אבן שתיה ריט

הם בקנין חצר אי לאו משום דהוי חצר מהלכת וכן הא קי"ל דידו של אדם או כתפו חשיב רשותו ממש לכל דבר כמו שכתבו התוס' בב"ק דף פ"ט דבידו לא בעינן הגבהת שלשה משום דקני לו בתורת חצר עין בנה"מ סי' קצ"ח ובאמת כן מבואר הוא בירושלמי ריש פרק כ"ה אמר ר' אמי כשהיה הכלי נתון בידי אדם וכו' ומפרש הפנ"מ שם משום דידו של אדם הוי חצר הניזק ע"ש ולפי"ז קשה דאם נאמר דהא דחייבה התורה בחצר הניזק הוא רק גזירת הכתוב לחוד מטעם דבעינן וביער בשדה אחר א"כ למה פטורה היכא דיכולה לאכול בלא קפיצה הא מ"מ ברשות הניזק אכלה אלא ע"כ דהיינו טעמא משום כיון דהבהמה יכולה להגיע שם ולאכול בלא קפיצה ממילא הרי אורחה הוא לילך שם ולאכול וכל כה"ג אף אם הביעור הוא בשדה הניזק נמי פטורה ומזה הוכיח האלפסי הדין שלו ג"כ לענין עץ ארוך כן נראה לי בזה ברור

וקצת מזה ראיתי ג"כ בספר יש"ש שם והשתא צריכין להבין לדידן דבהא דקופצת מפרשינן כפירוש הרי"ף דהחיוב היא משום שן ולא כרש"י דהחיוב הוא משום קרן כדאיתא להדיא בסי' שצ"א וא"כ לפי"ז ע"כ גם אנן מוכרחין אנו לומר שאף שהבהמה הזיקה בר"ה שפטור על השן מ"מ כיון שמונחת ע"ג בהמה של חבירו אף שגם היא הולכת בר"ה מ"מ דמי זאת לחצר הניזק וע"כ היינו מטעמא דכתפו של חבירו או ע"ג בהמה של חבירו חשוב הוא כחצר הניזק לפי"ז הא דפטורה אם אכלה ממה שמונח ע"ג במקום שהיא יכולה להגיע שם בלא קפיצה ע"כ הטעם הוא משום דאורחיה להלוך שם כמו שכתב הרי"ף וא"כ קשה מ"ש זאת היכא דיכולה להגיע בלא קפיצה שהיא פטורה אף בחצר הניזק משום אורחיה ובין חצר המיוחדת לזה לשוורים ולזה לפירות שחייב על השן אף בלא הסברא דתנאי כמו שהוכחנו לעיל הא אידי ואידי חצר הניזק הוא ונ"ל שזה באמת הוא דעת הרמ"ה בטור סי' שצ"א שפסק שם כל שאכלה מע"ג בהמתו של חבירו או מע"ג קופתו המופשלת לו מאחוריו אפילו אם הם בר"ה חייב אף היכא דאיכא בלא קפיצה אבל אם אכלה מה שמונח סתם ברה"ר אז יש חילוק שאם אינן יכולין להגיע שם רק דוקא ע"י קפיצה משלם נזק שלם ואם לאו אינה משלמת רק מה שנהנית ע"ש והיינו משום דפסק כאילפא שם דכל מה שמונח ע"ג בהמתו של חבירו כחצר הניזק ממש דמי והלכך ממילא שוב אין חילוק דבכ"מ שמונח אפילו אם מגיע שם בלא קפיצה מ"מ לא גרע זאת מלזה לפירות ולזה לשוורים דחייב על השן ורגל אף שיש לו רשות להלוך שם וגם אורחיה הוא ומה שכתב דבר"ה בעינן דוקא קפיצה הכוונה הוא שהניחו בר"ה במקום גבוה כמו איצטבא וכה"ג והלכך אמרינן דכיון שאין הבהמה יכולה לאכול אלא ע"י קפיצה אז ע"י כן נעשה רשותו ונקרא רה"י משא"כ היכא דיכולה לאכול משם אף בלא קפיצה הא כה"ג כיון שאין לו רשות להניח שם נחשב הוא כר"ה משא"כ היכא שהניח ע"ג בהמתו כיון דהוה רשותו שלו לגמרי בזה בודאי אין חילוק וחייב בכ"מ שמונח כן הוא כוונתו

