אבן שתיה ריח

לפירות לחד מניהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסי הכי לקמן וכו' ע"ש והשתא אי נימא דמיירי דוקא בתנאי דבשעה שזה ישתמש בו לא ישתמש בו האחר א"כ מה זה תירץ דממנ"פ היכא מיירי אי מיירי דבשעה שיש לו רשות להעמיד שם שורו הרי אז אין לו רשות לבעל הפירות ופטור בעל השור עליהם ואי מיירי דהיתה בעת שיש לו רשות לבעל הפירות להניח שם פירותיו א"כ הרי הדר הוי לו שור שלא ברשות כקושית התוס' אלא ע"כ שסובר דלא כהנמ"י אלא דאף כה"ג הוי לו חצר הניזק (ודברי הרשב"א צ"ע דהא בזה האופן דהוי שור ברשות משכחת נמי בור ברשות כמו שכתב הרא"ש לענין פרה שהזיקה טלית שהיא ג"כ בור וא"כ מאי קאמר התם מה לבור שכן שלא ברשות הא בזה האופן ממש שנמצא שור ברשות כגון בחצר המיוחדת וכו' משכחת נמי בור ברשות וצ"ע) וגם נראה דעד כאן לא כתב הנמ"י דמיירי שהתנה בפירוש אלא דוקא לשיטת הרי"ף משום דלדעת הרי"ף מוכרח לומר כן כמו שאבאר משא"כ לשיטת רוב הפוסקים אין מוכרח לומר כן והיינו משום דהרי"ף כתב, בריש ב"ק דהיינו טעמא דרגל דפטור בר"ה הוא משום דאורחיה דבהמה להלוך בר"ה ואי אפשר לשומרה שלא תזיק דרך הילוכה וכתב ע"ז הרא"ש הא דצריך הרי"ף לתפוש טעמא ע"ז ולא אמר סתם דפטור מטעם דהוי בגזירת הכתוב דכתיב וביער בשדה וכו' ולא ברשות המזיק משום דנפק"מ כגון אם היה מונח עץ ארוך בר"ה ומקצתו ברה"י ודרסה בהמה עליו בר"ה והזיקה ברה"י דפטורה ג"כ מטעמא דאורחיה וכתב בשלטי גבורים דמהאי טעמא נמי השמיט הרי"ף הא דאמרינן בפ' כיצד הרגל שאם התיזה הבהמה בר"ה והזיקה ברה"י דחייב משום רגל היינו נמי מהאי טעמא דאזיל לשיטתו שסובר דכ"מ שיש להבהמה רשות להלוך אפילו אם נעשה גוף הנזק ברה"י אפ"ה פטור ע"ש והיש"ש כתב דבהתיזה בר"ה חייב אף להרי"ף וכן ראיתי בספר נחלת דוד שמחלק ביניהם בחילוקים דקים וחלשים ע"ש אבל מה אעשה כי מדברי הראשונים מבואר להדיא דעץ ארוך והתיזה בר"ה שניהם שוים כי כן מבואר להדיא ברבינו ירוחם נתיב ל"א וז"ל ובעץ ארוך חייב דהא התיזה בר"ה והזיקה ברה"י נמי חייב עכ"ל הרי משמט דחד דינא אית להו וכן בסמ"ג מ"ע ס' ס"ו לפי מה שביאר שם הגאון ר' העשיל מקראקא ג"כ סבר דהתיזה בר"ה שוה ממש לדין של עץ ארוך וכדעת הש"ך וכן הוא בפנ"מ בירושלמי ע"ש והינו טעמא משום דהרי"ף סובר דכל שהבהמה הולכת ברשות פטור והלכך שוב אין נפק"מ בין עץ ארוך ובין התיזה דהא שניהם ברשות הם

