אבן שתיה יט

כיון שבירך ביום הראשון שוב איני צריך לברך ומשני גמירי דמאפר קאתי ופירש רש"י ותוס' שבאו ממקום מרעה שבהמתן היו רועות באפר. ולא יתבי כל ימי הסוכות בסוכה ע"ש: וע"ז הקשה האיך אפשר שכ"כ גדולי ישראל יבטלו מצות סוכה כל שבעה בשביל ממון אשר אין זה נאה אף לאנשים פשוטים והאריך בזה הרבה ולולי שכ' הוא ממכירי ויודע אני כי הוא י"ש לא הייתי משיב לו כי זה הוא שאלת דור החדש. המבקרים האומרים: שאל תאמר שדורות הראשונים היו טובים מאלו כי נהפוך הוא והא קחזינא דאף מצות סוכה מכרו ברצי כסף ועכשיו נעשה דור שכולו זכאי כידוע דרכיהם העקלקלות ובאמת גם כפשוטו ניחא: דאחרי שמצד הדין היו פטורין ממצות סוכה לא רצו להפסיד לנפשם וכבר אמרו חז"ל: צדיקים חביב עליהם וכו' אמנם כדי שלא להשיבו ריקם וגם אמנם מצאתי כעין זה במ"א סי' ל"ח שהוכיח. דמה דאמרינן שחולי מעים פטורין הם מן התפילין היינו: שאסור להניח דאל"כ האיך אמר רמי בר חמרי דמשום הכי אינו מנית תפילין. משום שהוא ת"מ. דכיון דאין איסור בזה היה לו להניח. ע"ש. הרי דסובר המ"א דזה אין סברא דאף שהוא פטור ממצוה זו מ"מ כיון דרשאי הוא לעשות אותה בודאי היה ג"כ מכניס נפשו לעשות מצוה זו ע"ש. לכן אמרתי להשיבו: הנה קושי' זו הוזכרה ג"כ בשו"ת מ"ע כ"ה וכתב ג"כ כי הענין מבהיל מאד לומר שכל גדולי הדור וכל חכמי ישראל שבדור ההוא לא ישבו כלל בסוכה וביטלו מצות סוכה כל ימי החג בשביל מרעה של הבהמות שלהם ולבטל בשביל כן מצוה רבה כזו הבא מזמן לזמן וכבר אמרו חז"ל חביבה מצוה בשעתה והמחבר הזה כתב לישב זאת עפ"י סברא זו. משום דכל עיקר הטעם של רב יהודה שסובר לעיל דף מ"ו דסוכה אין מברכין עליה אלא פעם ראשון לחוד הוא משום כיון דלא מפסקי לילות מימים דהא לילה נמי חייבת בסוכה הילכך כולו כחדא יומא אריכתא דמי ע"ש ובודאי כי אף שהגמרא קאמרה משום דמפסקי לילות מימים מ"מ האי לאו דוקא לילות אלא כל דמפסקי ליה בנתיים דבר הפוטרו מסוכה זה דמי נמי להפסקת לילות וחייב שוב לברך שנית כגון אם בנתים הלך לבקר החולה או הולך לשמור פירותיו כל שאז היה פטור ממצות סוכה אזי כשחוזר לסוכתו דמי להפסקת לילה וחייב לברך אפילו למאן דאית ליה כיון שבירך לילה הראשונה שוב אינו צריך לברך וזה הוא כוונת הגמרא כי מעיקרא היה סובר כי הני גדולי הדור לא הפסיקו באמצע סוכות מדבר הפוטר מסוכה ואפילו הכי לא בירכו על הסוכה בשמיני ספק שביעי ש"מ שאין צריך ברכה ופריך דילמא סברי הני גדולי הדור שכיון שבירך לילה הראשונה שוב אין צריך לברך אבל לעולם היכא דלא בירך כלל בסוכות חייב לברך בשמיני ספק שביעי: ומשני גמירי דמאפר קאתי. משמירת הבהמות. א"כ ממילא היה להם בנתיים דבר הפוטרן ממצות סוכה וכיון שהפסיקו במעשה שפטרו אז ממצות סוכה דמי להפסקת לילות מימים וחייבי לברוכי בכל פעם על מצות סוכה ומדלא ברכי ש"מ דשמיני ספק שביעי פטור מברכה אבל באמת קיימו מצות סוכה ע"כ ת"ד אבל תירוצו לא ניחא לי כי לבד שהוא היפך פירש רש"י ותוס' דהא הם מפרשים כפשוטא דהני גדולים לא יתבי כלל בסוכה גם בעיקר הדין לא נראה לי כי לכאורה נראה דבהאי סברא שחידש שהפסקת דבר הפוטר מסוכה דמי להפסקת לילות מימים פליגי בזה תלמודא דידן עם הירושלמי. כי בירושלמי פ"ג דברכות הלכה ג' איתא: דר' יוסי ור' אחא הוי יתבין ואמרין מה בין סוכה ללולב סוכה נוהגת בלילות כבימים לולב אינו נוהג בלילה הילכך בלולב מברך בכל יום דכל יום ויום הוי מצוה בפני עצמו השיב ר' יעקב הרי ת"ת נוהג בלילה כבימים ואפילו הכי מברכינן בכל יום ומשני ת"ת צריך הוא להפסיק דהא אי אפשר לו להיות בלא שינה שאז אינו עוסק בתורה אבל סוכה הא אף בשעה שהוא ישן נמי מקיים המצוה וליכא הפסק בהמצוה ע"ש בירושלמי הרי דמוכח מירושלמי זו דהפסקה במעשה הפוטר מהמצוה כמו שינה וכה"ג שהוא ע"י מעשה דידיה שגורם לפטור נפשו מת"ת דמי זאת ממש לזמן שפטור מחמת שהזמן גורם לזה ממילא לפי זה כמו שבת"ת צריך לברך מהאי טעמא שישן בינתיים ועשה ענין הפטור מת"ת. הכא נמי בסוכה אם הלך בדבר מצוה או לעסקא בענין שנפטר אז מסוכה כשחוזר למצותו צריך שוב לברך שנית ופשוט הוא

