אבן שתיה רכו

מבואר היכא שהיא אומרת גרשתני לא חיישינן לעיניה נתנה באחר והיינו משום דחז"ל ראו זאת לחזקה אלימתא מאחר שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והיא מעיזה ע"כ קושטא קאמרה היוצא לנו מזה שאף שבכל דוכתא חיישינן לזה מ"מ היכא דאיכא עוד סברא כגון חזקת אינו מעיז וכה"ג אז לא תלינן בעיניה נתנה באחר והנה הנמ"י בפ' יש נוחלין על המשנה האומר זה בני נאמן כתב שם שאינו נאמן האב אלא על נכסים שיש לו עכשיו דוקא משום מיגו שבידו ליתן לו אבל אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ דהא לית ליה מיגו ואף שקי"ל שנאמן על תינוק בין הבנים לומר שהוא הבכור אף היכא דאיכא סהדי שבנו הגדול נולד מאשתו בראשונה ומחמת כן מחזקינן לבנו הגדול לממזר אלמא שהתורה נתנה לו נאמנות בזה אפילו נגד חזקה וסהדי וא"כ לפום סברא זו מכש"כ שהי' לו להיות נאמן על אחד לומר שהוא בנו אף על נכסים שיהי' לו אח"כ והא התם אין מכחיש כלל לחזקה ומחלק הנמ"י שם דלא דמי משום דזאת חזקה אלימתא היא שאין דרך של בני אדם להכחיש ולומר על בנו שאינו בנו וזאת היא חזקה אלימתא שמהני אפי' במקום דאיכא סהדי שזה נולד ראשון ואמרינן שהוא ממזר משא"כ לומר על אחר שהוא בנו זה הוא דבר המצוי כי פעמים דרחים לו ורוצה להנותו מנכסיו ע"כ אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ כל דלית לי' מיגו ע"ש

היוצא לנו מדברי הנמ"י הללו שזה ג"כ חזקה גדולה שאין אדם אומר על בנו שאינו בנו והשתא נחזי אנן איזה חזקה עדיפא אם החזקה דאינו מעיז או חזקה זו דהנמ"י. והנה לא נדבר בשיטות הראשונים אשר בעלי הטור והש"ע לא העתיקו אותן כי רבה היא רק עפ"י פסקי הרמב"ם והטור והש"ע וזה הוא כי בהסברא זו שאשה אינה מעיזה בפני בעלה והמבואר בגמ' בזה הוא דעת הראב"ד פ"ד מהלכות אישות ובפי"ב מהלכות גירושין שאינה נאמנת רק לחומרא היינו משאם נשאת צריכה גט אבל אסורה להיות עם השני כי לענין זה לא סמכינן על סברא דאינה מעיז וכן הביא דיעה זו הר"ן בפ"ב דכתובות וכן כתב הג"א שם וכן כתב הריטב"א בסוף נדרים בשם רבו הרא"ה וכתב וז"ל אין הדעת סובלתו להתיר ערוה החמורה בדיבור הקל משום חזקה דאינה מעיזה וכו' ולדחקי נפשין ולעילינהו בקופא דמחטא וכו' אלא הא דרב המנונא ליתא אלא לאפוקא נפשה מבעלה ע"ש וכן הובא דעה זו בש"ע אה"ע סי' י"ז הרי דחזקה זו אינה גדולה כ"כ ואילו לאחזוקי בנו בממזר היכא שאומר שבנו הקטן הוא הבכור והגדול אינו ממנו בזה סתם הש"ע בלי שום פלוגתא וכן הוא דעת הרמב"ם שהוא נאמן ונעשה עי"ז ממזר ודאי ומותר בממזרת אלמא דחזקה זו שאין דרך האב לומר על בנו שאינו בנו אלימא טפי מחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וכיון דאמרינן בש"ס דכל היכא דאיכא חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה דמסייע לדבריה שוב לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דחזקה זו דוחה חשש זה א"כ מכש"כ היכא דמסייע לנו החזקה זו שאין דרך האב לומר על בנו שאינו בנו בודאי לא חיישינן משום נתינת עין וכו' ואף שדעת הטור והש"ע בזה דלא כהרשב"ם והנמ"י אלא אף היכא דלא הוחזק שהוא בנו נאמן עליו לומר שהוא בנו אף על הנכסים שיהי' לו אח"כ כדאיתא בסי' רע"ט מ"מ הא ע"כ דגם הם צריכין לבא לסברת הנמ"י לפי שיטת הפוסקים שדוקא היכא דליכא חזקה שאינו בנו אז הוא נאמן אף על הנכסים שיפלו לו אח"כ אבל כל היכא דמוחזק לנו שאינו בנו כגון אם הוא דר כאן ולא שמענו מעולם שהוא בנו אז אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ ואינו נאמן עליו לומר שהוא בנו אלא מחמת מיגו כמו שכתב שם הפרישה והסמ"ע וכן הסכימו לזה שאר מחברים ואילו לומר שהבן הקטן הוא בכור אף שהגדול ממנו נעשה ממזר בזה נאמן אפילו נגד סהדי וחזקה וע"כ צריכין אנו לחילוק של הנמ"י הנ"ל

הארכתי בזה קצת לפי שראיתי בח"ס חלק אה"ע סי' ק"א וק"ב וממרוצת דבריו משמע שם שאף כה"ג חושש לתקנת רגמ"ה ולא נחית לחילוק שלי והנלע"ד כתבתי

