אבן שתיה רב

ברשות הבעלים דהעבד תיכף כששיחררו זכה בנפשו ונלקח מהבעלים ודמי כמו שלוקח וגוזל חפץ מחבירו ונתנו לאנס דאף שהוא בעין מ"מ אינו פטור מחמת דהוי היזק שאינו ניכר וכן מצאתי להדיא בריטב"א גיטין דף נ"ג וז"ל ועושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון חייב ולא חשוב היזק שאינו ניכר מפני שאינו יכול לומר הרש"ל שהרי אין שעבודו קיים אצל העבד עכ"ל

והנה ע"כ כוונת הריטב"א בקושייתו הוא להקשות אמאי חייב מזיק שעבודו של חבירו גם בשוגג הא הוי היזק שאינו ניכר דבמזיד בודאי לא הי' קשה כלל דהא לא גרע מהמטמא והמנסך במזיד דחייבים אע"כ דעל שוגג קאי אלמא דבשוגג נמי חייב במזיק שעבודו של חבירו וברור הוא ולא הבנתי דברי קצוה"ח שם בסי' שפ"ח שכתב בפשיטות שמזיק שעבוד פטור בשוגג נמצא לפי"ז אין ראי' על מה שחייבו רב אשי שם בגמרא וכן ממה דקיי"ל המטביל עבד של חבירו דחייב ולא פטרינן לי' משום היזק שאינו ניכר עיי' ביד שאול הלכות עבדים שם שנשאר בתימה ובאמת לא קשה כלל דזה מזיק ממש שעבודו של חבירו שחייב ולא מהני מה שהוא היזק שאינו ניכר מאחר שנשתנה מרשות הבעלים הרי להדיא דהתם אף בשוגג חייב וגם הקושיא השני' שהקשתי למה חייבין המטבילין הלא אין להבעה"ב על העבד רק שעבוד ובמזיק שעבודו של חבירו קיי"ל דדוקא באפותיקו מפורש נקרא מזיק אבל באפותיקי סתם אף שאין לו שאר נכסים מ"מ כיון דנשאר עדיין השעבוד על המלוה ואין ברי הזיקא פטור כדאי' בפוסקים וא"כ ה"נ מאחר דהעבד צריך לשלם א"כ אין ברי הזיקא נמי ניחא דהא יש להקשות בהא דאית' בב"ק ד' נ"ג לענין שור ואדם שדחפו לבור דקי"ל כר' נתן דהאי כולי' הזיקא עבד והאי כולי' הזיקא עבד והובא בש"ע ח"מ סי' ת"י סעיף ל"ז דשנים שעשו ביחד היזק ושניהם בני חיובא אלא שאין לאחד לשלם מאחר שמדינא חבירו בר תשלומין הוא אלא שאין לו במה לשלם אין חבירו מחוייב לשלם בעדו ואין זה בכלל אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ע"ש שיש בזה שני שיטות והלכך ה"נ מאחר דבאמת העבד חייב רק שאין לו לשלם כעת ושניהם עשו את ההיזק דהא דאי לאו שהי' העבד מתרצה בהשחרור לא הי' נשתחרר וא"כ למה חייבים המטבילים לבד לשלם כולי'

אבל באמת ניחא הכל דכבר כ' הרמב"ן בתשו' סי' נ"ו והובא בקצרה במל"מ פ' י"ח ממלוה דהמזיק שעבודו של חבירו כגון שמכרו לאחר אין חייב רק המזיק הראשון היינו המוכר האף שקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדאיתא בפ' הגוזל היינו דוקא בגזל גמור אבל לא במזיק שעבודו של חבירו ומוכיח זאת מהא דקיי"ל ב"ב דף מ"ד עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו ואפילו במקום שידע הלוקח שהוא של פלוני והתרה בו שלא יקח נמי פטור ואמאי אין חייב הלוקח משום מזיק שעבודו של חבירו דהא עשה אפותיקי והוא ידע מזה כמו גזל ובא אחר ואכלו אלא ע"כ במזיק שעבודו אינו חייב אלא הראשון וכן הביא בשמו בספר נחל יצחק סי' ל"ט וא"כ ניחא דהא באמת הב"ד לבד יכולין להטבילו לשם בן חורין אף אם העבד אינו אומר כלום כל שאינו מוחה כדאית' בכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד וא"כ דמי ממש למוכר שעבודו של חבירו במטלטלין דלית לי' קלא דהתם נמי בלא הלוקח לא הי' יכול המוכר להפסידו מ"מ עיקר התביעה הוא אצל המוכר ה"נ עיקר התביעה הוא אצל הב"ד שמכרו לו לעצמו את שעבודו הן אמת שדעת התוס' הוא דדוקא עשה שורו אפותיקי ומכרו הוא דאינו גובה אבל אם נחנו במתנה גובה עיי' בכתובות דף מ"ט ד"ה הוא ואשתו ע"ש וא"כ ה"נ הרי המטבילין נתנו השעבוד של העבד במתנה להעבד ולמה חייבים הם לשלם הכל הא לא קשיא משום דהתוספות אזלי לשיטתם בב"ק דף כ"ג ד"ה תפשוט דפי פרה דסברי כהרמ"ה בח"מ שם דאם אין לאחד לשלם אף שהוא בר תשלומין מ"מ אמרינן נמי דינו דר"נ דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וגם האחרונים הוכיחו כן מתוספות גיטין דף מ"א ד"ה במזיק שעבודו דאף באפותיקי סתם נמי מתחייב עיי' בי"ש הלכות עבדים א"כ ממילא לתוס' לא קשה כלל ולדעת הש"ע והרמ"א בסי' שפ"ח שלא פסקו כהרמ"ה הלא דעתם בסי' קי"ז דעשה שורו אפותיקי אפילו נתנו במתנה נמי אינו גובה ממילא ניחא אליבא דכ"ע לכן אין לנו ראי' ברורה להוציא ממון ע"פ סברא זו ואם הוא מוחזק יכול לומר קי"ל בהיזק שאיני ניכר יכולין לומר הרש"ל אף אם קיבל בפירוש השמירה אף מהיזק שאינו ניכר כנלע"ד

