אבן שתיה קצז

הרשב"א בגיטין מ"ב ועיי' בתשובת אלשיך סי' ז' שדעתו נוטה דבמעות לא שייך גוף לפירות כיון שאינן באין מגוף המעות עצמן אכן מתשובת הרממ"ץ הובא בש"ך יו"ד סי' ר"ד משמע דמהני וכן מוכח משו"ת הרשב"א ח"ג סי' רצ"ג הובא ביו"ד סי' רנ"ט בראובן שהקדיש מנה וצוה לבניו שיקחו מזה קרקע ולחלק הריוח בכל שנה ועברו כמה שנים והבן לא קנה משמע התם שאם הי' מצוה זאת לאחרים בענין שאין הבן יכול לומר להם לאו בע"ד דידי את הי' הבן חייב לשלם ועיי' בתשובת רע"א סי' קמ"א אבל עכ"פ להלכה קיי"ל דמהני כדאיתא בח"מ סי' רי"ג אבל עכ"פ גוף לפירות בעינן לכ"ע גם קיי"ל דבסתם ודאי עשה והקנה באופן המועיל מטעם דבכדי לא עביד אינש כדאיתא בח"מ סי' קצ"ה ס' ה' וא"כ ה"נ ודאי הקנה כדין ובפרט שמסר הבילעט להשליש וזיכה ע"י לדברים הללו דאז זכו תיכף בהגוף ג"כ כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין וכיון דאז היתה קופה אחת לכלם וזיכה לקופה זו הרי ממילא זכו אז כל החבורה רק עתה כשנפרדו רוצין אנו לבטל מטעם ספק אומדנא דהא כל זאת הוא רק בגדר אומדנא כמו שכת' בסמוך והא קיי"ל דספק אומדנא אינו מבטל קנין ברור כמו שכתב הרא"ש ב"ב פ"ט סי' כ"א וה"נ דכוותא וידידי הרב הגאון רמ"ש מדינאבורג הביא ראי' מהא דב"ב קכ"ח האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת ובבנים הבאים לאחר מכאן ופליגי קדמאי אם נתמעטו הבנים מהו מי זכתה כהבנים שהיו בשעת מיתה או כמו שהיו בשעת הצואה אבל על מה שנעשה אחר מיתה לא משגחינן הרי אף דנשתנה אח"כ לא איכפת לן בזה ואזלינן בתר זמן הזכיה והכא נמי דכוותא והאריך בזה מ"מ אין ראיה כ"כ מזה די"ל דהתם הכל בלשון חליא כי קי"ל לחז"ל דכל האומר כהאי לישנא כוונתו דוקא על הבנים שהיו לו אז אבל לא ילפינן מזה לדוכתא אחריתא תדע דהרשב"ם שם ד"ה האומר וכו' כתב ע"ז דמיירי כאן דקיבלה אשתו עליה למחול כתובתה אי נמי לבר מכתובתה נתן לה עכ"ל והיינו דקשה לו להרשב"ם דהאיך יכול להפסידה כתובתה בלא דעתה וניחא ליה דמיירי שנתרצית בפירוש או דאמרינן דאפילו סתמא נמי כל דאומר לה כן דעתו דהוא לבר מכתובתה ולתירוץ השני הסכימו ג"כ הר"ן בשם הראב"ד ועוד ראשונים וכן סתם בש"ע אה"ע סי' ק"ח

ויש להבין לפי"ז דאמאי היכא דאמר תנו מאתים זוז לאשתי דעת הרשב"ם התם בדף קל"א דאינו נוטלת המאתים זוז יתר על כתובתה רק רצה מאתים נוטלת רצה כתובתה נוטלת וגם בש"ע ח"מ לא הכריע בזה אי דנוטלת זאת יתר על כתובתה או לא ואמאי בכאן הכריע דסתמא דמלתא אמרי' דכונתו לבר מכתובתה ואף דכתבו הטעם משום דלישנא יתירא לטפויי אתי ע"כ אין זה עיקר הטעם דהא לקמן בד' קל"ח באומר תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה פריך ומשום דאמרה כראוי לה נוטלן ומשני הא מני ר"ע היא דדריש לישנא יתירא ע"ש והשתא הא סוגיא זו דאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים היא קודמת ואי נימא דהתם נמי כר"ע אתי הי' להגמ' נמי לפרש כן ולוקמי כר"ע אע"כ דסוגי' התם בד' קכ"ח באמת אתי ככ"ע רק דתלי בלשון דכל האומר כהאי לישנא כוונתו לבר מכתובה וגם כוונתו על הבנים שהיו לו אז

