אבן שתיה רטו

בחליפין והקשה לי רב גדול אחד דהא מבואר בירושלמי גיטין סוף פרק השולח דבמוכר שדהו בזמן היובל ג"כ אין רשאי הלוקח לחפור בה בורות (ובודאי לא גרע הקונה בזמן היובל לקונה לזמן דהא שניהם לא הוו רק קנין לזמן) ודלא כהנה"מ ולכאורה קושיא אלימתא היא זו והשבתי הא מדברי הרמב"ם מוכח דהמוכר שדהו בזמן היובל רשאי לקלקל גוף הקרקע כי כן מבואר הוא ברמב"ם פרק כ"ג מהל' מכירה וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ר"ב שהקונה קרקע לזמן קצוב רשאי הלוקח לחפור בו בורות ובודאי לא גרע הקונה בזמן היובל לקונה לזמן דהא שניהם לא הוי רק קנין לזמן והיינו כסברת הנה"מ שם מיהו דברי הרמב"ם גופא אפשר לתרץ דבאמת אינו חולק על הירושלמי וסובר ג"כ דהמוכר שדהו בזמן היובל אינו רשאי לחפור בורות והא דבמוכר לזמן קצוב כתב דרשאי לחפור אפשר דזה למד מהירושלמי הזה והיינו מדאיצטריך לענין יובל האי קרא ושב לאחוזתו דילפינן מזה שאין רשאין לחפור מכלל דבעלמא דומיא דיובל היינו היכא שמוכר לזמן קצוב כיון דהתם ליכא גזירת הכתוב בוודאי רשאי לחפור אמנם מדברי המ"מ והכ"מ מבואר דהרמב"ם סובר דגם ביובל רשאי לחפור ע"ש וזה הוא היפך הירושלמי

והלכך נראה לי דאפשר לומר שדעתם דהרמב"ם סובר שאין הלכה כהירושלמי בזה משום דהא מהירושל' דפ' השולח משמע דדוקא אם קנין פירות כקנין הגוף אז יש לו רשות לחפור אבל בלא"ה לא דהא אמר לו על דעתך דקנה קרקע והיינו דמשום דקנין פירות הוא כקנין הגוף יחפור בו בורות וכו' וכמו שכתבו שם המפרשים ואילו בש"ס דילן בב"ב דף נ' בהא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דפריך פשיטא כיון דקאכיל פירא היכא הוי חזקה ואוקי רבא דמיירי בחפר בה הבעל בורות דה"א כיון דאין הבעל רשאי לחפור בה בורות להוי חזקה קמ"ל דלא משום דאפי"ה אשתו אינה מקפדת ורב יוסף מוקי התם באוקימתא אחריתא ופסק הרמב"ם והרא"ש ושא"פ דלא כרבא כמו שביאר המ"מ דבריו בהל' טוען פרק י"ד והיינו משום דבאמת גם הבעל רשאי לחפור בורות בנכסי אשתו כמו שפסק להדיא הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק י"ג והא התם קנין הבעל בנכסי מלוג הוא רק קנין פירות לחוד כדאיתא בגיטין דף מ"ז וגם אנן קיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כדאיתא ביבמות דף ל"ו הרי מבואר מש"ס דילן דאף היכא דלית ליה רק קנין פירות לחוד נמי רשאי לחפור והלכך לפי"ז ע"כ צריכין לומר דהירושלמי אזיל אליבא דרבא אבל אנן קיי"ל כרב יוסף ומשו"ה שפיר פסקו הפוסקים דגם במוכר בזמן היובל רשאין לחפור ואף דבירושלמי שם ממעט תפירות בורות מושב אל אחוזתו י"ל ג"כ דהרמב"ם והפוסקים סומכין על גמרא דידן בעירוכין דף י"ד דדרשינן ושב אל אחוזתו פרט לאילנות או למה דדרשינן בת"כ לרבות אשה שגם היא ישנה בדין יובל או לאידך דרשה דאיתא התם

ובזה מתורץ מה שהקשה לי קצת לשיטת הרמב"ם דהא בירושלמי שם משמע דהבאת ביכורים תלי אם יש ל זכות בגוף הקרקע או לא דהא אמר התם על דעתין דקנה קרקע מביא וקורא יהיה רשאי לחפור וכו' ואם כן לפי"ז יש להקשות להרמב"ם דפסק בהלכות שמיטה פרק י"א דהמוכר שנים קצובות בין לארבעים שנה או לשתי שנים אין בו דין חזרת יובל וגם הוא סובר דהמוכר קרקע לשנים קצובים רשאים לחפור בו בורות לפי"ז היאך קאמר בגיטין דף מ"ח אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו וכו' משום דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון והא כיון דמבואר בירושלמי דכל היכא שיש לו רשות לחפור בורות אז מביא ג"כ ביכורים וכיון דהרמב"ם סבר דהיכא דמכר לזמן קצוב אז רשאי לחפור בו ג"כ בורות וא"כ הא מצי לאשכוחי דמייתי בכורים כגון שמכר או שחלקו לארבעים שנה או פחות שאז רשאי לחפור בו וממילא מביא ג"כ ביכורים כדאי' בירושל' אבל לפי מה שביארתי ניחא משום דהתם בעל המימרא בגיטין שם דאינו מביא רק חד בר חד הוא רב יוסף והוא אזיל לשיטתו בב"ב שם שסובר דאין זה חלי בזה ואף בעל בנכסי מלוג של אשתו שהוא אינו רק קנין פירות לענין ביכורים כדאיתא בש"ס ואפ"ה סובר שרשאין לחפור לפי פירש הרמב"ם פרק י"ד מטוען

