אבן שתיה קצט

להיפוך והובא ג"כ בנמ"י שם בפ' המקבל וז"ל אמר רבי יצחק הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו פטור המבטל שדה חבירו חייב לשפותו ובעי התם חנותו וספינתו מהו ומפרש הנמק"י דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם אוביר ולא אעבד אשלם במיטבא ואף אם לא נכתב ככתוב דמי אם הדין כן בקבלנות דמטלטלין ע"ש הרי להדיא דבשליח להעמיד לו מטלטלין פטור ואין דינו כמו שדה והתם נמי מיירי בשכר דומיא דשדה והיינו משום דבאמת גם בשדה פטור מצד הדין ואף במקום דלא הוי אסמכתא מ"מ פטור משום דמניעת ריוח לא נקרא הפסד אלא שחכמים התקינו בשדה לחייבו משום דאל"כ יקבל אדם שדה מחבירו ויניחנה בורה כמו שכתב הנמ"י בפ' זה בורר בשם הרמב"ן אבל מצד הדין פטור ובמטלטלין לא התקינו וכן כתב הב"י בסי' שכ"ח בשם תלמידי הרשב"א דאף באם אוביר גופא פטור מצד הדין משום דלא הוי רק מבטל כיסו ואינו חייב אלא מפני שכך כותב לו ואדם יכול לחייב נפשו בשטר כמו שרוצה וכן כתב החו"י בסי' קע"ח להדיא ובאמת כמעט כל הפוסקים חולקים על סברת הש"מ הנ"ל דהא המרדכי בפ' א"נ כתב דהאי דינא דזולשפוט מיירי כגון שהקנו לו חפציו אם לא יקיים תנאו דמסתמא הכא לא מיירי לענין מי שפרע ע"כ הרי להדיא דבלא קנין אינו חייב וכן הרא"ש והנמו"י כתבו דמיירי שהתנה שאם לא יעמיד לו היין שישלם לו משלו דאל"כ אינו חייב משום דלא הוי רק מבטל כיסו ע"ש הרי להדיא היפוך דברי הש"מ הרי מוכח דבכה"ג פטור ומה שמדמין זאת לשכירות פועלים חילוק גדול יש כמו שמחלק הקצוה"ח בסי' של"ג וכן הוא בתשו' מהר"מ סי' ע"א משום דבאדם קי"ל דחייבים עליו אף על שבח שלא במקום נזק כמו דאית' בהחובל ובח"מ סי' ת"כ סעי' י"א דאם הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו וביטלו ממלאכתו נותן לו שבת משא"כ בבהמה או שאר דברים אין בו רק נזק ולא שבת וה"נ בפועלים שביטלם ממלאכתם הוא בכלל שב לכך חייבים

והנה רב אחד גדול הקשה על הקצות דמי יאמר דהפסד פועלים הוא בכלל הכניסו בידים לחדר שהוא חייב אולי לא הוי רק בכלל שהי' הפועל כבר בחדר וסגר עליו הדלת שהוא פטור דהא ה"נ לא עשה שום מעשה בגוף הפועל והשבתי לו כי נידן דידן להכניסו דמי כי צריכים להבין כי אנן קי"ל הנותן סם המות לפני בהמת חבירו ומתה פטור משום דהוי לה שלא תאכל כדאית' בריש הכונס וכן פסק הרמב"ם פ"ד מנז"מ ומוכח מכמה פוסקים וכן מוכח שם דף מ"ז דה"ה אם נתנה דבר שדרכה לאכול והוזקה נמי פטור ויש להבין מ"ש זה מהא דאיתא בח"מ סי' קכ"ט דאם שאל ראובן מאחד על שמעין אם הוא בטוח ליתן לו מעות ואמר לו שהוא בטוח והלוה לו ואח"כ נמצא שאינו בטוח חייב לשלם משום מזיק וקשה אמאי לא אמרינן נמי הכא דלא הוי לו ללוות ואף שכ' שם הרמ"א דחייב משום ערב ע"כ צ"ל דערב לאו דוקא דהא עיקר הדין ילפינן זאת מהמראה דינר לשלחני ונמצא רע דחייב לשלם והתם משום מזיק חייב כדאית' בש"ם ב"ק צ"ט וכן לשון הפוסקים כאן דחייב משום מזיק ועיי' בשה"ג פ' הגוזל ועוד דהא קי"ל דאינו חייב רק אם בשעת מעשה לא הי' בטוח אבל אם אח"כ נתקלקל פטור כדאית' התם ואי משום ערב הי' חייב לעולם אף אם אח"כ נתקלקל מיהו לשיטת הר"א ושאר פוסקים דאינו חייב רק במקום שמוכרח הוא לקבל הדינר או ללות עפ"י מאמרו של זה ניחא אבל לשיטת כמה פוסקים שחייב לעולם אף במקום שאין מוכרח להלות עפ"י מאמרו קשה והרא"ש פ' הגוזל סי' י"ג והוא מהתוספות מחלק דהנותן סם המות לפני בהמת חבירו אינו כ"כ ברי היזק כמו במראה דינר אבל אינו מובן כ"כ החילוק

