אבן שתיה כ

אלא ע"כ מוכח דהפסקת זמן לא דמי להפסקת מעשה וגם מפשטת הגמרא דקאמר התם. סוכה כיון דלא מפסקי לילות מימים כיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך כל שבעה ע"ש. והאיך אפשר שבכל שבעת הימים לא יצטרך למיעל לביה"כ או כה"ג וקושיא זו ממש מקשה הגמרא גופא ביומא ד' ז' לענין ציץ והאיך קאמר הגמרא כאן בפשיטות שאינו מברך אלא פעם אחת כל שבעת הימים הא מוכרח הוא להפסיק בדבר הפוטרו מסוכה אלא ע"כ מוכח הוא דהפסקת מעשה לא דמי להפסקת זמן גם בעיקר סברתו שרוצה להשוות אם הלך לעסקיו בסוכות שאז פטור הוא מן הסוכה שמדמה זאת ללילה בלולב שכמו שלילה מפסיק בלולב הכי נמי בסוכה אם בנתיים הלך לעסקיו נמי מפסיק יש לחלק כי הכא שאני דהא בידו שלא לילך לעסקיו משא"כ לילה ממילא הוא מפסיק וכה"ג מחלק הש"ס בזבחים ד' כ' לענין קידש ידים מן הכיור דנפסל בהיסח הדעת. ומבואר שם דאף אם נימא דלינה פוסל משום היסח הדעת היינו משום דאין בידו לתקן זאת דהא לילה ממילא קאתי משום הכי מסח דעתיה אבל אם יצא מעזרה אחר הרחיצה כיון שבידו לחזור לא מסת דעתיה וכן פסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ה דיציאה אינו פוסל בדיעבד בקידש מה"ט וכה"ג מחלקין הפוסקים נמי לענין אם שהה והפסיק בק"ש שיש חילוק שאם הפסיק בדבר שהיה אז גברא דחוי בענין שאף אם רוצה לא היה יכול לקרות ק"ש זהו נקרא הפסק וחוזר לראש ובין אם הוא גורם ההפסק ע"י מעשה שלו ואם רצה לא היה מפסיק ומהאי טעמא פסק בתשובות מהר"מ מרוטנבורג הובא במ"א סי' ס"ה ס"ק ה' ובשניים שנתקוטטו יחד בק"ש או בשאר מקומות שאסור להפסיק ופסק שבשביל זה לא נחשב האי הפסק לדיחוי והיסח הדעת להיות חוזר לראש משום דבידם בכל עת לפשר נפשם ובדידהו תלי הדבר הילכך לא נחשב זאת לדיחוי והיסח הדעת. ועיי' בתוס' וברא"ש בברכות ד' כ"ב וכן מבואר להדיא בט"ז בסי' ח' שיש חילוק לענין הפסק בין אם מפסיק במעשה הפוטרו מהמצוה ובין אם הוא מפסיק בזמן שהוא ממילא קאתי ע"ש הרי להדיא מבואר היפך דבריו וגם הראי' שהבאתי לעיל לדבריו מדברי הירושלמי יש ג"כ לדחות משום דאפשר לפרש מה דקאמר הירושלמי שבתלמוד תורה יש הפסק שינה לא נפרש כמו שפירשו המפרשים התם משום שאז אינו עוסק בתורה אלא כמו שפירשו בזה הראשונים משום שע"י שינה נעשה בריה חדשה ע"ש הילכך לא נראה לי חילוק של המחבר הזה

