אבן שתיה רכב

מדבריהם שום ראי' נגד דעת התוס' בהקדם דהא יש לדקדק בגמרא שם דאמר ר' זירא לר' ירמי' במה דבעי מיניה התיזה בר"ה והיזיקה ברה"י מהו אי אזלינן בתר רה"ר ופטור או בתר רה"י וחייב והשיב לו עקירה אין כאן הנחה יש כאן ע"ש ויש להבין הרי לכאורה הבעי' של ר' ירמי' בהתיזה בר"ה היינו ממש הספק דלעיל ד' י"ז במאי דבעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף וכאן לא הזכיר הגמ' מזה כלום ואמאי הא לכאורה היינו ממש דרבא ועוד יש לדקדק אמאי לא מבעי לעיל ד' י"ז ג"כ בדרסה על הכלי ברה"י ונתגלגלה בר"ה אי בתר מעיקרא אזלינן וחייב אי בתר בסוף אזלינן ופטור לגמרי כמו דמבעי לה הכא אבל באמת ניחא הכל. משום דהא יש לדקדק עוד האיך כתבו התוס' בפשיטות דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא הא בכתובות ד' ל"א אמרינן אם זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין דרך הליכתו פטור משום דהואיל ואי אפשר להדורה דמי כמו שנקרע תיכף וחל עליו תיכף החיוב מיתה ופטור משום דקם לי' בדרבה מיניה וכן פסק הרמב"ם ע"ש ואמאי הא לשיטת התוס' בחץ לא חשבינן תיכף כאילו עשה כל המעשה ואף דהגמרא קאמר נמי הטעם משום דעקירה צורך הנחה היא מ"מ מה בכך הרי בשביל כן לא נתחייב עדיין מיתה אלא ע"כ דחילוק גדול יש כאן. משום כי עד כאן לא כתבו התוס' דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא היינו דווקא היכא דבאמת לבסוף לא עשה החץ פעולתו כלל דהא לא נשברה הכלי רק ע"י אתר דאם הי' זורק גוף הכלי אזי היינו אומרים דאף אם לא נשברה ע"י הזריקה רק ע"י אחר מ"מ חייב הזורק משום דאף אם לבסוף איתגלי לן דהזריקה לא שברה מ"מ אמרינן דתיכף שזרקה דמיא כאילו נשברה וע"ז הוכיחו התוס' דבחץ לא אמרי' כן אבל במקום דבאמת נשברה לבסוף ע"י זה החץ עצמו בזה אף בחץ אזלינן בתר מעיקרא כמו שהוכיח הנמ"י מזורק בשבת והעביר ד"א דחייבה התורה אף שאח"כ אונס הוא דהא אין בידו להחזיר שוב ואפ"ה חייב אלא דע"כ דהתורה חייבתו על ההתחלה מיהו היינו דווקא אם החץ עשה פעולתו או ששבר את הכלי או העביר הד' אמות דאז אמרינן איגלאי מלתא למפרע דעומדת היתה להשבר וחשבינן כשבור מעיקרא והיינו הדין של הנ"י והגמרא דכתובות שם דהתם מיירי שהחץ גופא שבר או עבר הד' אמות לכך חייב משא"כ התוס' מיירי היכא דהחץ לא עשה כלום בזה כתבו דלא נחשב כאילו שבר מאחר דבאמת איגלאי מלתא למפרע דלא עבד כלום וברור הוא א"כ אין מדברי הנמ"י שום ראי' שהוא חולק על התוס'

