אבן שתיה רג

כמאן דעבד הרי היא קיימה התנאי מאחר דהיא נאנסה במה דאינו רוצה לקבל כדאית' בירושלמי ובר"ן פ' האומר ובשאר פוסקים וע"כ רבא אזיל אליבא דר"י דהלכתא כוותי' וא"כ קשה לר"ל לשיטתו ל"ל תקנת הלל דהא המוכר אונם בקיום התנאי ודמי כמו שקיים התנאי ע"ז תירץ האגודה שפיר דמאחר דהי' בידו לעשות כל השנה לא הי' לו להניח על סוף השנה ולא חשוב אונס ומשו"ה הוצרך הלל לתקן שאעפ"כ יחשב נתינה מזה הוכיח האגודה הדין שלו ואף שנאמרים רק אליבא דר"ל מ"מ מאחר דלא מצינו מחלוקת בזה אפושי פלוגתא לא מפשינן נמצא דניחא נמי המימרא דרבא דהוא אזיל אליבא דר"י ולר"י אונס כמאן דלא עביד ממילא לדידי' אין חילוק אם הי' לו אונס בכל משך זמן או לא דהא לשיטתו אין אונס פוטרו רק דרבא נסתפק אם הנתינה בע"כ יהיה נחשב כקיום התנאי או לא לכך מוכיח שפיר אליבי' דר' יוחנן דמדמצריך הלל לתיקוני בבתי ערי חומה נתינה בע"כ מכלל דבעלמא לא הוי נתינה וא"ש דברי האגודה והחולקים על האגודה קשה באמת לפרש תקנת הלל אליבי' דר"ל

גם בלאו הכי באם אוביר ולא אעביד והובירה באונס בודאי פטור דהא גמרא מפורשת היא בנדרים דף כ"ז בההוא גברא דאתפיס זכוותי' בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטל זכוותי' ולבסוף אתניס ולא אתי בטלין זכוותי' ופרכינן עלה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר אם אין אני נותן לך מכאן עד שלשים יום תן לו שטרו והגיע הזמן ולא נתן דקי"ל דלא יתן ומסקינן דאסמכתא קניא והוא דקנה מיני' בב"ד חשוב ולדעת כמה פוסקים והריטב"א מכללם עיי' שם בריטב"א נדרים דבעינן כל השלשה דברים ביחד להפקיע מדין אסמכתא היינו ב"ד חשוב ודלא אניס וקני מיני' ואם חסר חד מהני אנפין לא מפקיע מדין אסמכתא והשתא לסברת כת"ר הא כיון דקנה מיני' שאם לא יבא ליום פלוני או לא יתן ליום פלוני יהי' המעות מתנה או ינתן השטר לפלוני ממילא נקנה תיכף השדה או השטר לפלוני ומה שהתנה שאם יבוא ליום פלוני לא ינתן לו זה לא קיים כי באמת לא בא ואף שהי' באונס מה בכך אונס רחמנא פטרו לא אמרינן להפקיע זכותו של זה אבל באמת חילוק גדול יש בין אם משכן לו השדה ואמר לו בזה"ל השדה יהא שלך והקנה לו בקנין גמור ואח"כ נתן לו השני הזכות שבאם יהיו לו מעות אזי הרשות בידו לפדות לזמן פלוני ונאנס ולא פדה בזה באמת שייך לומר אין אונסו של זה יכול לחייבו לאחרינא והיינו ממש המעשה דחכמי ספרד המבואר באה"ע סי' נ' משום שאז עיקר כוונתו הוא על השדה ודמי זאת ממש להדין דבתי ערי חימה לשיטת הרשב"א בגיטין שם שהתורה זיכתה תיכף הבית להלוקח והוא שלו רק שתנאי היה בדבר שרשות בידו לפדותו ע"ז אמרינן אין אונסו של זה יכול לחייבו בדבר שכבר זכה בו וגם על המעשה של חכמי ספרד מפקפק ג"כ הח"מ שם ס"ק ט"ו אבל במקום שעיקר חיובו הוא על התנאי ונאנס בהתנאי אז הדרינן לכללא דאונס רחמנא פטרי' לא אמרינן ואף שהמ"א בסי' ק"ח הביא בשם הב"י באם הלוה לו על שדהו ואמר לו שאם לא אתן לך מכאן ועד שלש שנים יהי' שלך שאז ג"כ אמרינן אונס כמאן דלא עביד ע"ש אבל כבר כתבו האחרונים שדברי המ"א תמוהים עיין שם בהגהות רע"א דהוא היפוך הדין וגם לא נאמרין דברים הללו בב"י וע"כ צריכין לפרש דברי המ"א שכוונתו ג"כ שמתחילה התחייב לו השדה ואח"כ התנה שבאם יתן לו לאחר שלש שנים אז יחזיר לו השדה וה"נ אם הי' אומר לו אתן לך אלפא זוזי והקנה לו בקנין רק שהתנה שאם אעשה לך פעולה טובה בהשדה אז אני פטור ונאנס בהתנאי שייך נמי לומר אונס כמאן דלא עביד משא"כ היכא דנאנס על עיקר התחייבותו וברור הוא לכל מבין

