אבן שתיה רכא

ע"ש ומזה הוכיח שסברת התוס' דע"כ לא מחייבינן המשבר אלא אם שברה בידים אבל אם אחד זרק חץ על כלי והשני קירב הכלי אל החץ מאחר שסוף סוף נשבר הכלי מחמת החץ של הראשון בזה גם התוס' מודה שהראשון חייב ע"ש. וא"כ לפי"ז אפשר לומר שרש"י סובר שאף בזה האופן נמי דוקא המקרב הכלי הוא חייב ומתורץ דברי רש"י משום דתפיסת ב"ד דינו רק כזורק חץ לפי"ז יש ראי' לנו שג רש"י סובר כהתוס' דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא

אלא שיש להבין א"כ האיך יפרש רש"י הסוגיא לעיל דף ה' במרבה בחבילות דפריך אי דבלאו איהו קאזיל מאי קעביד ומאי פריך הגמ' למאן דאמר דאשו משום חציו מאי קעביד הא רש"י מפרש מאי קעביד ולא יחייב כלום ע"ש הא מאחר דרש"י סובר גם כן דבחץ לא אזלינן בחר מעיקרא א"כ בדין הוא שיתחייב השני גם כן ולומר שרש"י מפרש ג"כ כאן כדברי החו' דהכוונה מאי קעביד טפי מאחרינא ושניהם יתחייבו זה דוחק דהי' לו לרש"י לפרש בהדיא ומשמע שרש"י סומך על מה שפירש לעיל בסמוך שהכוונה שהשני מפטר לגמרי לכן נראה דסברת רש"י הוא דעד כאן לא אמרינן בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהשני חייב אלא דוקא אם שברה בידים או אפילו אם קירב הכלי לדבר המזיק מ"מ מאחר שעשה מעשה בגוף הכלי שניזק ע"י ועיי' לקמן דף נ"ו בתוס' ד"ה אילימא וכו' ע"ש משא"כ אם לא עשה מעשה בדבר הניזק כלל רק שהחץ של הראשון שיבר אלא שהוא עושה וגרם שהחץ הלך במהרה יותר אבל מ"מ גם בלא זאת הי' החץ מזיק בזה האופן בוודאי פטור והיינו התם במרבה חבילות דהא אם לא הי' מרבה הי' ג"כ האש של הראשון הולך ודולק ולסוף נמי דלקה האש של הראשון רק שהשני גרם שהאש נתקרבה מקודם הלכך בזה האופן פטור לכו"ע. והשתא מתורץ נמי דברי הטור שפוטר השני משום דהתם נמי גם עכשיו הזיק האש של הראשון ג"כ לכך חייב הראשון בכולו והשני פטור ונכון הוא

עוד נראה לי להביא ראי' שגם הרמב"ם סובר כהתוס' כי ז"ל הרמב"ם בפ"ח מחובל ומזיק ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא ועמד אחד מהם והקל ממשאה והשליך לים פטור שהמשא שבה כמו רודף וכו' וכן כתב הסמ"ג בעשין ע"ד ע"ש והראב"ד שם הקשה על הרמב"ם דהי' לו לבאר דהדין הוא דצריכין לחשוב על כולם לפי המשא משום דהא לא דמי זאת להכניס החמור בספינה ורצה לטובעה דמבואר שם בגמרא דבעל החמור דינו כרודף דהתם שאני דליכא רודף אחר רק בעל החמור משא"כ כאן הא כל אחד שהניח משאו בספינה הוא ג"כ רודף והלכך הדין דכולם משלמים ומבואר מחלקותם ג"כ בש"ע סי' ש"פ ע"ש והרשד"ם בחלק ח"מ סי' שמ"ד מפרש דברי הרמב"ם דמיירי כאן ביש אנשים בספינה שאין להם משא ויש שמוליכין משא ומיירי שהשליך הסחורה לים מי שהוא אף מי שאין לו סחורה בספינה ואשמעינן שהמשליך פטור משום דהסחורה הוא כמו רודף. והיינו ממש עובדא דחמרא דאיתא שם לקמן לכך על אנשים שעומדים בספינה בלא סחורה אין עליהם שום פרעון כלל ועל בעלי הסחורה האיך יהי' הפרעון מזה לא דבר הרמב"ם כלל וסמיך על מה שכתב וביאר בהלכות גו"א ע"ש שכתב שכן הוא בודאי כוונת הרמב"ם והוא נכון מאד

