמר להבתולה בת ר' זאב הנ"ל שתלך לקנות בעדו איזה דבר ולא רצתה ללכת ולקח ידה בחזקה שלא ברצונה וחבק את ידה והיא היתה מתאמצה לשמוט ידה ובעת שחיבק את ידה אמר הרי את מקודשת כו' ותיכף הלך התפוס משם ואח"כ שאל להמתקדשת מה נתן לה והראית לו שנתן לה גריווננע כסף והחזיקה המטבע בידה ערך שני מינוטין ואח"כ אמר לה הידעת שקידשך והרכינה בראשה (בפעם השני שהוגבה העדות לא אמר שהרכינה בראשה רק שנראה כעין צחוק מפי') ואח"ז הלך משם ושאלנו להעד הנ"ל האם ראה נתינת המטבע מידו לידה והשיב שלא ראה הנתינה ממש רק זאת הוא יודע שביד הבתולה לא הי' כלום מקודם כי היא היתה עוסקת מקודם במלאכה וגם יודע שהמקדש הי' מחזיר להשיג גריוונע כסף כדי לקדש בתולה אחת אמנם זאת אינו יודע אולי אחר שהניח ידה לקחה המטבע ממקום אחר (כמדומה שבפעם ראשון אמר שנראה לו שלא לקחה המטבע ממקו"א). והעד השני העיד איך שבעת שלקח ידה היה נסמך לחלון והי' מביט החוצה רק כעהמקדש אמר לשון הקידושין הסיב פניו וראה שהוא חובק את ידה והיא היתה מתאמצת לשמוט ידה ממנו וגם הוא לא ראה הנתינה וגם אינו יודע אם הי' ביד הבתולה המטבע מקודם או שלקחה המטבע אח"כ ממקום אחר ובפניו שאל אותה העד הראשון מה נתן לך והראתה להם הגריוונע והחזיקה המטבע בידה זמן מה ואח"כ הלך משם ומענין הרכנת הראש אינו יודע מזה והאשה הנ"ל אמרה איך שבשעה שחיבק את ידה לא הרגישה כלום שמונח בידו דבר מה וגם לא שמעה ממנו דבר מענין קידושין כי היתה מבוהלת מחמת שהתאבקה עמו וגם מחמת שאינה מבינה לשון הקידושין ע"כ לא נכנסו דבריו באזניה ואח"ז כשהלכו העדים השליכה המטבע על החלון וכעת ששאל אותה העד הנ"ל אם נתן בידה דבר מה הרכינה בראשה וכוונתה היתה שנתן לה הגריוונע כאשר הראית להם אחר כך

תשובה זאת פשוט הוא כי נידן דידן לא שייך לדין שתיקה בשעת מתן מעות דיש חשש בזה לכ"ע דהכא שאני דהא עיקר הטעם דבשתיקה בשעת מתן מעות אנו חוששין לקידושין אף שהיא לא אמרה כלום היינו משים דהאי קבלה גופא כיון דבעת אמירה של התקדשי לי עשתה מעשה וקיבלה זאת הוה גילוי דעת על ריצוי שלה משא"כ כאן אף שג"כ בעת הנתינה אמר לה התקדשי לי מ"מ כיון שהחזיק ידה בחזקה בענין שלא הי' יכולת בידה להשליך הכסף מידה ממילא הא אין כאן גילוי דעת על ריצוי שלה ודבר זה מבואר הרבה בפוסקים עיי' בח"מ סי' מ"ב ובתשו' רע"א סי' צ"ז ופשוט הוא אך בעיקר מה שאנו צריכין לעיין בזה הוא רק בדין שתיקה דלאחר מתן מעות המבואר בקידושין דף י"ג ולדעתינו נראה כי בנ"ד אין בזה חשש אליבא דכ"ע כאשר נבאר דאמרינן בקידושין דף י"ב ההוא גברא דקידש בציפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדש בד' זוזי דאית בה שקלתא ואישתיקא אמר רבא הוה שתיקה דלאחר מ"מ דלא חיישינן לה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלעי זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו ושתקה אינה מקודשת ועל כרחך משום דהוי שתיקה דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא ופריך ע"ז מי דמי התם בתורת פקדון בא לידה סברה אי שדינא ומיתברא מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין באו לידה ואי איתה דלא ניחא לה לישדינהו ואמרינן שם בגמ' דאיכא דחשבו לה לקידושין ולקמן בסוגיא זו יש ג"כ חילוק בין היכא דשדיך קודם שאז חוששין אנו לשתיקה ובין היכא דלא היו שידוכין ביניהם ע"ש ולכאורה לפי המבואר בתשו' שם שאם אמר לאשה קח חפץ זה בפקדון ותיכף כשבאתה לקחתו ואחזתה בהחפץ אמר לה הרי את מקודשת לי לא אמרינן דבזה נתבטל לגמרי דבריו הראשונים רק דאמרינן דכוונתו הוא שאם לא תרצה להתקדש חזרה להיות פקדון וכתב עוד דאף אם נימא דמהדין לא הוי פקדון כה"ג מ"מ י"ל שהיא טועה בזה מאחר שהזכיר בתחילה שהוא פקדון הילכך אם אינה מתרצת לקידושין ע"כ נשאר בידה בתורת פקדון מכח דבריו הראשונים ע"ש ולכאורה יש הוכחה לסברא זו מדברי הראב"ד הובא כאן בריטב"א על הא דאמר רב הונא מי דמי הכא בתורת פקדון בא לידה סברה אי שדינהו מחיבנה בהו והקשה הראב"ד דמה זה סברא הא אי לא ניחא לה בקידושין לימא לו שקיל פקדונך ומדלא אמרה כן מסתמא ניחא לה בקידושין ותירץ דמיירי כאן בפקדון שהוא לזמן ועדיין לא הגיע הזמן ע"ש והשתא אי נימא דבמה שאמר לה התקדשי לי בפקדון זה הוא חזרה לגמרי ממה שנתן לה לפקדון אף אם לא תתרצה להתקדש לו א"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתא אם אין רצונה בקידושין לימא לו שקיל פקדונך מאי אמרת דמיירי בהפקיד אצלה לזמן מה בכך הא המפקיד מחל לה הזמן בשלמא בגמרא קאמר שפיר אי שדתינהו מחייבנא בהו היינו משום דהדין הוא דאף היכא דהמפקיד ביקש פקדונו מ"מ כ"ז שלא מסר הנפקד לידו עדיין חייב הוא בשמירתו כדאיתא בסי' רצ"ג אבל לסברת הראב"ד קשה הא מצי למימר שקיל פקדונך אע"כ דכוונת הלשין הוא שאם לא תרצה בקידושין חזרה להיות פקדון כבתחילה