ואין לומר דאף שפטור מצד הדין אם נאנס מ"מ ע"ז מהני מה שדורשין לשון הדיוט לחייבו אף באונס דלמה לן מה זה שהקשו התוס' שם והנמ"י וכל הראשונים דלמה לן לדרוש לשון הדיוט הלא אדם יכול לחייב נפשו כפי רצונו ותירצו לחייבו אף אם לא נכתב כנכתב דמי מנ"ל זאת דלמא החידוש הוא שחייבו אף באונס שמצד הדין פטור כמו שהוכחתי ובכאן חייב אע"כ שבאמת גם כאן פטור ואין להקשות כי למה באמת לא תירצו כן לחייבו אף באונס משום דבירושלמי מוכח להדיא שפטור באונס דאיתא בפ' המקבל ע"ז המשנה הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו פטור והיינו משום דאם אוביר ולא אעביד נמי בכלל מבטל כיסו של חבירו הוא ואפילו הכי לא מחייבינן אלא דוקא משום דורשין לשון הדיוט מכלל דבעלמא פטור ע"ש והשתא אם נאמר דהכא מחמת דדורשין לשון הדיוט באנו לחייבו אף באונס א"כ מנ"ל לפטור מבטל כיסו אפילו במזיד ואנן קי"ל דמבטל כיסו אפילו במזיד נמי פטור כדאיתא בהרא"ש פ' כיצד הרגל ע"ש אלא ע"כ מוכח דבאם אוביר וכו' נמי פטור באונס

ועוד תירץ דלא קאמר הריטב"א רק היכא דידוע הפסידו כמו בעובדא דא"נ הנ"ל אבל הירושלמי לא קאמר כאן דהמבטל כיסו של חבירו פטור רק בשאין ההפסד ברור דמי יאמר שהי' מרויח וכן התוספתא שהובא שם הנותן מעות לחבירו לקנות לו סחורה ולא קנה אין לו עליו אלא תרעומות מיירי נמי שאין הפסד ברור דאולי לא הי' מרויח עכ"ל וכן ראיתי בירושלמי שם וז"ל חנותו וספינתו מהו אם לשדה דמיא דמצוי בהן הריוח או למבטל כיסו דמיא דמי יאמר דהוי משתכר שהן קרובין ג"כ להפסד וכו' ע"ש וכן הוא דעת הח"ס בחלק ח"מ סי' י' דמבטל כיסו היינו טעמא דפטור משום דמי יאמר דמשתכר ע"ש אבל מאד תמוה לי דבריהם חדא דלשון התוספתא שם בירושלמי פ' א"נ הוא כך הנותן מעות לחבירו לקנות לו ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שקנה ומכר מוציאין ממנו בע"כ ע"כ וזה ע"כ מיירי בריוח ברור דאם לא כן מאי מוציאין שייך בזה מאחר שכבר מכר ואין בידו הסחורה וגם לכוף להלוקח להחזיר המקח ג"כ אינו בידינו כי כן הוא הדין בשני שותפים שמכר אחד מהם בלא דעת חבירו דמה שעשה עשה עיי' בב"ש סי' פ"ה בשם ספר בית הלל וא"כ ע"כ הא דאיתא התם דמוציאין בע"כ היינו הריוח והשתא מאחר שיש כאן ריוח א"כ למה לן שקנה ומכר דהתם יש טעמים בלאו הכי מה שמוציאין ממנו כמה שכתבו הפוסקים משום דאמרי' שבעת שקנה גמר והקנה לחבירו כדי דלא להוי רשע או כי היכא דליקא בהימנותי' הא אף אם לא קנה מאחר שיודעין אם הי' קונה הי' מרויח חייב לשלם להני פוסקים אלא ע"כ דאף כה"ג דאיכא ריוח ברור נמי פטור מטעם דכל מניעת ריוח לא נקרא הפסד לענין מזיק וע"ז אמרו בירושלמי הדא אמרה המבטל כיסו פטור הרי משמע דאף בהפסד ברור פטור וזו קושיא גדולה

ועוד קשה האיך אפשר לומר דמבטל כיסו הנאמר בירוש' מיירי באין הריוח ברור א"כ למה אתא עלה משום מבטל כיסו וכן הפוסקים שכתבו הטעם משום דמניעת הריוח לא נקרא הפסד הלא אם אין ההפסד ברור כה"ג אף בנזק גופא פטור דהא כלל גדול בדין המע"ה ואף אם רוב הנראה שעשה לו נזק מ"מ אם אפשר לומר שגם בלאו הכי הי' ניזק פטור המזיק משום דבממון לא אזלינן בתר רוב ומכש"כ היכא דלא הוי רק ספק השקול משום דמצי אמר לי' אייתי ראי' דאזקיך ואשלם לך ואף במקום שעשה מעשה גמור בממון חבירו ואף אם אכל ממון חבירו ממש מצינו בב"מ בפרק השוכר את הפועלים לענין עושה בגפן זה ואכל מגפן אחר דפסק הרמב"ם שאם אכל אין מוציאין מידו משום דמצי אמר אייתי ראי' דדידך אכלי מכש"כ הכא דמצי אמר אייתי ראי' דעשיתי לך היזק אולי גם בלא"ה הי' לך הנזק ואף לענין שומרים שחייבים אף על גרם היזק כידוע מ"מ אם ספק