וגם הראב"ד מפרש נמי שזהו הדין של חמרא דבעי למיטבע לספינתא המבואר שם וגם הש"ך בסי' ש"פ רמז לדברי הרמב"ם הללו ע"ש כי הוא דין אמת וא"כ לפי"ז הא יש להבין בדברי הרמב"ם למה צריך לפטור המשליך משום דהמשא הוי כמו רודף תיפוק לי' דהא כתב הרמב"ם בזה"ל ספינה שחשבה להישבר וכו' א"כ מבואר הוא דהספינה היתה עומדת בספק סכנה ואם היתה נשברת הי' נאבד ונפסד גם הסחורה וא"כ הא יכול המשליך לומר מה הפסדתיך ואף אם הוא רק ספק סכנה מ"מ הא פטור ג"כ המשליך שיכול לומר הביא ראי' שלא היתה נשברת בשלמא על הגמרא שם במעשה דחמרא אפשר לומר דאף אם הי' החמור טובע הספינה מ"מ מיירי דלא הי' סכנה לחמור גופא שהי' אפשר לו לשוט ליבשה לכך צריכין לבוא להסברא משום דהחמור הוא כמו רודף משא"כ בספינה מסתמא אם הי' נשבר הספינה היתה המשא ג"כ נפסדת וא"כ בלאו הכי פטור אבל אם נאמר דהרמב"ם סובר ג"כ כתוס' דבזורק חץ לא אזלינן בחר מעיקרא א"כ ניחא הכל דכבר כתבו המפרשים עיי' בספר בש"א בסוף חלק החשובות שכתב דגלי הים או כובד המשא שע"י זאת גורם הטביעה להספינה מ"מ כיון דלא נעשה המעשה בגוף הכלי והחפץ רק שממילא ע"י גירה דגלי הים ותנועות הספינה נפסדו החפצים שבספינה ע"י מי הים אמרינן דלא עדיף זאת מחץ המזיק כיון שאינו מזיק בידים ממש ודמי לאש המזיק שחיובו נמי הוא משום חץ הלכך הכא נמי כיון שבא האחר ולקח החפצים בידים והפסידם דמי ממש לזורק חץ ובא אחר ושברם שהשני חייב ואף שכאן גרע שהחץ של הים כבר התחיל לטבע הספינה משא"כ בדין של התוס' לא התחיל עדיין החץ כלל פעולתו בהכלי מ"מ סובר הרמב"ם מאחר דלא הגביה כאן ולא עשה מעשה בגוף הכלי דמי זאת לזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהמשבר חייב לכך צריכין לפוטרו משום דהמשא דינו כדין רודף א"כ לפי"ז הרי ראי' נכונה ג"כ מדברי הרמב"ם והסמ"ג דסברי כדברי התוס'

ובדרך אגב ראיתי בספר הנ"ל שהקשה על הסוגיא דב"ק דף קט"ו בספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה דחייבינן לשלם לפי משאה ואמאי חייבין לשלם כלל הא בלא"ה היתה נשברת ע"ש ולדעתי זה לא קשה כלל משום דאנן קי"ל דכל דבר שהוא צורך השותפות ומוכרחין לעשותו אז אם אין א' מהם רוצה לעשות יכול השני לכופו כיון שאי אפשר בלאו הכי ואין שומעין לו כלל במה שאמר שהוא אינו חושש בההיזק ורוצה להפסיד לנפשי' כדאיתא בסי' קס"ג ובסי' רס"ד ועיי' בזה באריכות בנה"מ סי' קע"ח סעי' ג' הלכך הכא נמי בספינה דהא גם מתחלה גופא אם באו לב"ד לשאול היינו אומרים להם שכל א' מהם יכול להכריח לחבירו להטיל לחוך הים כ"א כפי משאו מאחר שהנזירה היתה על כולם כמו דקי"ל בריש ב"ב כופין בני העיר או בני החצר זה לזה בכל הדברים הנצרכים הלכך לא שייך בזה כלל לומר שיזכה מן ההפקר כי אינו יכול לזכות מאחר דגם עליו מוטל הציל את הספינה וגם להטיל להים הסחורה שלו כמו הדין של כל השותפים בענינים הללו ומתורץ קושייתו. מיהו מדברי הרמב"ם והסמ"ג כפי מה שביאר הרשד"ם שם דבריו בודאי לדעתי ראי' נכונה למה שכתבתי

עוד הוכיח הקצות מד' הרא"ש שחולק על התוס' שכתב גבי התיזה בר"ה והזיקה ברה"י וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגלה למקום אחר ונשברה שם אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק עכ"ל ואי נימא לחלק בין זורק חץ לזורק הכלי א"כ מאי קשי' הא החם התיזה צרורות וה"ל חץ אלא וודאי דהרא"ש אינו מחלק בין חץ לכלי כ"כ ועוד הוכיח כן מהנמ"י שכתב וז"ל. שהרי חיובו מהשעה שיצא החץ מת"י באותו שעה נעשה הכל וכו'. וכמאן דאדליק מעיקרא וכו' ע"ש הרי מוכח מדברי הנ"י דגם בחץ אזלינן בתר מעיקרא ע"ש בקצות אבל לפי דעתי בלי ספק אי אפשר לומר כן לדעתם דהא להדיא הביא הנ"י בריש פ' כיצד הרגל בשם הרא"ש דבחץ לא אזלינן בחר מעיקרא ומשמע שם שהנמ"י מודה לו בזה הרי להדיא מבואר מדבריהם להיפוך שגם הם מודים לדברי התוס' דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא. ועיי' בט"ז סי' ש"ץ ובמה"פ בירושלמי ריש פ' שני שם. ולפי מה שביארו הם דברי הרא"ש אין מהרא"ש שום ראי' להיפוך. וגם לי נראה שבלאו הכי אין