לפי"ז בנ"ד נמי אף כי מתחילה היתה מתאמצת ידה ממנו מ"מ הרי לבסוף קיבלה המטבע ממנו ואנו באין לדון כוונתה על מה שלא השליכתה תיכף וא"כ כיון דכל האומר לאשה הני תרי לישנא הא לך זאת לפקדון ואח"כ תיכף בעת הנתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בו אמרינן דכוונת הלשון הוא שאם לא יהי' בתורת קידושין אזי יהי' בתורת פקדון ה"נ כיון שמתחילה רצה לעשות אותה לשליח לקנות בעדו איזה דבר הילכך אף שאח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי בו מ"מ אמרינן שגם דעתה כן הוא שרצונו הוא בתורת קידושין ואם לא תחפוץ לקידושין אזי תהי' שליח לקנות בעדו כפי רצונו ושפיר מצינו למימר דהא דלא השליכתו לאו משום דרצונה בהקידושין אלא משום דהיא נתרצתה לדבריו הראשונים ומה שקיבלה המטבע הוא בשביל השליחות ומחמת כן לא השליכתו דלא תתחייב באחריות ולא משום ריצוי דקידושין דהא מוכח בגמרא דכל דיכולין לתלות שתיקותה בשום דבר שאינו מעניני קידושין תלינן

מיהו בעיקר הדבר מה שחידש רע"א בפשיטות דאף שחוזר בו תוך כדי דיבור מהא דאמר בתחילה שנותן לה לשם פקדון ואומר שנותן לשם קידושין דאמרינן דלא חזר בו רק אם יהי' זאת לקידושין אבל אם לא תתרצה לקידושין יהי' בידה לפקדון ואמרינן שהיא ג"כ מקבלת זאת לפקדון ע"ש אני מסתפק בזה כי כל כה"ג שהיא יכולה לחזור בו בודאי אינה מקבלת לשם פקדון והכי מוכח לדעתי שם בגמ' דאל"כ למה לו לרב הונא לומר התם בתורת פקדון בא לידה אי שדיתינהו ונאבד מחייבנא בהו אמאי לא הקשה כפשוטו דהתם בפקדון אמרינן דהא דלא שדינהו משום דבאמת רצונה עדיין לשמור את הפקדון ואף אם לא היתה חייבת לשלם היכא דנאבד מ"מ היא בעצמה רצונה עדיין להיות שומר על הפקדון עד אשר יבקשו ממנה משא"כ בהא דציפתא הא לא קיבלה בתורת שמירה ואי לא ניחא לה תשדינהו והיינו מרויחין בזה דאז לא היה קשה עליו קושיית רב אחאי אטו נשי דינא גמירי דהא לאו מכח הדין אמרינן זאת וא"כ אמאי לא אמר כן אלא