והשתא גם מד' הרא"ש אין ראי' משום דכאן לא שייכי למיבעי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף כי כאן בהתיזה הצרורות והזיקה בהצרורות עצמן א"כ ממילא עשה החץ דהיינו הצרורות הפעולה שלהם הלכך בכאן בוודאי אזלינן בתר מעיקרא ולא דמי לדלעיל בדרסה על הכלי ונתגלגלה דאף דהתם נמי נשברה ע"י הדריסה דמעיקרא מ"מ התם הספק הוא אולי הוא בכלל גזירת הכתוב של צרורות מאחר דלא נשברה תחת רגלה ממש כמו הדין של כל צרורות משא"כ כאן דבאמת הוא צרורות מתחילה ועד סוף רק דעיקר הבעי' הוא במה חייבה התורה למזיק אם בעינן גם התחלה בחיוב או עיקר קפדה התורה על הסוף שיהי' בחיוב אף שהתחלה היתה בפטור ובאמת בירושלמי שם איתא הבעי' של ר' ירמי' גם לענין אם זרק כלי מר"ה לרה"י כמו דמבעי לן בש"ס דילן בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ע"ש ואמר לו ר' זירא עקירה אין כאן הנחה יש כאן וכיון שההתחלה היתה בפטור בזה לא חייבתו תורה. כמו שפי' שם רש"י ולבסוף אמר הדרי בי ר"ל דבכל נזקין לא משגיחינן כלל על ההתחלה. לכך הקשה הרא"ש הא אמרינן לעיל דבתר מעיקרא אזלינן אלמא דהתחלה אצלינו הוא העיקר בנזקין וא"כ הכא דהתחלת הצרורות היתה בפטור ואמאי חייב הא לא עשתה אלא חצי זריקה ולא מצינו שחייבה התורה על חצי זריקה. ואף חציה לא עשתה דהא התחלה הוא העיקר ועד כאן לא כתבו התוס' דבצרורות לא אזלינן בתר מעיקרא אלא דווקא שכל הצרורות היו בחיוב רק לענין שיהי' כגופא לחייבו תיכף אף אם שברה ע"י אחר בזה לא אזלינן בצרורות בתר מעיקרא אבל היכא דההתחלה היתה בפטור א"כ לא עשה מעשה שלם בזה בודאי פטור וגם מהפשיטות של ר' זירא דאמר הדרי בי היינו שבכל מקום הסוף הוא העיקר אף בזרק כלי מר"ה לרה"י כדאי' באמת בירושלמי לכך הקשה הרא"ש שפיר ומכש"כ דאתי שפיר טפי לפי' ר"ת שם בכתובות דר' ירמי' גופא סבר דאף במקום שהצרורות גופא עשו פעולתם לא אזלינן בתר מעיקרא ע"ש בתוס' וא"כ ר' ירמי' לשיטתו ע"כ אין מסתפק אי אזלינן בתר מעיקרא דהא הוא בעצמו סובר דלא אזלינן בתר מעיקרא רק עיקר הספק שלו הוא אם בעינן גם ההתחלה בחיוב או לא וע"ז השיב לו ר' זירא דלא בעינן לכך הקשה הרא"ש באמת אמאי לא בעינן התחלה הא חזינן לעיל דהתחלה הוא העיקר והיא קושיא גדולה לכך תירץ דכאן גילה התורה וביער בשדה אחר דאף דבכל מקום בעינן התחלה ג"כ בחיוב מ"מ לענין חילוק רשויות לא משגחינן בהעקירה רק בההנחה שיהי' בחיוב משום גזירת הכתוב ונפק"מ בזרקה כלי מר"ה לרה"י נמי חייבת משא"כ אם הי' הכל ברשות אחת אז אזלינן בתר מעיקרא. ועיי' לעיל בפ"ק בדברי הרא"ש סוף סי' י"ז והשתא מתורץ הכל והדברים ברורים למבין וגם לפי דברי הט"ז בסי' ש"ץ ג"כ אין ראי'. ועיי' במה"פ בירושלמי שם ותראה שגם אין ראי' מדברי הרא"ש היוצא לנו לדינא שאם לא היו מצילין בענין שיהי' יאוש בעלים אז לכ"ע פטור ואם היו מצילין אז חייב המשבר ולא יכול לטעון אולי בלאו הכי נשבר משום דבחץ לא אזלינין בתר מעיקרא כנלע"ד: