אבן שתיה רכ

שלם כדאי' להדיא שם בגמ' ובפוסקים ובש"ע סי' ש"ץ מה תאמר דאפילו אם הוא כגופא מ"מ גזירת הכתוב הוא מאחר דלא נגע ממש רק ע"י זריקה אפילו הוא כגופא מ"מ הלכה למ"מ הוא דאינו משלמת אלא ח"נ הא לפי"ז מה ראי' הוא לענין בהמה שדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר מזרק כלי הא התם באדם ליכא הלכה של צרורות משא"כ לענין בהמה אף שהוא כגופא מ"מ כך נאמרה הלכה דמאחר שלא נשברה על מקומה ממש דין צרורות יש לה אלא ע"כ סברת הגמרא הוא דמאחר דבאדם חשבינן כאילו נשברה תיכף אז גם בבהמה חשבינן כאילו נעשה ההיזק מיד וא"כ אי נימא גם בחץ כן הא לפי"ז לא משכחת כלל דין צרורות דדמי כמו אם שברה הכלי תיכף בעת נגיעת הצרור ופשוט הוא

והקצות רצה לתרץ זאת במה שכתב דמ"מ אינו אלא כחו ודמי להיזיקו ברוח שבכנפיהם ור"ל דלעולם אזלינן גם בצרורות בחר מעיקרא רק דחזינן אנן האיך ובמה הי' הנזק אם על ידו גופא כגון דרסה על הכלי אז נחשב כאילו שברה תיכף בגופא ואם ע"י זריקת הצרור הגם שאף שם אזלינן בתר מעיקרא ובאדם באמת חייב מ"מ בבהמה הוי כמו שאר צרורות אבל זה אינו כי ע"כ לפום סברא דהשתא אמרינן דדמי כאילו עשה תיכף ומיד ההיזק וא"כ מה גבול גבלה במיד הא תיכף נעשה הנזק וממילא הא דמי ממש כמו נגע בחץ אל הכלי שאז אפילו בבהמה כה"ג נמי חייב נזק שלם וכוונת הקצות שגבה ממני בדין זה ולדעתי לא יחלוק שום אדם על התוס' כי סברתם מוכרחת היא למבין

ומה שמביא ראי' מדברי הטור בסי' תי"ח שכתב שם עשה הא' האש ובא א' והוסיף אם יש בהאש שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה ודלקה הראשון חייב ע"ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ואי נימא דזורק חץ ובא אחר ושברה השני חייב א"כ באש דהוא נמי משום חיציו כדאי' בב"ק שם אמאי אינו חייב השני וכו' אלא ע"כ דאין חילוק בין זורק גוף הכלי או חץ ע"ש

ולדעתי אין זה ראי' מכמה טעמים חדא דהא יש להבין האיך כתב התוס' בחץ דהמשבר חייב ולמה יתחייב המשבר הא תיכף כשזה זורק החץ ועומדת ע"י להשבר הרי נעשה הכלי הפקר וכמו שסובר הרמב"ן באמת דהשני פטור מהאי טעמא עיין במלחמות שם ולמה גרע זאת מהמציל מן הדליקה או מן הגייס דקי"ל דזכה משום דהוא הפקר ועיין בב"ק קט"ו והמרדכי שם דגרסי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה ולא טרפה ואפילו הכי כל הקודם זכה משום דתיכף נעשה הפקר וכן קי"ל שם בזה בא בכדו של יין וזה בחביתו של דבש שאף אם עדיין לא נשפך הדבש רק שעומדת לישפך נמי נעשה הפקר וכל הקודם זכה וא"כ אמאי חייב המשבר הא דבר של הפקר שיבר ויותר מזה קשה לי על הרא"ש שכתב בסוף פ' כיצד הרגל דליכא לפרש שזרק בעל הכלי כלי שלו דא"כ אמאי חייב המשבר הא הוי אבידה מדעת לכך מפרש דמיירי דזרק אתר ע"ש. ויש להבין דמה מרויח בזה הא הדרא הקושיא לדוכתא דנעשה הפקר וכמו דאמרינן בב"ק קט"ו מי שבא בדרך ואנס כנגדו אינו יכול לחלל מע"ש על המעות שיש לו משום דנעשה המעות הפקר משום יאוש בעלים ע"ש וע"כ צריכין אנו לומר דהכא מיירי בענין דאין כאן יאוש בעלים כגון דאיכא מצילין והבעלים לא מייאשי נפשייהו ואף שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל דהא דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו מיירי שהיתה נשברת בודאי ע"י הזריקה הכוונה הוא דמצד עצם השבירה עומדת להשתבר בודאי אי לא היו מצילין אבל מ"מ הבעלים לא מיאשו מאחר דמ"מ אפשר בהצלה ע"י אחרים והלכך לא נעשה הפקר וכן מצאתי אח"כ להדיא בנה"מ סי' רס"א דהכא ע"כ מיירי ביש מצילין בענין דליכא כאן יאוש בעלים ע"ש ואפי"ה חייב הזורק ואינו יכול לפטור נפשי' בטענה אולי אם לא שבר השני הי' מצילין אותו משום כיון דהי' בהזריקה שיעור שבירה בודאי והספק אינו אלא אם יפטר אחר כך מחיובו הראשון מאחר דאזלינן בתר מעיקרא שוב אין הספיקא פוטרו מחיובא כדאי' סברא זו ממש לקמן בסי' שפ"ח סעי' ז' ועיין שם בקצות ס"ק י' ומיהו יאוש בעלים אין כאן משום דכל דאפשר בהצלה אפילו אם אינו אלא ע"י הדוחק מ"מ אין כאן הפקר כדאיתא בב"ק קט"ו שם

