אבן שתיה רכה

שאם אשה אחת אומרת מת בעלה וצרתה אומרת לא מת שהיא מותרת וצרתה אסורה וקאמר הגמ' דקמ"ל דסד"א דבאמת מח והא דקאמרה לא מת לקלקלה לצרה קמיכוונא והיא נמי שריא קמ"ל. והקשו התוס' תיפוק לי' דהא שויא עלה ח"ד ע"ש מה שתירצו ואם נאמר שכל שהאמתלא מבוררת לפנינו לא אמרינן דשויא ח"ד א"כ הא לפום סברת הגמ' דהצרה אומרת כן משום קלקולא דחברתה הא אין לך, אמתלא מבוררת יותר מזה ומוכח שדעת התוס' שבעינן דוקא שתוציא האמתלא מפיה ואני פרשתי כוונת התוס' באופן אחר מיהו איך שיהי' הא ודאי שסברא זו לא שייך בנ"ד שאם הי' רוצה לאסור עליו אשתו לחוד הי' די לו לומר שזינתה ולמה לו להוציא לעז על בניו וכה"ג כתב הב"ח בתשו' סי' צ"ח אפי' באשה שאמרה טמאה אני לך שמבואר בגמ' דחיישינן לעיניה נתנה באחר מ"מ אם אומרת שזינתה עם שלשה אנשים נאמנת משום דאמרינן שאם אומרת כן משום שרצונה להתגרש הי' די לה לומר שזינתה פעם אחת ע"ש ומכש"כ הבעל וכה"ג שמוציא לעז על בניו שזה חזקה גמורה על אדם שאינו אומר על בנו שאינו בנו כמו שכתב הנמ"י פ' יש נוחלין על המשנה זה בני ע"ש שכתב שזה חזקה אלימתא וכה"ג איתא נמי בפוסקים בלבשה בגדי נדה לא מהני לה אמתלא שתשמיש קשה לה דהא די לה לומר סתם שהיא נדה עיי' ביו"ד סי' קפ"ה וה"ה הכא וא"כ כיון דלא מהני לו בזה אמתלא בודאי נאמן על בנו ונעשה ממזר על פיו ופשיט הוא וגם לסברת הר"ן בסוף נדרים וש"פ שכתבו הטעם בטמאה אני לך דלפיכך אינה נאמנת ומותרת לבעלה משום דלאו כל כמינה להפקיע שיעבודו של בעל וזה הוא עיקר טעם הפוסקים האומרים שאחר התקנה של ר"ג גם הבעל אינו נאמן על אשתו משום דמשועבד הוא לה ג"כ וכמבואר בד' הפוסקים זה נמי לא שייך אלא דוקא אם אינו רוצה אלא לאסור אשתו עליו לחוד זאת אינו יכול מאחר דמשועבד לה אבל כאן שהוא אומר שהולד אינו ממנו זה דמי ממש לאוסר הנאת תשמישה עליו וכמו שביאר הר"ן בנדרים דף ט"ו דדוקא היכא דבא לאסור נפשי' עילוה הוא דאינו יכול דהוי כאיסר נכסי חבירו על חבירו אבל כל שבא לאסור על עצמו אע"ג דממילא פקע שיעבודה הרשות בידו והכא נמי הרי עכשיו אינו בא רק לאסור בנו שבזה נתנה לו התורה נאמנית ואף שאח"כ נפקע השיעבוד שיש לאשתו עליו לא איכפת לן בזה והמעיין גם בשאר הטעמים שכתבו הפוסקים על מה שהבעל אינו נאמן על אשתו שזינתה כל הטעמים ההם לא שייכי כלל היכא שהאב אומר שהבן אינו ממנו

