אבן שתיה ריז

נתייאשו הבעלים מהחפץ וא"כ הא עדיין לא קנתה האשה דהוי שינוי רשות ואח"כ יאוש דלא קני להרא"ש ולא הוה רק יאוש לחוד משום דהשינוי רשות דמעיקרא לאו כלום הוא כיון דהיתה קודם היאוש ואח"כ כשהגיע הזמן להחזיר לו המתנה אמר לה אני מקדשך בזה ומעתה יהי' שלך לגמרי דאז לא הוי אלא יאוש לחוד דאף שעכשיו נותנה לגמרי מ"מ לא נקרא נתינה חדשה וע"ז כתב הרא"ש דמקודשת מדרבנן משום יאוש לחוד והוא ע"ד שכתב היש"ש שם לענין פיקדון גם לענין מה שרציתי לחלק שאף מכירה לזמן לא יהי' נקרא שינוי רשות מצאתי בחידושי הרשב"א בגיטין דף נ"ה שכתב להדיא דדוקא לענין תשלומי דו"ה אמרינן דמכירה לזמן לא הוי מכירה משום דבעינן דומיא דטביחה אבל לענין שינוי רשות גם מכירה כזו הוי שינוי רשות ע"ש וזה היה בהעלם מבעל שעה"מ דאינו מביא אותו שם הלכך מכל הני טעמא נראה לי דגם ע"מ להחזיר נמי הוי שינוי רשות דהא דעת הב"ח הוא בסי' שמ"ו דמתנה ע"מ להחזיר דמי ממש למכירה לזמן וכ"ז דלא כמו שראיתי בשו"מ מהד"ק ח"ש סי' כ"ח דזה לא הוי שינוי רשות ועיקר טעמו מהא דסי' שס"א והוא מהנמוק"י בפ' חזקת הבתים שאם מכר הגזלן באחריות לא נקרא שינוי רשות ומזה הוכיח דכש"כ במתנה ע"מ להחזיר ע"ש אבל אין בזה כדאי לדחות הראי' שכתבתי כי לבד שכל הבאים אחריו חולקים עליו בזה וגם הם מפרשים דברי הנמוק"י לכונה אחרת כדאיתא באו"ת סי' ל"ז ס"ק י"ג גם בלאו הכי לא דמי דהתם שאני כמו שכתבו הפוסקים משום דכח המוכר מעורב בהמקח מתחילת המכירה דהא אם יהי' איזה אונס חוזרת לרשותו א"כ לא הוי אפילו שעה אחת שיוצא מרשותו לגמרי מה שאין כן במתנה על מנת להחזיר הא לשעתו יצא מרשותו לגמרי כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש הלכך הוי שינוי רשות כנלע"ד

סימן פו

ע"ד שביום השוק שכר אחד מחבירו רפת להעמיד שם סוסו ובעל הסוס קשר סוסו במסירה חלושה וע"י זאת ניתק החבל והסוס דרך הילוכו שבר כל יי"ש המונה שם ועתה תובע מבעל הסוס דמי הזיקו ובעל הרפת תפוס ועומד ממעות בעל הסוס

תשובה אמרינן בב"ק דף י"ד בארבע כללות שהיה אומר ר"ש בן אלעזר בניזקין ואחת מהם הוא חצר השותפין לזה יש רשות להניח בו פירות ולזה יש רשות להכניס שם שוורים דהא הכא נמי כיון דבעל הרפת נתן לו רשות להכניס שם סוסו ממילא הא נעשה רשות שלו לענין שוורים כמו שכתבו הראשונים והנמוק"י שם דהא דאמרינן שהוא רשות של זה וזה לא תוקמא שיהי' דוקא קנוי לו קנין עולם אלא אפילו אם הוא רק בידו בשאלה לפי שעה נמי הוי רשותו ובגמרא שם יש בזה חלופי גירסאות כי לפי גירסא דידן איתא דבחצר המיוחדת לזה לשוורים ולזה לפירות חייב בו על השן ועל הרגל אמנם התוס' הקשו שם על גירסא זו דכיון דמיירי בחצר המיוחד לזה ולזה לשוורים ולפירות לחד א"כ אמאי חייב בו על השן ורגל הא כיון שיש לו רשות להכניס שם שוורים שלו הרי לא הוי בכלל וביער בשדה אחר דהא האי שדה דידיה הוא והלכך גרסי לא לזה ולא לזה לשוורים אלא לפירות הוא דחד ולכך שפיר חייב בו על השן והרגל אמנם הנמוק"י בב"ק שם מיישב הגירסא הישינה וכתב דמיירי שהתנו ביניהם דכל זמן שיש שם הפירות אין לזה רשות להכניס שם השוורים והיש"ש שם כתב דלא צריכין לזה אלא אפילו סתמא נמי אמרינן דכיון דהחצר הוא לזה לשוורים ולזה לפירות אמרינן דהוי כמו שהתנו בפירוש שכל זמן שזה יכניס שם הפירות אין רשות לזה להעמיד שם השוורים רק כל אחד מהם ישתמש בו בזמן מיוחד והלכך הוי שפיר בכלל וביער בשדה אחר נמצא לפי שיטת הנמוק"י כל דלא היה ביניהם תנאי מפורש פטור בעל השור ואינו חייב אלא דוקא אם התנו בפירוש שכל זמן שיהיו פירותיו של חבירו שם אין לו רשות להכניס שם בהמתו ובזה בודאי גם התוס' מודה דבעל השור חייב דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים ומה דמתקן הגירסא הישינה הינו משום שדוחק הוא לדעתם לפרש הגמרא דמיירי דוקא בכה"ג אבל לענין דינא אינן חולקים על הנמ"י אבל לדעת היש"ש דסתמא נמי כמו שהתנו דמי אז בוודאי ע"כ חולקים התוס' על סברא זו דאל"כ אמאי מחקו לגירסא דידן מכח שיש לו רשות לבעל השוורים להעמיד שם שורו הא לדעת היש"ש באמת כן הוא דבעת שזה מכניס פירותיו אין בעל השור רשאי להכניס שם שורו והנה בח"מ ס' שפ"ט איתא סתם דחצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות חייב בו על השן ורגל ואינו מבואר שם אי מיירי בתנאי מפורש או אפילו בלא תנאי וכדעת היש"ש אמנם הט"ז מפרש דהש"ע מיירי שהיה תנאי מפורש דכ"ז שיש לזה הפירות אסור להכניס שם השוורים וכדעת הנמוק"י ע"ש לפי"ז בנ"ד נמי כיון שלא היה ג"כ תנאי מפורש לזה רק שכר סתם להעמיד שם סוסו וע"י כן נעשה הרפת לזה לשוורים ולזה לפירות ומאחר דהשותפות נעשה בלא תנאי ממילא לדעת הנמוק"י והט"ז פטור הוא על השן ועל הרגל ואפילו לדעת היש"ש דמסתמא נמי הוי כמו שהתנו מ"מ בנ"ד מאחר שהפירות של הבעה"ב היו מונחים שם בעת העמדת הסוס והבעה"ב ידע מזה הרי ממילא נתרצה לזה שיהיו יחדיו השוורים והפירות הלכך פטור בו על השן ורגל כן היה נראה לכאורה