אמנם בש"ס דידן סוכה מ"ו מבואר להדיא היפוך מזה דקאמר התם: תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים. אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד. ופירש רש"י. כיון דלרבנן אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד. א"כ בסוכה נמי כיון דלא מפסקי לילות מימים כחד יומא הוא. וסגי בברכה של יום ראשון ע"כ ואמרינן תו התם. דרבא שפסק להלכה כרבנן שאינו מברך אלא שחרית בלבד לא עביד כשמעתא. והביא הגמרא ראי' מהא דחזינן ליה דקדים ועייל לבה"כ ואפיק משיא ידא ומניח תפילין ומברך. ע"כ בגמרא. ויש להבין. מנ"ל דרבא חזר משמעתיה דילמא שאני התם דעייל לביה"כ. והפסיק בדבר הפוטרו מתפילין וזה הוא דהוי הפסק ממש. ודמי ללולב שכיון שמפסיק לילות מימים צריך לברך בכל יום. משא"כ החכמים הא לא מיירי כלל בהפסיק בדבר הפטור ממצות תפילין הילכך לדידהו אין צריכין לברך שנית וזה הוא קושיא גדולה וע"כ צריכין אנו לומר דכוונת הגמרא הוא כיון דחכמים סתמו דבריהם. ואמרו סתם דתפילין אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד ע"כ מיירי בכל גוונא. אפילו באופן שפעמים יצטרך לעשות בנתיים איזה ענין הפוטרו מתפילין באותו שעה. מ"מ אינו מברך אלא שחרית בלבד ובאמת מוכח כן מלשון החכמים. וע"ז אמר רבא ג"כ שהלכה הוא כחכמים ומזה הוכיח הגמרא דע"כ רבא חזר ביה משמעתיה שהיה מברך על תפילין בכל שעה שיצא מביה"כ וכעין זה מצאתי בפ"מ סי' ת' ע"ש היוצא לנו מזה דחכמים שאמרו בתפילין שכיון שבירך עליהן שחרית שוב אינו מברך. ע"כ מיירי אפילו בהפסיק בנתיים בדבר הפוטרו מתפילין כדמוכח מהא דרבא והשתא אי נימא דשוין הן. זמן הפוטרו מהמצוה כגון לילה בלולב דמי ממש למעשה הפוטרו כגון אם באמצע יום הסוכות עסק בדבר מצוה שאז פטור הוא ממצות סוכה כדאיתא בגמרא דינו ממש כמו הפסקת לילה. א"כ להחכמים דסברי דבתפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכבר הוכחנו מהגמרא דאפילו אם הולך בנתיים לביה"כ. או כל כיוצא בזה שע"י זאת פטור הוא מתפילין באותן שעה מ"מ אינו חוזר ומברך ממילא לסברת המחבר הזה ה"ה הפסקת לילה נמי אינו נחשב להפסק בתפילין דהא לדידיה שוין הן לגמרי לפי זה הא הוא הדין דלחכמים גם בלולב נמי אינו מברך אלא ביום הראשון בלבד דהא לדידהו כיון דסברי דהפסקת מעשה הפוטר אינו מפסיק ממילא זמן הפטור נמי אינו מפסיק וא"כ הא דאמרינן בסוכה שם סוכה דלא מפסקי לילות מימים כחדא יומא הוא ולולב כיון דמפסקי לילות מימים מברך כל שבעה הא זה דלא כמאן דלרבנן הא גם בלולב אינו מברך אלא ביום ראשון בלבד ולרבי הא גם בסוכה מברך בכל יום. וגם הא גופא קשיא אמאי לא סגי לחכמים גם בתפילין בברכה אחת אלא ע"כ דהפסקת זמן חמור יותר מהפסקת מעשה נמצא דלפירש רש"י שם שמפרש דמאי דקאמרי התם. תנאי היא קאי על רבי וחכמים ודאי קשה מה שהקשיתי אלא אפילו לשיטת הרשב"א בחידושיו שם שמפרש דהא דאמרינן התם תנאי היא לא קאי על רבי וחכמים רק דקאי על הא דאותיבנא מיניה לרבי יוחנן שסובר התם דסוכה אינו מברך אלא יום אחד בלבד מ"מ בלולב למאן דסובר דלולב מן התורה כל שבעה מוכח בכל הסוגי' התם דצריך לברך כל שבעה משום דאית ביה תרתי. דמפסקי לילות מימים וגם הוא מן התורה ע"ש בחידושי הרשב"א ולסברת המ"ע הרי מוכח דחכמים סברי דאפילו אם נימא דלולב הוא מן התורה כל שבעה מ"מ אינו מברך אלא ביום ראשון לחוד. וזה הוא היפוך מכפי המבואר בגמרא שם.