ובעיקר קושייתו נראה דאם נימא כדעת הפוסקים שכתבו שבכל מקום שמצד הדין הוא פטור ממצות סוכה אזי אף אם רוצה להחמיר על נפשו ולישב בסוכה מ"מ פטור הוא מלברך [והארכתי בזה במקום אחר] ניחא הכל והוא דבירדו גשמים בלילה הראשונה של סוכות יש בזה דעות בראשונים אם מברך עליה או לא ודעת הסמ"ק והרשב"א בשו"ת שלו ח' ד' סי' ע"ח שגם בלילה הראשונה כל שירדו גשמים אינו יושב בסוכה ואין רשאי לברך [ויש לי קצת מקום עיון על הפ"מ בסי' תר"מ ס"ק א' שכתב שאין לצרף דעת הסמ"ק אפילו לס"ס כגון בטומטום בלילה הראשונה היכא שירדו גשמים שיש כאן ס"ס אולי הלכה כהסמ"ק וה"ה דבלילה הראשונה נמי פטור מסוכה ואף אם הוא חייב מ"מ שמא היא אשה ע"ש ולולא דבריו היה נראה לי כיון שגם הרשב"א דעתו כהסמ"ק וגם אינו עונג יו"ט לישב בגשמים ואפשר שכל שיש עוד ספק שהוא פטור מסוכה אינו צריך לישב בסוכה בעת הגשמים ואולי גרם לו זאת להפ"מ שלא ראה אז שו"ת הרשב"א הזה כי לא באו עדיין בדפוס] מיהו כל זאת דוקא לענין גשמים אמנם בהולכי דרכים בסוכות מבואר בפוסקים והוכיחו כן ג"כ מרש"י בסוכה דף כ"ו שהם פטורין אפילו בלילה הראשונה עיי' בא"ר סי' תר"מ ובש"ת סי' תר"מ ס"ק י"א וכן המ"א בסי' תר"מ ס"ק ט"ו שהוכיח שאם כל ימי החג צריך הוא להיות במקום שאין שם ישוב פטור הוא מלעשות שם סוכה ואף בלילה הראשונה נמי פטור ע"ש ובא"ר ס"ק כ"ג והשתא ניחא הכל דבירושלמי פ"ק דשבת איתא דר' מיישא ור' שמואל הוי יתבי בסעודה קם ר' שמואל להתפלל באמצע הסעודה אמר לו ר' מיישא והא פטור אתה מלהפסיק דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט אמר לו דהוא סובר כרבן גמליאל דאמר לענין חתן שפטור מק"ש לילה הראשונה שהוא אינו שומע לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת וע"ש בפני משה ובקרבן העדה והגאון בעל שלום ירושלים בביאורו שמפרשים שר' מיישא ור' שמואל פליגי בהא דאמרינן שכל הפטור מהדבר ועושה שנקרא הדיוט אם דין זה נוהג בכל אדם או אפשר דת"ח מפורסם הוא רשאי להחמיר על עצמו ולא נקרא בשביל זה הדיוט שר' שמואל סובר שרשאי להחמיר על עצמו אם רוצה וכה"ג כתב הר"ן בסוכה פ"ש בעובדא דר' יוחנן בן זכאי שהביאו לו לטעום את התבשיל ואמר להם העלום לסוכה דקמ"ל מתניתין שאף דפרי פטור הוא מן הסוכה מ"מ אם הוא ח"ת ורוצה להחמיר על נפשו רשאי. והובא דיעה זו בש"ע ג"כ והשתא ניחא ממנ"פ דאם נימא דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור לא החזיקו נפשם לת"ח גדולים בדורם וסברי ג"כ כחזקי' שם בירושלמי שהפטור מהדבר ועושה נקרא הדיוט ומכש"כ אי סברי שם כר' מיישא דירושלמי שאפילו ת"ח נמי אין רשאין להחמיר על עצמן א"כ בודאי אין עליהם שום קושיא האיך לא ישבו בסוכות דהא אסור להם לעשות שם סוכה ואף אם היו רוצים להניח עדרם ע"י אחרים ולבוא לעיר לעשות שם סוכה הא גם זה הוא בכלל כל הפטור מן הדבר וכו' משום דאף שעכשיו בעת עשיית המצוה אינו ניכר שהוא פטור מהמצוה דהא עכשיו אינו עוסק בשמירת עדרו מ"מ גם כה"ג פטור מן הדבר נקרא כיון דמתחילה פטור היה כמו שמוכח התם מהירושלמי דאף שר' שמואל קם ממקום אכילתו והלך למקום אחר להתפלל ושם הא אינו ניכר כלל שפסק באמצע סעודה דהא בעת התפילה אין שם הסעודה ואפילו הכי אמר לו שאסור לעשות כן א"כ הכא נמי דכוותי' אסור להניח להם עדרם כדי לעשות סוכה ואף אם נימא שר' הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור סברי כר' שמואל שם שאם רוצים להחמיר על נפשם רשאין רק שאין מברכין הא בודאי ניחא דהא מצינו לומר דבאמת שגם הגדולים הללו עשו סוכה בשדה רק שלא בירכו לישב בסוכה משום שזה אסור להם מחשש ברכה לבטלה נמצא דשפיר קאמר הגמרא גמירי דמאפר קאתי ור"ל דאף אם נימא דעשו סוכה התם מ"מ הברכה הא בודאי לא בירכו וא"כ אמאי לא בירכו בשמיני ספק שביעי אלא ע"כ מוכח משום דסברי דיתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן ומתורץ קושית בעל המחבר הזה

בפנים הבאתי דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש שכתב שם שאף שלינה פוסל בקידש ידים אפילו בדיעבד מ"מ יציאה מבית אינו פוסל ועיקר סברתו של הרמב"ם בזה הוא משום דזאת הוא איבעי דלא איפשטא בזבחים ד' כ' עיי' שם בכ"מ וצ"ע קצת בזה כי זה לשון הגמרא שם בזבחים יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים את"ל לינה לא פסלה דלא פירש מבית קדשי הקדשים אבל יציאה מקה"ק כיון דפריש איסוחי מסח דעתיה או דילמא כיון דבידו לחזור לא מסח דעתיה ע"כ בגמרא משמע מזה דעד כאן לא מבעי לן אלא למאן דאית ליה דלינה אינו פוסל בקידש ידים אבל למאן דאית ליה דלינה פוסל לא קמבעי לן דלדידיה כיון דלינה פוסל יציאה בודאי פוסל וקשה א"כ הרמב"ם דפסק התם כרבי דלינה פוסל בקידש ידים ורגלים הא לדידיה יציאה בודאי פוסל ואמאי כתב דיציאה אינו פוסל ויש לישב וצ"ע

סימן ו

בתשו' רע"א בסי' ח' נשאל במי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין וסוכה איזה מהן קודם והנה בהשאלה נשאל ג"כ על ציצית וסוכה אמנם בהתשובה אינו מפלפל רק לענין תפילין וסוכה וציצית שיירה וכעת מצאתי במחבר א'