אמנם כד מעיינין בה שפיר נראה דהראשונים חולקים בזה על סברת התוס' והנמ"י וסברי דחצר המיוחד לזה לשוורים ולזה לפירות חייב בו לעולם על השן והרגל ואף אם לא היה בזה שום תנאי בעולם משום דסברי דגם בכה"ג חצר הניזק הוא דהא הרא"ש בב"ק פ"ק סי' י"ת כתב על הא דאמרינן התם דפרה שהזיקה טלית והטלית הזיקה ג"כ פרה זו דשמינן מי הזיק יותר כתב דיכול להיות שהי' ההיזק הזה בפעם אחת כגון בחצר המיוחדת לזה לשוורים ולזה למטלטלים דאז לא מצי למימר לו תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחד לשוורים ג"כ ומ"מ לגבי רגל כיון דאין מיוחדת למטלטלים אלא לחד חצר הניזק קרינן בו ע"כ והיינו שהרא"ש רוצה לתרץ בזה קושית התוס' שם שהקשו דכאן משמע דנעשה ההיזק של הפרה והטלית בפעם אתת והיכי מצי איירי זאת והא חיוב של טלית שהוא משום בור ע"כ מיירי דוקא בר"ה וחיוב ש פרה שהוא משום רגל הא בעינן דוקא שיהי' בחצר הניזק ואי אפשר להיות הכל בפעם אחת וניחא לו דבאמת מיירי בפעם אחת רק דמיירי בחצר המיוחדת לזה לשוורים וכו' והשתא אי נימא כסברת התוס' והנמ"י או אפילו כסברת היש"ש הא הדרא קושית התוס' לדוכתא דבאיזה זמן נעשה היזק זה אם בעת שמיוחד למטלטלין הרי אז פטור הוא משום בור ואם בשעה שמיוחדת לשוורים הרי אז אין בו החיוב של רגל אלא ע"כ דהרא"ש סובר דלא תלוי זה בזה כלל רק מאחר דאין לזה רשות להניח שם פירות שלו רק לחבירו ממילא לגבי דידיה קרינן בו וביער בשדה אחר וחייב בו על השן והרגל אף שיש לו רשות להכניס שם שורו והיינו מטעם משום דלגבי דבר הניזק דהוא הפירות הא באמת שדה אחר הוא דהא אין לו רשות להניח שם פרותיו וגזירת הכתוב הוא דכה"ג שדה אתר קרינן בו וכן מצאתי להדיא סברא זו בפ"מ בירושלמי שם ועיי"ש במה"פ שהאריך בזה וכסברת הרא"ש ממש מוכת ג"כ להדיא בחידושי הרשב"א בב"ק ד' ו' בד"ה הוא דאמר וכו' שתירץ שם קושית התוס' בד"ה שור יוכיח שכן ברשות שהקשו הא למאן דאית ליה דתני שור לרגלו שע"ז אינו חייב אלא בחצר הניזק דוקא והתם הא אין לו רשות להכניס שם שורו וא"כ הרי גם שור הוא שלא ברשות ותירץ הרשב"א דמיירי בחצר השותפין המיוחד