עוד התעורר מדברי המהרי"ט סי' מ"ה לענין ריבית בעובדא כזו שלא הקדיש רק הריוח שיעלה מהקרן וזה יתחלקו בכל שנה וכתב דמותר להלות אותן מעות בריבית מטעם כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא ואין מתחלקין רק לפי העת והזמן והמספר של העניים הלכך אין להם אלא לשעתן מה שנוטלין ונותנין בפיהם ולא בעלים מקרו לגוף המעות ע"ש לפי"ז ה"נ כיון דעיקר הזכיה הוא בעת החלוקה בהריוח ולא בהקרן והלכך הולכין הכל כפי מה שהוא אז ויזכו בני הקהלה שהוא רגיל בהם ומפלפל בזה מדברי הגמרא דנדרים מ"ח בנודר מבני העיר דאסור בדבר של בני העיר ומביצה ל"ט ולדעתי לא שייכי דברי המהרי"ט כאן דהוא לא מיירי רק לענין איסור ריבית וכוונתו הוא דכאן שהבעלים עצמן סילקו נפשן מכל המעות דהא מסרו אותן לאחרים בשביל עניים וגם להם לא הקנה מאומה בגוף המעות רק בהריות שיהי' אח"כ ממילא אין כאן בעלים מיוחדים והלכך לענין ריבית דמי זאת ממש למי שמלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי על ריבית בכדי ליתן הריבית לעניים שאין בזה שום איסור כלל כדאי' בגמ' ובש"ע סי' קס"ט וסי' ק"ע וה"נ כיון דאין המעות לא של הגבאי ולא של העניים וגם אין להם שום בעלים ואף אם יש בזה טובת הנאה לעניים הא הטובת הנאה ממילא קא אתי וכן ביאור דבריו בעצמו בח"א סי' קי"ז אבל מ"מ יכול להיות שטובת הנאה זו מתחלת תיכף בעת הצואה ובאמת להני דסברי דהמוכר לחבירו שטר שיש בו ריבית חל המכירה אף על הריבית שיהי' אח"כ אף דהריוח עדיין לא בא דהא מתחדש בכל יום עיי' בתשו' הרמב"ן שהובא בב"י ת"מ סי' ס"ו וכן במש"כ הרשב"א הובא בח"מ סי' ק"ד דהבע"ח המוקדם גובה ג"כ הריבית ואין הבע"ח מאוחר יכול לטעון הא לגבי הריבית שיעלה אח"כ הרי שטרי קודם ומבואר ממחברים שיש סברא דאף היכא דבידו לחזור ולפרוע תוך הזמן מ"מ כיון דעבר הזמן ולא פרע אמרינן דאגלאי מלתא דלמפרע נתחייב לו הריוח הכא נמי בדינא של המהרי"ט אם העניים המקבלים היו רוצים למכור הפרס שלהם מתחלת השנה קודם שעלה הריוח הי' ג"כ תל ע"ז המכירה מהשתא מטעם דהזכות טובת הנאה של הספק מתחלת מיד למקנה ע"י קנין הגוף רק שהוא בגדר תנאי שלא יקבלו רק בזמן ההוא אבל השעבוד מתחלת תיכף ובזה באמת משתנה דין ריבית מדין מודר הנאה בטובת הנאה כזו באמת אסורה היא במודר הנאה ומותרת היא לענין ריבית כיון דליכא כאן בעלים דהא בריבית לא נאסרה כ"א הטובה הבא מיד לוה למלוה ולא כה"ג לפי"ז הרי זכו הספרדים תיכף בחלקם ואחר פלפולו של הרב הגאון הנ"ל מסיק שנכון לעשות פשר בחלק של בק"ת ות"ת ולזה גם דעתי נוטה ועיי' במ"א סי' קנ"ג ובדברי הפוסקים שם בדין היכא שהמיעוט תובעין חלקם מהספרים שנדבו יחידים בבהכ"נ שיש סברא לומר דע"ד שיתחלקו לא נדבו וגם מי יכול לברר דעת המנדב הלכך כל כה"ג פשרה עדיפא וכן ראוי להורות גם הגאון רי"א מקאוונא אמר לי שכן הדעת נוטה ונכון לפשר

סימן עט

נשאלתי ראובן שכר לשמעון להביא לו משקה על יום השוק והי' בחזרתו בהיותו במלון תפס בעל המלון המשקה באמרו שבעל המשקה חייב לו מעות והוא בענין שפשע השליח במה שהניח לו לתפוס ע"ד המבואר בח"מ סי' נ"ח ועתה תובע בעל המשקה מהשליח שלו המשקה וגם פסידא דשוקא שהפסיד ע"י ובעל המשקה תפס ועומג ממעות של השליח זהו תורף השאלה

תשובה לכאורה נראה לפי מה דגרסינן בב"מ דף ל"ט אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוונאה ביומא דשוקא מזדבנא בחמשה בשאר יומא מזדבנא בארבע הדרו לי' ביומא דשוקא מהדרא לי' חביתא דחמרא בשאר יומא מהדר לי' חמשא ושיטת רש"י אהדר לי' ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק דיכול למכרו ביום השוק מהדר לי' חביתא מבואר מדברי רש"י שם דאף דהשבירה הי' בשאר יומא מ"מ משלם חמשה משום דהחנונאה אמר אלו לגבי דידי הוי ביומא דשוקא הייתי לוקח חמשה ועיי' בקצוה"ח שם שהקשה הא קיי"ל דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכן השומרים משלמים כשעת פשיעה וה"נ כיון דבעת השבירה