עוד יש לכאורה סברא בנ"ד שאין עליו האיסור של תקנת ר"ג והוא כיון שהיא הודית ששימשתו בנדתה מרצונה וא"כ לפי הודאתה הרי ממילא היא בכלל עוברת על דת משה שיכול לגרשה בע"כ ובזה אין שייך עיניה נתנה באחר כמו שכתב הפ"מ הובא בפ"ת סי' קט"ו כ"ב משום דכיון שאם הבעל רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציאה כדאיתא בסי' ד' א"כ מה אהנית לה להוציא לעז על עצמה דילמא לא ירצה הבעל לגרשה ולא תרויח באמירתה כלום ומסתמא קושטא קאמרה ומצוה לגרשה ע"ש הלכך בנ"ד נמי שוב גם לענין טענתו שטוען שזינתה נמי נאמן ונאסרת עליו מצד הדין דהא כאן ג"כ לא שייך עיניו נתן באחרת דמאן מעכב ע"י הא אם היה רוצה היה מגרשה עפ"י דיבורה שאמרה ששמשתו נדה דבזה לא תיקן רגמ"ה ואף שבשביל טענתה אם היה רוצה לא היה מאמין לדבריה מ"מ עיניו נתן באחרת בודאי לא שייך כאן כיון דהברירה בידו לגרשה ואף שהיא אומרת שהוא ידע מזה ונתרצה מ"מ הא פסקו הרדב"ז והפס"א והנב"י מהד"ת סי' כ"ו שבזה היא אינה נאמנת

ואין לומר שכיון שהוא צריך לשבע שלא ידע מזה כדי לפטור מכתובתה לכך משקר ואומר שזינתה זה אינו דהא גם באומר שזינתה אם היא מכחישו אז היא נשבעת ונוטלת כתובתה וא"כ אם היה רוצה לשקר הא עדיף לו טפי לשבע ולפטר וגם אם היה רוצה היה יכול להפוך השבועה. מיהו אין כ"כ לסמוך על סברא זו דכיון דעכשיו הבעל מכחישה ואומר שלא בא עליה כלל ממילא לפי דבריו לא הכשילתו כלל באיסור נדה ובעוברת ע"ד הא קי"ל דבעינן דוקא הכשילתו אבל כל שלא הכשילתו אינה נקראת עוברת ע"ד בשביל שרצתה להכשילו וכאן הא עיקר מחלקותם הוא על זמן שהיה בכאן אחר חג השבועות שהוא אומר שלא בא עליה אז כלל והיא אומרת שבעת ההיא בא עליה רק שהיתה נדה וא"כ אם היה המעשה באופן שהבעל לא היה טוען שזינתה רק היא היתה אומרת ששמשתו נדה בעת ההיא והוא אומר ששקר אומרת והיו שניהם באים לב"ד אז הרי זה הדין מבואר בשו"ת פמ"א ובנאות דשא בשנים שנתעצמו בדין ולפי טענת כל אחד מהם במה שהוא רוצה לתבוע מחבירו מתוך טענתו זוכה חבירו וכן מטענת חבירו זוכה זה כנגדו שדעת הפוסקים הללו שטענת כל אחד מהם נחשבת להודאה לחבירו אף שהוא רוצה לזכות מ"מ הוי הודאה וראיה מטענו חטים והודה בשעורים שכתב הרא"ש סוף המניח שטענת התובע שתובע החטים אף שהוא התובע מ"מ הוה הודאה שאינו חייב לו שעורים והילכך כיון ששניהם מודים להדדי אז הדין הוא שאין מוציאין מן המוחזק לפי"ז ה"נ כיון שהבעל הודה שהיא לא עברה ע"ד משה אף שפטור הוא מהכתובה משום הודאתה שהיא עברה על דת משה זה הוא רק משום שאצלינו הוא ספק האמת עם מי ואין מוציאין ממון מהמוחזק אבל לגרשה בע"כ היה אסור משום ספיקא דהתקנה של רגמ"ה שיש אומרים שהיא מן התורה וגם הא כיון שהוא יודע האמת שלא עברה אז היו ב"ד אוסרים עליו לגרשה בע"כ מחמת התקנה והילכך יכול להיות שבאמת מה שאמר שזינתה הוא משום שנתן עיניו באחרת דהא משום טענתה שעברה ע"ד אינו יכול לגרשה ואין לומר שאם היה רוצה לשקר היה לו להודות לדבריה ויהי' נאמן ג"כ לומר שזינתה במיגו שהיה מודה לדבריה זה אינו דאז היה משוי נפשיה רשע ואין זה מיגו כדאיתא בת"מ סי' פ"ב בדיני מיגו ואף שהיה יכול לומר שלא ידע מזה ובשוגג בא עליה גם זה אינו רוצה לטעון כי גם זה טענה גרועה היא כמו שכתבו התוס' בסוגי' דפ"פ וצ"ע בזה מיהו כיון שיש הרבה פוסקים דסברי דכל שאומר שראה שזינתה בזה לכ"ע לא חל עליו התקנה יכולין לצרף ג"כ הסברה שכתבתי לעיל שאין התקנה חל עליו כלל

ולענין הולד אם הוא כשר לבא בקהל אי לא הא ידוע הוא