ובזה יש לתרץ מה שהקשה הפ"י גיטין דף מ"ז על הא דאמר ר"ל מביא ואינו קורא מ"ט קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דא"כ אמאי מביא כלל דכה"ג מקשה הש"ס בפ' הספינה לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות דאין לו קרקע דמביא ואינו קורא ופריך אמאי מביא ומסיק שם דמספקא להו אם יש ליה קרקע או לא והכא אליבא דר"ל אי אפשר לומר דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דבפרק י"נ משמע להדיא דר"ל פשיטא ליה ועוד וכו' ע"ש ולפי שיטת הרמב"ם ניחא דהא לענין מצות הבאה עצמה כתיב אשר תביא מארצך והכא הארץ היא שלו לעשות בה כרצונו כדאמרינן בגיטין דף מ"ח דבשביל סברא זו לחוד ג"כ נקראת הארץ שלו ע"ש ומ"מ אינו קורא דלענין קריאה הא כתיב עוד קראי פרי האדמה אשר נתת לי ורבינן מזה דלענין קריאה בעינן דוקא שיהי' שלו ממש ועיי' ב"ב ד' כ"ז תוס' ד"ה לא בתירוץ א"נ ע"ש משא"כ היכא דלא קנה רק אילנות שפיר קשה אמאי מביא הא בזו לא שייך לקרות אפי' מארצך כיון דאין לו כלום בהקרקע ואין להאריך

והשתא מתירץ נמי הקושיא מבועז ומגואל מה דמהני התם קנין חליפין משום דיובל שאני כיון שיש לו רשות ג"כ לקלקל השדה הוי לענין זה כמו קנין הגוף שנקנה בחליפין

היוצא לנו מזה שמכירה או מתנה לזמן עדיף ממכירה או מתנה ע"מ להחזיר בשני דברים חדא דבמכירה לזמן רשאי לקלקל הקרקע וקונה ג"כ בחליפין וקרינן ביה שפיר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו' מה שאין כן בע"מ להחזיר הא אין רשאי לקלקל הדבר הניתן לו וגם אינה רק טו"ה לחוד שאינו נקנה בחליפין לפי"ז הא אין ראי' כלל מהא דב"ק שהבאתי משום די"ל דהא דבעינן קראי למעוטי מכירה לזמן מתשלומי דו"ה היינו דווקא במכירה לזמן שהיא בלא תנאי דנחשב כמכירה לענין שרשאי לקלקל לבנות ולהרוס בתוך הזמן הלכך אי לאו מיעוטא דמקשינן לטביחה מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה נמי שאינה חוזרת הוי אמינא דנחשב למכירה אבל בע"מ להחזיר לא בעינן כלל קראי משום דבלא"ה כיון שאין רשאי לעשות בה שום דבר וגם לא הוי רק טו"ה לא נקרא מכירה ומתנה כלל וממילא לא הוי נמי בכלל שינוי רשות

מיהו דבר זה יש לדחות די"ל כי לעולם מכירה לזמן דמי ממש בזה לע"מ להחזיר והוא כי י"ל דקושית הקצות על התוס' דערכין אינו מתורץ עדיין בהחילוק שכתבנו כי קשה בעיני לומר שנעלם מהקצות דברי הרמב"ם שמכירה לזמן עדיף בזה מע"מ להחזיר ובפרט כי הוא בעצמו הביא דברי הרמב"ם הללו בסי' שמ"ו והלכך נראה דהוא אזיל לשיטתו דבסי' שמ"ו בלוקח בהמה לשלשים יום דפסקו התוס' בב"מ דף צ"ז שחייב הוא בפשיעה והקשה מדברי הרמב"ם שהבאתי שסובר דבמוכר לזמן קצוב רשאי לקלקל הקרקע וא"כ מכש"כ שפטור על הפשיעה ומכח זה הכריע דהתוס' חולקים על הרמב"ם וסוברים דגם במוכר לזמן קצוב נמי אינו יכול לקלקל גוף הקרקע והלכך לשיטת התוס' גופא שפיר הקשה הקצות מגואל ובועז דמהני התם קנין סודר והשתא אין לתרץ משום דהתם שאני שרשאי לקלקל הקרקע זה אינו דהא אליבא דתוס' קיימינן ולשיטתם באמת אין רשאין לקלקל: