אבן שתיה רט

בורר הרי להדיא היפך דברי הריטב"א דלדידי' הוא החיוב מצד פועל ובפועל הא ליכא משום אסמכתא משום דבההיא הנאה דסמיך עליו גמיר ומקנה ועוד קשה לי דהא לדעת הח"ס אם שלח שליח לקנות איזה דבר ולא קנה אם הי' בידו חייב אפילו אם הי' שליח בחנם כדמוכח להדיא מדבריו מטעם ערב וגם זאת מפרש הח"ס כי הראי' של הריטב"א מפועל כוונתו מפועל החוזר בו בדבר האבד שחייב והא דחייב באמת הוא מפני שסמך עליו והבטיחו נעשה ערב וא"כ קשה האיך כתב שלא יחלוק אדם על הריטב"א הלא אדרבא הא אנן קי"ל בש"ע בסי' של"ג סעי' ה' שפועל העושה בחנם פטור אף על דבר האבד ולשיטתו אמאי פטור הא סמך עליו בשלמא הריטב"א גופא שהביא ראי' בעובדא דגמ' שם דהשליח חייב משום דדינו כפועל יכול להיות שהוא סובר דפועל בחנם נמי חייב בדבר האבד משא"כ לדידן מנ"ל לחייבו להשליח אם לא קנה וביטל כיסו אפילו בחנם מאחר שאין לנו ראי' מפועל שפועל גופא אם בחנם פטור

עוד ראיתי בד' כת"ר שאריס לאחר הכתיבה של אם אוביר וכו' אינו יכול לחזור בו אף אם מעמיד לו תיכף אריס אחר זה אינו נראה לי כלל דהא כתבו התוס' והרא"ש בפ' א"נ דף ס"ו וכן הוא בש"ע סי' ר"ז דמלמד שקיבל עליו בקנס אם יחזור בו וחזר אם אין מלמד אחר חייב דהוי כמו אם אוביר ולא אעביד ע"ש משמע דאם מעמיד לו מלמד אחר פטור וכתבו דהוי כמו אם אוביר משמע דבאם אוביר ג"כ פטור אם מעמיד לו אריס אחר וכת"ר אזיל לשיטתו דמקבל שדה דינו כמו שוכר ושוכר אינו יכול להכניס אחר במקומו אבל כבר השגתי עליו בזה דאריס אין דינו רק כפועל

ומה שהקשה א"כ למה לן בהמקבל שדה והובירה דוקא שזכה בה וכן היא הגרסא בתוספתא ומשזכה בה וכן בירושלמי פ' בתרא דשבועות איתא נמי דהמקבל שדה בעי דוקא קנין מה לי בזה הקנין מאחר דיכול לחזור בו אלא ע"כ דדינו כשוכר ע"כ ת"ד. לא קשיא כלל דנפק"מ לענין דבר האבד דקי"ל דשוכר עליו או מטען דאז אם לא זכה בו אין לו עליו כלום ומה שהקשה מדברי הטור והוא מגמרא פ' גט פשוט דאין כותבין שטר קבלנות אלא מדעת שניהם שכיון שנכתב אין יכולין לחזור בו והוי כמלוה בשטר ואם דינו כפועל הא פועל בשטר נמי יכול לחזור בו כבר תרצתי לעיל בטוב וגם בלאו הכי לא קשה כלל כי זה לשון הטור ואם הותנו שישלם לו כלום משכתבו קנו וה"ל כמלוה בשטר עכ"ל ומפרש הסמ"ע בסי' ש"כ דמיירי דמפרש דבר קצוב ליתן לו כך וכך ע"ש א"כ ממילא מאחר שכתב כן ושעביד נפשי' לזה נעשה מלוה ממש מאחר דלא גזים ואף שיכול לחזור בו שלא לעשות המוטלת עליו מ"מ במה שנתחייב לשלם בשטר בזה חייב ודיני כמלוה בשטר כאשר הארכתי לעיל דאף בפועל ובמבטל כיסו אם התחייב בפירוש לשלם חל עליו החיוב

ומה שהקשה הקצות שם מסי' שי"ז סעי' א' דשכירות בשטר אין דינו כשטר מלוה משום דלא ניכתב אלא כדי דלא לחזוק עליו השוכר ולא נכתב כדי לגבות ממשעבדי כדאיתא בב"מ דף ק"ג ע"ש. ולדעתי לק"מ דהא אם כתב לו שטר אחר על השכירות אז סמכינן על השטר הזה וגובין בו ממשעבדי כדאיתא התם גופא ובזה בודאי אין נפק"מ אם כותב שטר על נייר בפני עצמו או כותב שתי שטרות בחד נייר ועיי' בגיטין דף פ"ז בחמשה שכתבו כלל בגט דאף דקי"ל דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד מ"מ אם כתב פלוני גורש פלונית ופלוני גורש וכו' מהני ועיי' במס' ב"ב דף קכ"ז ובח"מ סי' רפ"א ס"ז ופשוט הוא ומכש"כ לענין שטר דרוב הפוסקים ס"ל דבכ"מ דרשינן לישנא יתירתא לטפויא. עיי' בב"י סי' ס"א וא"כ מאחר דדעת הטור בסי' שכ"ח כדעת רוב הפוסקים דבאם אוביר ולא אעביד אפילו אם לא נכתב כנכתב דמי לענין מיטב נמצא במה שכ' השטר שכירות ממילא נתחייב תיכף שבאם לא יעשה פעולה המוטלת עליו מחויב לשלם כפי השומא וגם א"א ליה להחזיק בהשדה ולטעון זבנתי ממך דהא מבואר דהוא שכירות וא"כ למה כתב לו עוד לשלם הקצבה דהא ממילא חייב וא"כ נעשה שטר בפני עצמו וזה הוא ממש כוונת הטור במה שכ' ואם הותנו שישלם לו כלום כשכתבו קנו ר"ל לאחר שכתב שטר האריסות קיבל עוד דבר קצוב לשלם כמו שפירש הסמ"ע שם ממילא נעשה מלוה בשטר וחייב לשלם ממשעבדי ולשון הטור הוא ממש לשון הרמב"ן בחידושיו ב"ב דף קס"ז שם (וצ"ע על הקצות שכתב שלא מצא בפוסקים לשון הטור)

וברמב"ן נמי ניחא דהוא מפרש כשיטת תלמידי הרשב"א שהבאתי לעיל דהא דדורשין ל' הדיוט הוא נפק"מ משום דאי לאו הכי אפשר לפרש שאם אוביר ישלם דוקא הפחת מה שנפחת הקרקע אבל השבח מה שראוי להשביח אילו זרע לא צריך לשלם בא הדרשה של לשון הדיוט שצריך לשלם עיי' בש"מ שם בשם הרמב"ן א"כ דמי ממש נמי לשתי שטרות שגובין בו ממשעבדי וברור הוא

סימן פג

שאלה בשנים שבאו לאחד וביד אחר מהם היו חפצים מקושרים ונטל רשות להניח החפצים שלו עד עת הערב ועתה בא אחד מהם לקבל החפצים באמרו שהוא הניחם והבע"ה מחמת טירדא אינו זוכר מי משניהם הניח והשני הלך לו ואינו יודע מקומו איה אי רשאי הנפקד ליתן לו החפצים או צריך לחוש אולי אח"כ יבא אידך ויאמר שהחפצים שלו הם

תשובה הנה לכאורה נראה שא"צ ליתן לו ולא דמי להא דאית' בגמרא ובש"ע ח"מ סי' ע"ו וסי' ש' דהיכא דלא הפקיד אצלו אלא אחד ואח"כ באו שנים ותובעים אותי וכל אחד אמר שהפקדון שלו הוא שצריך ליתן לכאו"א לפ"ז הכא נמי הא יכול התובע לומר לו דממנ"פ צריך אתה ליתן לי החפצים דהא אף אם יבא חבירי אח"כ ויטעון שהחפצים הם שלו מ"מ מה לי בזה הא גם אז יהי' הדין שאתה תצטרך לשלם לשניהם וא"כ הא ממנ"פ מגיע החפצים לי מ"מ אפשר לומר דהכא שאני דהא מצי הנפקד לומר לו אולי כשיבא חבירך יברר בעדים שהחפצים הם שלו או אפשר שאז גם עתה לא תוכל להעיז ותודה לדבריו משא"כ התם הא קמן שבאו שניהם ואפילו הכי ליכא בירור עדיין וכה"ג ממש מצאתי בנה"מ בסי' ע"ו ס"ק ט' לענין שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים ואח"כ בא אחד וטוען ברי שהמאתים שלו דאמרינן יהי' מונח עד שיבא חבירו ע"ש שכתב כן בפשיטות

מיהו לאחר העיון בנ"ד נראה דצריך ליתן תיכף החפצים להבא ראשון ואינו צריך להמתין אולי יבא השני ויכחיש אותו ולא דמי להתם מטעם דהא איתא ברמ"א בסי' רכ"ב והוא מהגמי"י פ"ט מהלכות אישות שאם אמר מכרתי שדה שלי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא אף שאין בעל השדה מכיר אותו נאמן משום דהואיל דהמוכר מודה שהיא אינה שלו מצי אמר ליה לאו את מודה דלאו דידך הוא זיל ואם יבא אחד ויכחישני הריני מחזיר לו ע"ש בהגמי"י ואף שהש"ך והש"פ השיגו ע"ז מ"מ לענ"ד דברי הגהמי"י והרמ"א נכונים כי מה שהקשו מהירושלמי דקידושין ד' ס"ג על המשנה דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן לכונסה ומסיק ע"ז בירושלמי דלא ילפינן מזה למקום אחר כגון אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתיה אינו נאמן ע"כ הרי מבואר להדיא היפך דברי הרמ"א ע"ש הנה המעיין שם בהירושלמי שלנו יראה כי אדרבא מהירושלמי הוא ראי' לדברי הרמ"א דהא ליתא שם הלשון קדשתי את בתי או מכרתי את השדה ואיני יודע למי דמשמע מזה דיודע איזה שדה מכר או איזה בת קידש רק שאינו יודע למי רק בנוסח שלנו איתא כן אין למידין מזה דבר אחר אחת משדותי מכרתי וכו' אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני