אבן שתיה רכג

שאלות ותשובות

אבן העזר

סימן פח

נשאלתי ע"ד א"א שילדה והבעל אומר שהולד אינו ממנו כי זה יותר משנה שלא היה בביתו והיא אומרת שבתוך זה הזמן היה כאן ובא עליה אז בנדתה כי לא הגידה לו שהיא נדה אם נאמן הוא לאוסרה עליו וגם מה דין הולד

תשובה ידוע הוא בפוסקים כי יש בענין זה שלש שיטות הובאו בתוס' סוף נדרים ובמרדכי פרק החולץ ובשאר דוכתא שיש אומרים שאחר תקנת רגמ"ה שאין לגרש אשה בע"כ אין הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי אשתו שאמרה לו שזינתה דאמרינן עיניו נתן באחרת ויש מוסיפין שבזמן הזה הבא לומר כן כופין אותו להתנהג בה מנהג אישות אמנם יש דיעה שלישית שאף בזמן הזה הבעל נאמן דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כי שויא על נפשי' ח"ד וכ"ז הובא באה"ע סי' קע"ח אמנם כל זאת אינו מיירי אלא באם אינו אומר שהוא בעצמו ראה שזינתה רק ששמע ממנה ורוצה להאמין לה אבל אם הוא אומר שיודע ברור שזינתה אם הוא נאמן או לא בזה רבו הדיעות כי יש אומרים שכה"ג בודאי רשאי לגרשה ולית בזה משום תקנת רגמ"ה משום דאמרינן שהיא נעשית עליו ח"ד מיהו יש מחמירין גם בכה"ג וחוששין שלא יפלו במצודת רגמ"ה כמבואר הכל בתשובת הפוסקים ועכ"ז לא העלו דבר ברור וראיתי בתשובת רע"א סי' ק"א שהקשה על הפוסקים הסוברים שבשביל התקנה של ר"ג אינו נאמן אפילו היכא שאומר שהוא ראה שזינתה דמנ"ל להו כן דהא עיקר הסברא של הסוברין שבזמן הזה אין הבעל נאמן לומר שמאמין שזינתה הוא משום דמדמינן לה לאשה שאמרה טמאה אני לך למשנה אחרונה סוף נדרים דאינה נאמנת משום דאמרינן עיניה נתנה באחר ומהאי טעמא לא משויא נמי עלי' ח"ד ומזה ילפינן שגם הבעל לאחר התקנה כיון שאין יכול לישא אשה אחרת דמי לאשה בזה וגם הוא אינו נאמן והא הגמ' בסוף נדרים מחלק שבאומרת שגירשה היא נאמנת ולא חיישינן משום עיניה נתנה באחר משום דכיון שהוא דבר שהבעל יכול להכחישה אמרינן דאינה מעיזה משא"כ טמאה אני לך הא אין הבעל יודע מזה חיישינן משום נתינת עין א"כ ה"נ באומר הוא שראה שזינתה כיון שהיא יכולה להכחישו שוב לא חיישינן לעיניו נתן באחרת ע"כ ת"ד

והנה אף שזוהי סברא אלימתא לחלק מ"מ כיון שדבר זה הוזכר בפוסקים יש להמליץ בעדם ע"פ דברי הרא"ש בסוף נדרים שם שכתב לחזק סברת רב המנונא באשה שאמרה לבעלה גרשתני שנאמנת משום דלא דמי לטמאה אני לך כי התם אחר הגט שוב לא עבדית שוב איסור כי היא מותרת לכל אדם וכיון דבשקר שלה לא תעשה שום איסור חיישינן לעיניה נתנה באחר מה שאין כן לומר לבעלה גרשתני בשקר שתהי' באיסור אשת איש כל ימיה בשביל נתינת עין באחר לזה לא חיישינן ע"ש שמשמע דאי לאו סברא הזאת לא היינו סמכינן על סברא דאינה מעיזה לחוד ע"ש. והנה בהתקנה של רגמ"ה מבואר דאם עבר וגירשה בע"כ אז היא מגורשת ואינו עומד באיסור של התקנה כל ימיו רק איסורא דעבד עבר עליו פעם אחת כי כן היה התקנה שכל עשרה מישראל הם שלוחים של ר"ג להתיר לו כדאיתא ביו"ד סי' של"ד וכיון שכן לא נשאר לנו רק הסברא דאינו מעיז לחוד וע"ז לבד לא סמכינן כן יש לצדד להעמיד ד' הפוסקים הסוברים שבכל ק ענין אין הבעל נאמן אמנם אליבא דהילכתא אין חילוק זה נכון וגם נראה שהרא"ש גופא תברא לגזיזי' בהא דהא כתבו התוס' ביבמות דף ס"ה שאם היא טוענת שאינו יכול להזקק לה אז היא נאמנת כנגד הבעל שמכחישה וחייב לגרשה משום דדוקא בטוענת שאינו יכ"ח חיישינן שמא משקרת ועיניה נתנה באחר כי בזה אין הבעל יכול להכחישה משא"כ בזה שהבעל יכול להכחישה לא חיישינן לזה משום דאינה מעיזה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג ע"ש וכן הוא באה"ע סי' קנ"ד והא החם אינה עומדת באיסור כל ימיה ואפי"ה נאמנת משום הסברא דאינה מעיזה לחוד א"כ לפי"ז בהוא אומר שראה שזינתה כיון דהוא מעיז כנגדה יכול להיות שהוא ג"כ נאמן ולא חיישינן לנתינת עין וכו' מיהו עדיין קשה לסמוך על סברא זו דהא מצינו שיש חילוק בין העזה דאשה להעזה דבעל דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן כדאיתא בב"ב דף קל"ד ובאה"ע סי' נ"ג והיא שאמרה גרשתני נאמנת וכן מחלק בזה הח"מ בסי' י"ז ומדמה לה להא דאמרינן שאין הלוה מעיז פניו כנגד הבע"ח והמלוה מעיז כנגד הלוה

עוד הביא שם היתר אחר ע"פ סברת הר"ן סוף נדרים דמשו"ה לא אמרינן דשויא אנפשה ח"ד דכיון דהיא משועבדת לבעלה לאו כל כמינה להפקיע השיעבוד ע"ש. וסברא זו לא שייך אלא באשה ששיעבודו חזק שאינה יכולה להפקיע מבעלה בשום אופן אבל הבעל אף לאחר התקנה מ"מ כיון שאם עבר וגירש היא מגורשת הילכך הוא לא נקרא קנין שלה ויכול להפקיע השיעבוד ושוב אמרינן גבי' דשויא אנפשי' ח"ד ומדינא נאסר בה ע"כ ולדעתי גם על סברא זו קשה לסמוך משום דחילוק זה לא שייך אלא אם נאמר דהאיסור של ח"ד הוא משום הודאת בע"ד אבל אם נאמר דשויא ח"ד הוא משום איסור נדר כמבואר במחברים וכבר האריך בזה השעה"מ פ"ט מהלכות אישות ע"ש לפי"ז אם נפרש דבריו כפשטא בודאי קשה עליו מהגמרא נדרים דף ט"ו ובשאר דוכתא דמבואר שאם אוסר הנאתו על אשתו גם כן לא חל הנדר משום דמשועבד לה ולא אמרינן דאין זה שיעבוד דהא