נמצא לפי זה כיון שהאב נאמן לומר על בנו הנולד לו מאשתו שהיא אינו ממנו והוא ממזר ובזה נאמן מן התורה מדין יכיר הרי אז ע"כ גם אשתו נאסרת עליו כי בכה"ג לא שייך כלל פלגינן דיבורא כיין דלא אפשר זה בלא זה ודמי ממש להא דכתב התוס' והרא"ש ביבמות ד' מ"ז דזה לא אפשר שהאב יהי' פסול ובנו יהי' כשר ולא פלגינן דיבורא שיהי' נאמן לפסול נפשו והבן ישאר בכשרותו וכן פסק הרמב"ם והש"ע ח"מ סי' רע"ט שאף שכל אדם נאמן על בנו, לומר שהוא עבדו מ"מ כל שיש להאם חזקת כשרות אם נימא שהבן הנולד ממנה הוא עבד ע"כ היא שפחה ובזה לא האמינתו התורה הילכך גם על הבן אינו נאמן ולא אמרינן פלגינן דיבורא בזה וכן כתב הרא"ש במכות סי' י"ד באילעי וטוביה דקריביה דערבא הוי ורחוק מן הלוה והלוה טוען שפרע והמלוה הביא עדים הללו שלא פרע לו עדיין ואז מתחייב הלוה ואם אין לו ללוה חייב הערב ואמרינן דהואיל והעדים פסולים לערב שהם קרובים פסולים נמי ללוה והקשה הרא"ש אמאי לא פלגינן דיבורא ולהימניה לגבי לוה שלא פרע ולא נהימני' לגבי ערב ותירץ הרא"ש דכיון דזה אי אפשר שהלוה יהי' חייב והערב יהי' פטור בזה לא פלגינן דיבורא וכן כתב זאת בפשיטות המקנה במסכת קידושין דף ע"ז דכל דלא אפשר זה בלא זה לא נכנס כלל בסוג של פ"ד ונסתייע זאת מתוס' כתובות דף י"ח ע"ש ועיי' בתשו' הרשב"א שהביא הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ס"ד ואף שהנב"י במהד"ק חלק אה"ע סי' ע"ב חולק על הרשב"א והרבה להקשות עליו מ"מ כבר, תירצו הבאים אחריו כל הקושיות עיי' בספר ד"ח ח"מ סי' ט' ועיקר סמיכתו שם על פי' המשניות להרמב"ם סוף נדרים שכתב שאם היא מודה שזינתה ברצון אבדה כתובתה והברירה בידו אם רצה מגרשה ואם רצה תהי' תחתיו אחר שאין שם עדים ולא נאמר לו אם היית מכחיש אותה ומפני כן היית בא עליה ממילא הרי אתה מחוייב בכתובתה לפי שהעיקר אצלינו שפלגינן דיבורא ע"ש והא התם איכא ממ"נ שאם זינתה ברצון הרי אסורה עליו ואם לא זינתה חייב לה הכתובה ע"ש אין זה ראי' דהא התם יש מציאות שאין לה כתובה בלא"ה כגון שמחלה לו הכתובה או כה"ג ואף שהיא אינה טוענת כן מ"מ בזה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאין מגיע לה הכתובה יהי' האיך שיהי' כי זה הוא הגדר של כל פלגינן דיבורא שמאמינין מקצת הדבר לענין זה אבל לא לענין אחר כמו שכתב הרמב"ם שם בלשונו והיינו לכה"פ שגוף הענין יכול להיות זה בלא זה שיכול להיות אופן שאינו חייב לה הכתובה ואפי"ה מותרת היא לבעלה אבל במקום שאי אפשר להתקיים אפילו מקצת הדבר זה בלא זה בזה לא פלגינן הלכך בנ"ד כיון שאומר על בנו שאינו ממנו ובזה הא האמינו התורה א"כ ע"כ זינתה אשתו ונאסרה עליו דהא בזה כיון דלא אפשר להתקיים זב"ז לא פלגינן הגדתו

ואע"ג דמצינו בכתובות פ"ק בפלוגתא דר"ג ור' יהושע בראוה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא שר"ג אומר שהיא נאמנת ואמרינן שם בגמרא שר' אלעזר סובר שדוקא היא כשרה ולא נעשה חללה אבל בתה פסולה וכן לענין אלמנת עיסה שם דף י"ד יש מהגדולים דסברי שדוקא היא כשירה אבל לא בתה כדאיתא התם בתוס' זה הוא דוקא באיסור דרבנן שהוא רק משום פסולי יוחסין וגם איכא טעמא לחלק כדאמרינן התם דבאמה יש חזקת כשרות משא"כ הבת אין לה חזקת כשרות ומה"ט יש אופן שבחה כשרה לכהונה והיא פסולה עיי' בתשו' הרמ"א סי' כ"ד ובתשובת רע"א סי' צ"א

ואף שבנ"ד נמי יש סברא לחלק שאף שהבן ממזר מ"מ היא כשרה דהא אם אשת ישראל היא י"ל שנאנסה ואז אף שהולד ממזר מ"מ היא מותרת זה אינו דמ"מ מה שהוא אומר שהולד אינו ממנו זה מברר לנו שהיא נבעלת מאחר ושוב אסרינן לה אנן בלא הגדתו משום ספיקא דאוריי' שמא זינתה ברצון תדע שכן הוא דאל"כ הא דפסק הרמב"ם והובא באה"ע ובח"מ סי' רע"ט שאם יש להבן בנים אזי אינו נאמן לומר על בנו שהוא ממזר ומותר בבת ישראל משום דאי הוה ממזר ע"כ מוכרח שגם בני בניו הם ממזרים וכיון דעל בני בניו לא נתנה לו התורה נאמנות הלכך אינו נאמן אפי' על בנו ע"ש ואמאי הא אנן קיי"ל כר' טרפון שממזרים יכולים ליטהר וכדאיתא ברמב"ם ובש"ע אה"ע סי' ד' סעי' כ' וא"כ הא יש אופן שבנו יהי' ממזר ובני בניו יהיו ישראלים גמורים כגון שנשא שפחה והוליד ממנה הבן ונשתחרר וא"כ אמאי קאמר ר' יהודא ביבמות שם סתם שכל שיש להבן בנים אינו נאמן ומשמע שם אפילו היכא דלא ידעינן האיך נולדו הבנים אלא ע"כ כיון שהגדתו של האב על בנו גורם אפילו רק ספק פסול על הבני בנים נמי אמרינן לא פלגינן דיבורו וכיון שאינו נאמן ע"ז אינו נאמן ג"כ ע"ז הילכך כאן בנידן דידן אמרינן נמי להיפוך כיון שנאמן הוא על בנו אז ממילא אנן מאמינין לו נמי על האם ונאסרת עליו מספיקא נמצא לפי סברא זו יכול להיות שנאסר באשתו לכ"ע מצד הדין חוץ מהסברא דשויא עליו ח"ד

ועוד נראה לי כי כאן בלאו הכי ליכא משום עיניו נתן באחרת והוא ע"פ הגמ' דנדרים שהבאתי לעיל דהתם