ומה שמקשה הפלפלא חריפתא על שיטת הרי"ף מאחר דלדידיה דתלי הכל אם יש לו רשות להלוך שם או לא א"כ היאך פסק בפ"ק שאם שור של ראובן אכל פירות של שמעון המונחים ברשות של יהודה פטור משום דאין זה נקרא וביער וכו' הא שם אין לו רשות להלוך ע"ש לדעתי לא קשה מידי להרי"ף משום דבזה גם הרי"ף מודה דזה לא נקרא וביער וכו' כיון שהוא אינה של ניזק אלא של אחרים לגמרי בזה בודאי לא חיבתו התורה רק שהרי"ף מוסיף שאף ברשות הניזק לגמרי מ"מ אם יש לו רשות ואורחיה לילך שם נמי פטור אבל לחייבו מהאי טעמא אף ברשות שאינה כלל של ניזק זה וודאי אין סברא וכה"ג תירץ הוא עצמו בפ"ש סי' כ"ג אבל מה שתירץ בפ"ק דלכך פטור בהניח הפירות ברשות שאינו לא של המזיק ולא של הניזק משום דהוי אבידה מדעת שמא יאכלם שורו של הנפקד זה לא נראה לי כלל משום דכל דנימא דרשות של אחרים נקרא נמי שדה אחר רק שפטור משום אבידה מדעת א"כ גם לענין קרן היה לו להיות פטור מהאי טעמא דהא אם יזיק לו שור של בעה"ב נמי יהיה פטור מטעמא דמצי אמר ליה תורך ברשותי וכו' כדאיתא בש"ס וזה הא וודאי אינו דהא כתב שם הרא"ש דלענין קרן חייב כה"ג ומשמע שם מדבריו דכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ע"ש אלא ע"כ שזה לא נקרא שדה אחר משא"כ בלזה לשוורים ולזה לפירות אז לענין פירות הוי ממש שדה אחר אליבא דהרי"ף כמו שכתב שם הרא"ש משמו ע"ש ופשוט הוא ולפי"ז הא קשה דמאחר דשיטת הרי"ף הוא דכל, מקום שיש לו רשות להלוך שם וגם אורחיה לילך שם אז אף אם הביעור היה בשדה אחר מ"מ פטור משום דאורחי' לפי"ז ה"נ מאחר דהחצר מיוחד לשוורים הא וודאי יש לו רשות להלוך שם וגם אורחיה לילך שם וא"כ אמאי חייב הא היינו ממש הדין של עץ ארוך שכתב הרא"ש או האי דינא של התיזה בר"ה והזיקה ברה"י לדעת הש"ך שכ"ז פטור הוא לשיטת הרי"ף ומחמת קושיא זו מוכרח הנמ"י להעמיד האי דינא דחצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות אליבא דהרי"ף דע"כ מיירי דהיה תנאי מפורש ביניהם דבעת שיהיו שם הפירות אין לחבירו רשות להניח שם שוורים שלו הלכך הוי להו להשוורים שלא ברשות ומש"ה חייב מטעם וביער בשדה אחר משא"כ לדידן דקיי"ל שאף במקום שהוא הולך ברשות כגון בעץ ארוך המונח בר"ה או בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י נמי חייב וקרינן בו וביער בשדה אחר ולא משגחינן במה שהוא הולך ברשות או דאורחיה הוא שלא חלקו בזה שוב לא קשיא כלל אמאי בלזה לשוורים ולזה לפירות חייב בעל השור על השן ורגל הא הולך ברשות הוא דהא קיי"ל בשני שותפין בחצר דהאי לנפשיה קא עיל ובשעה שזה משתמש בו אמרינן דנעשה אז כולו שלו ואין חבירו יכול לדחותו עיין בהר"ן דנדרים פ' השותפין ואפילו בחצר של שכירות כתב ברא"ש בפ"ק דפסחים ס' ד' דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו של השואל הוא וכן כתב הרשב"ם בב"ב דף פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשות המפקיד בשעה שהחפץ מונח בו ומכל שכן בשותפין ממש ע"ש נמצא לפי"ז הוא חצר הניזק ממש והוה בכלל וביער וכו' דהא בשעה שהחפץ מונח שם מקום אחר הוא לגבי המזיק רק שאתה רוצה לפוטרו משום דהוא הולך ברשות והא לדידן זה חייב דלא גרע מעץ ארוך והשתא אתי נמי שפיר מה שהטור והש"ע השמיטו ולא הזכירו כלל דמיירי שהתנו זה על זה כמו שפירש הנמו"י היינו משום דאזלי לשיטתם שהם מחייבים בעץ ארוך הלכך הכא נמי חייב בכל ענין ודברי הנמו"י הם אזלי רק אליבא דהרי"ף ודלא כהט"ז שמפרש גם דברי הש"ע כהנמו"י כנ"ל ברור

אמנם זאת גופא יש להבין מנ"ל להרי"ף לדרוש טעמא דקרא מנפשיה דטעמא דרגל שפטור ברה"י הוא משום דאורחיה לילך שם ומטעם זה פטור נמי בעץ ארוך המונח ברה"ר מנ"ל דילמא אין זה רק גזירת הכתוב משום דבעינן דוקא וביער בשדה אחר ובכל אופן שיהי' הביעור אפילו ברשות כגון בעץ ארוך המונח בר"ה מ"מ כל שאין לו רשות לילך ברה"י חייב וכן הקשה הש"ג שם ונראה לי כי הרי"ף הכריח זאת מהא דלקמן דף י"ט דאמרינן התם היתה לו קופתו מופשלת מאחוריו דאם הוא באופן שהבהמה יכולה לאכול משם פטורה אבל אם מונח עליו בגובה במקום שאינה יכולה לאכול משם אלא דוקא ע"י קפיצה חיבת ופירש רש"י דהטעם הוא שאז חייבת משום קרן בר"ה דכיון שאינה אוכלת רק ע"י קפיצה משונה הוא ע"ש אמנם הרי"ף לא ניחא לו לפרש כן דא"כ בשאר בע"ח שדרכן לאכול דוקא ע"י קפיצה מה איכא למימר הא לדידהו אורחיה הוא לכך מפרש הרי"ף שם דלעולם החיוב הוא משום שן ואף דשן בר"ה פטור הוא מ"מ סובר הרי"ף דכל מה שמונת על כתפו של אדם או ע"ג בהמה בענין שאינה יכולה לאכול אלא ע"י קפיצה דוקא הוי בכלל רה"י דהא כתפו של אדם או גב הבהמה הוא רשותו ממש שהניח שם חפציו דהוי בכלל וביער וכו' דזה נקרא חצר הניזק ממש רק אם הניח על כתפו או ע"ג הבהמה בענין שיכולה לאכול דרך הילוכה אף בלא קפיצה פטור משום דאורחה לאכול שם עיין ברא"ש שם וקשה לו להרי"ף הא בעלמא קיי"ל דכל מה דמונח ע"ג בהמה שלו הוי בכלל חצירו כמה דאמרינן בפ"ק דב"מ דמטלטלים המונחים ע"ג בהמה ניקנים