ונראה עפ"י המבואר בנמק"י פ' השואל על הא דאמרינן התם פרה במשיכה ובעלים באמירה וז"ל לא דבעלים משתעבדים באמירה אלא הכי קאמר דבאמירה בעלמא חשוב נשאל משום דבודאי יקיים דכתיב שארית ישראל לא ידברו כזב עכ"ל וכן איתא בפסחים דף צ"א דאם הבטיחו לו ישראל שוחטין עליו הפסח משום דלא הדרי בהו דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' וכה"ג חלק הרא"ש בפ' א"ט סי' ל"ד דטריפות מחמת סירכה לא הוי מקח טעות ולא דמי למוכר שור ונמצא נגחן משום דשאני התם מאחר דהמוכר מכיר במומי השור סמיך עליו דשארית ישראל לא ידברו כזב ע"ש ומבואר התם דסברא זו עדיפא היא מרוב ועיי' באו"ת קי"ב ס"ק ג' ובנ"י סי' ע"ז היוצא לנו מזה דדרך העולם לסמוך אחד על חבירו ואין מעלה על הדעת כלל שחבירו ישקר בזה והבטחתו של חבירו מושך אותו לעשות כפי דיבורו הלכך ה"נ הפועל כיון שעומד לכך להשכיר למי שצריך ואחמול הי' לו מקום להשכיר כמו שכתבו התוספות בפ' האומנין וזה ע"י הבטחתו משך אותו לתוך שדהו והגר אותו ולא נתן לו מלאכה היינו ממש משכו לחדר כי מה לי אם משך אותו בידים ונמשך או משך אותו בדיבור במה שדרך העולם למשוך עי"כ ולצוות הלכך כיון דיש דין שבת באדם מש"ה חייב והיינו נמי הא דאמר לו כי בטוח הוא דהתם נמי הי' לו לידע בבירור כי יעשה כן ויסמוך עליו מהאי סברא החזקה של שארית ישראל שאין דרך אנשים לשקר איש את רעהו וזה הוא ממש הדין של מראה דינר ואמר לו שהוא טוב שנקרא מזיק ממש משא"כ בנותן סם לפני בהמה כיון דפעמים אינה אוכלת והוא לא עשה מעשה בגוף דבר הניזק מש"ה פטור אבל הכא חזקה ברורה הוא שבודאי ישמע לו הלכך חייב והמעיין בתה"ד סי' ש"ו ושט"ו יראה כי דברי ברורים הם

מיהו כל זאת לא כתבתי רק עפ"י סברת הקצות אמנם כבר הקשה לנפשי' על סברא זו דמי יאמר דגרמי בשבת נמי חייב דלמא אינו חייב בשבת אלא מזיק ממש אבל לא גרמי ובאמת בסי' ש"ט הביא הטור בשם הרמ"ה גבי מי ששכר פועל והוסיף על משאו והוזק דחייב הבע"ב בנזקיו אבל ד' דברים לא מחייב אלא היכא דאזקיה בידים דוקא אף דגרם לו בידים ממש להיות ניזק ולבטלו ממלאכה מ"מ פטור הוא משבת מטעם דהא לא אזקי' בידים ועיי' בשעה"מ סי' ס"א ע"ש אבל באמת לא ידעתי מה החרדה הזאת מפועלים הלא זאת הקושיא ממש הקשה המרדכי פ' הגוזל ותירץ בטוב וז"ל ומכאן אתה למד לכל הגרמות שאם יקבל עליו לשלם אם יגרום הפסד שמחוייב לשלם וכן השוכר את הפועלים וגרם להם הפסד ממקום אחר הואיל וקיבל עליו חייב לשלם וזה הוא הטעם דאמרינן בב"מ במאן דיהיב זוזי למזבן לי' חמרא דמשלם בזול משום דמיירי דקיבל עליו ע"ש שמביא הרבה ראיות לדבריו ולפלא בעיני היאך נעלם מהקצות דברי המרדכי הללו

ואין להקשות על גוף חילוק של המרדכי ג"כ דמאי מהני בזה תנאי הא כיון דגרמא בנזקין פטור א"כ היאך יכול התנאי לחייבו דהא תנאי לחוד לא מהני לחייבו כמו דאמרינן ב"מ ק"ד במתנה ש"ח להיות כשואל דפריך במאי ומשני בההיא הנאה דמהמני שיעבד נפשו משא"כ בגרמא בנזקין דלא שייך האי סברא דמהימנא במה נשתעבד ונראה דהטעם הוא משום דקי"ל דכל אדם כל זמן שלא ראינו שנפסל מוקמינן אותו על חזקותו שלא יעשה דבר שאין רשאין לעשות ויש בזה נדנוד של גזל או שאר איסור וזאת היא חזקה אלימתא דמפקינן ע"י ממון כמו דאמרינן בסי' קפ"ג בנתן לו מעות לקנות סחורה וקנה ואומר שזקף מעותיו במלוה וקנה לעצמו שאינו נאמן אף היכא שיש לו מיגו והיינו מטעמא דאמרינן חזקה דבודאי בהכשר עשה ולא עשה עבירה ליטול ממון של חבירו שלא ברשותו הלכך ה"נ כיון דקי"ל דגרמא בנזקין אסור כדאית' בפ"ש דב"ב ועיי' בש"ם ריש הכונס שכתב שהוא איסור דאורייתא ואף שאינו יוצא בדיינין מ"מ אם אינו משלם לו הפסידו נפסל לעדות ועוד קי"ל דאסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם כל שעושה זאת בלא רצון הבעלים כמו דאמרינן בב"ק ד' ס' ועיי'