סימן פא

עוד להרב הנ"ל מה שכת"ר תירץ דברי הריטב"א דהא דבעינן בהמקבל שדה והובירה לחייב משום שכך כותב לו ולא מחייבו מטעם ערב או פועל כמו בהא דזולשפוט משום דאתי לחייבו אף אם הובירה באונס דבזה בשאר פועלים פטור באונס וכן בהא דזולשפוט איתא בגמרא ופשע ולא זבין אבל באונס פטור משא"כ הכא מאחר דכבר נתחייב לו בשעה שכתבו או משום דדרשינן לשון הדיוט ושוב אמרי' אין אונסו פוטרו מחיובו דאין אונסו של זה יכול לחייבו לאחרינא וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' כ"א ובזה מבעי שם הירושלמי אם גם בחנותו ובספינתו עשו תקנה זו או לא ע"כ אמנם לדעתי אינו כן דלפי דבריו היאך יתרץ ריש לקיש דאית לי' בירושלמי פ' מי שאחזו דאונס כמאן דעביד ולשיטתו הדין הוא שמי שמתחייב לחבירו על איזה תנאי ואח"כ עבר חבירו על התנאי באונס אמרינן דדמי כמו שקיים התנאי וכנגדו חייב לקיים כפי שהתחייב כדאיתא שם בירושלמי לענין ספינה וא"כ לדידי' בהובירה באונס דמי ממש כמו שלא הובירה מאי איכא למימר הא לדידי' פטור באונס וע"כ לר"ל צריכין לפרש המשנה דהמקבל שדה והובירה מיירי בלא אונם וא"כ מה קמבעי שם חנותו וספינתו מהו הא בודאי חייב מדין ערב ופועל ודוחק לומר האבעי בירושלמי ב"מ שם חנותו וספינתו מהו לא קאי אליבא דר"ל א"כ מאחר דלר"ל ע"כ הא דאיתא במשנה המקבל שדה והובירה הוא לאו דוקא דה"ה ספינה א"כ לרבי יוחנן נמי נימא הכי ול"ל לעשות פלוגתא חדשה ביניהם מה שלא נמצא בש"ס

ובזה אמרתי לתרץ דברי האגודה הובא במ"א סי' ק"ח שהוכיח מהא דגיטין דף ע"ד שמתחלה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהי' הבית חלוט לו התקין הלל הזקן שיהי' זורק המעות ללשכה ושובר הדלת של ביתו ונכנס ומזה יליף האגודה במי שהתחייב לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום אחרון לא קרי אונס מדהוצרך הלל לתקן דהא הכא נאנס ביום אחרון ולא חשוב אונס

והקשו עליו דהא בית ערי חומה נחשב כמו מכירה כמו שכתב הרשב"א שם בגיטין רק שתנאי בדבר שבאם יפדה תוך שנה יוחזר לו הבית וכיון שלא קיים התנאי אף באונס שוב אמרינן אין אונסו שלו יכול לחייב לאחרינא ע"ש במ"א ועוד הקשו מאי מוכיח רבא בגיטין שם דאמר מתקנותו של הלל ילפינן המגרש את אשתו ואמר לה ע"מ שתתני מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורש' ובע"כ אינה מגורש' מדאצטריך הלל לתקוני דנתינה בע"כ הוי נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה ומאי ראי' הא התם בגט מאחר שהוא אינו רוצה לקבל ממילא הי' האונס מתחלה ועד סוף והתם גם הלל מודה דמהני הנתינה עיי' בקצות סי' נ"ה

אבל באמת ניחא כי ע"כ הא דרבא דאמר אם נתנה בע"כ אינה מגורשת הוא דלא כר"ל דלדידי' דסבר אונס