אמנם כל זה אם הזורק היה אינש אחרינא אבל הרא"ש דמיירי שהבעלים עצמן זרקו הקשה שפיר דהרי אז בודאי הוי אבידה מדעת דאטו בשופטני עסקינן שיזרוק כלי שלו לכתחלה אולי יצילו אותה אחר כך אלא על כרחך בודאי הפקירו וברור הוא והשתא אין ראי' גם כן מדברי הטור כי הטור מסתם סתים בזה משום דפעמים חייב בכולו והיינו במקום שאין מצילין לכך לא כתב והשני פטור משום דבאמת פעמים ג"כ השני חייב מחצה כגון במקום שיש מצילין

ומה שהקשה עוד מהש"ס בב"ק דף ה' דקפריך גבי מרבה בחבילות אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד ואמאי חייב השני והתם הא באש קמיירי ולשיטת התוס' הא אש של הראשון לא גרע מזרק חץ וא"כ אמאי אינו חייב ג"כ השני כמו בזרק חץ ובא אחר ושברו עיי"ש זה בודאי לאו קושיא היא כלל דהא לשיטת התוס' עסקינן והתוס' שם כתבו להדיא דהפירש מאי קעביד טפי מאחרינא והיינו באמת חייבים שניהם מהאי טעמא גופא משום דלענין חץ אזלינן בחר מעיקרא וכן ראיתי בספר נחלת דוד שמפרש דברי הטור במה שכתב הראשון חייב ר"ל שהוא ג"כ חייב כמו שמפרשים התוס' בב"ק שם ולפי מה שביארתי ניחא יותר משום כי לפעמים באמת חייב הראשון בכולו והיינו במקום שאין מצילין

אלא שיש לדקדק לפי"ז דבב"ק דף מ"ה אמרינן אליבא דרבנן דהיינו טעמא שאם החזיר השור לאחר שנגמר דינו אינו מוחזר משום דאין גומרין דינו של שור אלא בפני ומצי אמר לו הבעה"ב אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתי' תוראי ביד ב"ד דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדייהו דרש"י מפרש שם דאינו חייב השומר אלא א"כ התפיסה בידים לב"ד אבל אם תפסו הב"ד מאליהן פטור והתוס' שם הקשו על רש"י דא"כ כשמתפיס אותו בידים נמי יהי' פטור דמצי אמר לו דסוף סוף אפילו אם לא היה מתפיסו בידים היו ב"ד תופסים אותו ולא הפסידו לבעלים בתפיסתו ע"ש והיא קושיא חזקה טל רש"י כי הוא ממש כמו דאמרינן כאן בזרק כלי ובא אמר ושבר שפטור משום דאמרינן מנא תבירא תבר מן התורה וה"נ דכוותא ובודאי אי אפשר שיהי' זאת בהעלם מעיני רש"י

וראיתי במ"ל פ"ג מהלכות גזילה ואבידה שתירץ דברי רש"י דלא דמי לזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור משום דהכא עדיין היה באפשרות שהשומר יוליכנה לאגם ויצילנה מיד ב"ד ואף שאם תפסוהו ב"ד ממילא קי"ל דפטור השומר ולא יכול לטעון למה לא שמרת אותו מיד ב"ד מ"מ אינו ברי היזיקא כ"כ דהא אפשר הוא להצילו מיד ב"ד משא"כ בזרק כלי מוכרח הוא לשבר ע"ש נמצא לפי מה שביארתי דה"נ אינו ברור כ"כ ההיזק א"כ יש להבין דאמאי שני המשברו בידים פטור והתם המוסר השור ליד ב"ד חייב הא שור מת מסר לו דומיא דהכא לכן נראה לתרץ אליבא דרש"י כי ראיתי בספר דברי משפט שהקשה על התוס' דמאי קושיא על רש"י הא התוס' סברי דבזורק חץ ובא אחר ושברו המשבר חייב והיינו מטעמא כיון דלא עשה המעשה בגוף הכלי וה"נ מה שב"ד רוצים לתופסו לא עדיף מחץ של ב"ד שפרוסה על השור הלכך ה"נ כיון שהוא לא המתין על תפיסות של ב"ד רק התפיסו בידים לכך חייב דומיא דהתם