וראיתי בנמו"י בפ' כ"ה שכתב וז"ל משום דבהמתו לאו רשות הניזק לגמרי הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ע"כ והיינו כי רצה לתרץ קושיתו אבל אינו מובן כ"כ דבמה אין זה רשות הניזק לגמרי דהא בהמתו דינו כחצירו לכל דבר וצריכין לחלק לדעתם דאע"ג דמה שהוא ביד האדם או ע"ג בהמה הוא חצירו של חבירו מ"מ הא הרשות הרבים עצמו הוא אינו שלו הלכך אמרינן לו דלאו כל כמיניה להעביר החצר שלו בר"ה שהוא רשות שאינו שלו לגרום עי"ז היזק לאינשי לחייבם לשלם ונתנו החכמים חילוק בדבר שאם הוא באופן שאין הבהמה יכולה לאכול אם לא ע"י קפיצה דוקא אז נתנו לו רשות להניחם שם ולהעבירם ברה"ר וממילא אם אכלה בהמה מהם חייבת בשביל חצר הניזק משא"כ אם אינו כה"ג רק שאפילו בלא קפיצה נמי יכולה להגיע שם ולאכול הגם שמה"ח אף כה"ג חצר הניזק הוא מ"מ הא אין לו רשות להביא שם חצירו לחייבו לאחרינא כן צריכין לחלק לדעתם ואולי גם כוונת הנמ"י כן הוא רק שקיצר היוצא לן מזה שדין זה ממש הדין של חצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות ולשוורים ולא היה תנאי ביניהם שבשעה שזה מעמיד שם השוורים לא יהי' רשאי חבירו להניח שם הפירות וכיון שהונחנו שדין זה הוא פלוגתא דרבוותא ממילא כיון דבעל הרפת הוא מוחזק יכול לומר קיי"ל דחייב אתה לשלם לי אמנם כ"ז באופן שבעל הרפת לא קיבל עליו שמירות ופשוט הוא כנלע"ד

סימן פז

ע"ד בנאים שרצו להגביה קורה על הבית בחבלים כדרכם ובאמצע הגבהתם נפסק החבל והתחיל הקורה להתגלגל למטה ושם היו מונחים כלים של איש א' ורצה א' להצילם ומחמת שלקח הכלים בחפזון נפלו מידו ושברם ועתה תובע בעל הכלים הזיקו באמרו בי אנשים אחרים רצו להציל בלעדו וגם אם הי' לוקחם במתון לא הי' נשבר

תשובה בב"ק דף י"ז מימרא דרבה הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא דאמרינן מנא תבירא חבר ע"כ וכתב שם התוס' נראה דאם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברה חייב דאל"כ לא משכחת בצרורות ח"נ ע"כ וכן כתב הרשב"א והגמי"י והיש"ש והש"ך בסי' שפ"ו וראיתי בקצה"ח סי' ש"ץ שדוחה שם הוכחת התוס' וז"ל ומה שהקשה התוס' דאל"כ לא משכחת ח"נ בצרורות נראה דמ"מ אינו אלא כחו ואע"ג דכמאן דנשבר דמי מ"מ כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה למ"מ דחצי נזק הוא דמשלם ע"כ ודבריו נפלאים ממני כי ברור הוא דהוכחת התוס' אין עליה תשובה וכוונתם מבוארת היא דאיתא התם עוד בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא ומשלם נזק שלם או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן מנא תבירא תבר אלמא בתר מעיקרא אזלינן ע"כ בגמרא והנה זה פשוט דאין כוונת הגמרא להביא הראי' כפשוטא דכמו התם ברבה חייב הזורק אף שלא נשברה תיכף רק השבירה היתה במקום אחר א"כ ה"ה בבעיא דרבא נמי חייב בעל הבהמה נ"ש על מה שדרסה על הכלי אף דהשבירה היתה במקום אחר דזה בוודאי אינו משום דהא עיקר בעי' דרבא הוא אי בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו והא ספק זה לא שייך רק בבהמה דאית בה דין צרורות אבל לא באדם דהא אין דין צרורות באדם דהא אדם לעולם נזק שלם משלם רק דעיקר הראי' הוא מרבה מהא דאמרינן דתיכף שזרק הכלי מידו נחשב כאילו הוא שברה תיכף ואף דהשבירה היתה אח"כ ע"י אחר מ"מ חשבינן כאילו הוא בעצמו שברה ומזה רצה להוכיח דה"ה נמי בדרסה על הכלי ולא שברתה עד שנתגלגלה למקום אחר מ"מ חשבינן כאילו נשברה תיכף וכיון שכן הרי ע"כ גופא היא ולא צרורות ונזק שלם הוא דמשלם כדין גופא ממש ופשוט הוא והשתא הוכיחו התוס' שפיר דאם זרק חץ על הכלי לא נחשב כאילו נשברה תיכף משום דאי אמרת דהתם נמי כמו שנשברה תיכף דמי והיינו דדמי זאת כמו אם היה מכה ממש בהחץ על הכלי והיתה נשברת תחת ידו וא"כ לפום סברא דהשתא בבהמה נמי מה שמזרקת הצרורות דמי נמי כאילו היתה נוגעת ממש בהצרור ובעת הנגיעה גופא היתה משברת א"כ לפי"ז הא לא משכחת צרורות לחצי נזק דהא בזה האופן אם נוגע רגלה בעץ ארוך ונגעה בצד א' ובצד השני שברה כלים אז בודאי משלמת נזק