אבן שתיה קצו

בכדי לא הוית עבדה ע"ש. וא"כ הרי חזינן דדעת הב"י לפסוק כר"מ דאין אדמד"ל ודייקינן לשונו להוציא אף מן המוחזק דהא הנכסים בחזקת יורשים קיימא לפי"ז מכש"כ בלישנא יתירא שבזה הא ליכא פלוגתא בש"ס בפירוש ואפשר דלכ"ע אמרינן לישנא יתירא לטפויי הוא דאחי בודאי צריכין לדייק אף להוציא מן המוחזק והלא דעת הר"ן והראשונים הוא דלענין היכא שבא היתור לשון לזכות להמוציא אז לא אמרינן לטפויי קאתי ומכש"כ לענין אדם מד"ל שהוא גרע יותר מהסברא של לישנא יתירא וכו' ואמאי מהני כאן אף להוציא והיא קושיא גדולה לדעתי ואין לי לתרץ אם לא ע"פ הסברא שמצאתי בשו"מ ח"ג סי' ק"פ שכתב שם דלא אמרינן אין אדם מוציא ד"ל אלא דוקא היכא דדיבורו עביד מעשה כמו הקדש ונזיר או בשכ"מ שדבריו כתובים ומסורים דמי אבל בעלמא אדם מד"ל ולפי"ז היה ניחא קושייתי ג"כ לפי"ז בנ"ד נמי בהא דכתב וכל החפצים בודאי לא גרע זאת מהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דפוסק הב"י דאמרינן כן הילכך בזה נמי מאחר דתפיס הספרים אין מוציאין מידו אבל במקומות ביהכ"נ ודאי לא זכה דהיתור לשון די להוסיף ספרים כנלע"ד אח"כ מצאתי בברה"ז סוף מסכת עירוכין שהתעורר ג"כ מהירושלמי דנזיר שהביא הנ"י ומחלק דהריני נזיר שלשים יום ויום אחד לא הוי יתור לשון ולא כתב טעם לזה ולפי מה שכתבתי לישנא דקרא הוא ואורחיה לאשתעויי כן

סימן עח

נשאלתי ע"ד הגביר הנכבד הרב המופלג יעקב לעווין מלוצין ששבק חיים והניח אחריו סך מסוים לקרן קיימת ומהריוח יתחלקו לגמ"ח ובק"ח ות"ת ולהרמב"ן והשליש ע"ז בילעט על סך שני אלפים רו"כ שהמריוח יתחלקו בכל שנה לקופות הללו וישנו פה קהל אשכנזים וקהל ספרדים ובעת הצוואה היתה לת"ת ולרמב"ן לכל קהלה קופה בפ"ע אך לגמ"ח ובק"ח היתה קופה אחת לשתיהן והמנדב עצמו היה מקהל אשכנזים ומעות רמב"ן בוראי דעתו הי' לקהל אשכנזים ועתה קהל ספרדים עשו לבק"ח קופה בפ"ע בעד עניים שלהם ותובעים שיתנו להם גם כן מהריוח לפי ערך המגיע להם

הנה איתא בתוספתא הובא ברי"ף וברשב"ם ב"ב דף מ"ג ע"ב האומר תנו מאתים זוז לבהכ"נ יתנו למקום שרגיל וה"נ המנדב בחייו היה נותן נדבתו לכל הנזכר הכל תמיד לקהל אשכנזים וא"כ הכא נמי אין לקהל ספרדים חלק בזה אך כאן אין שייך כ"כ הדין של התוספתא כיון דבעת הצואה היתה קופה אחת לגמ"ח ולבק"ח לשני הקהלות יחד א"כ דמי לרגיל ליתן בשניהם דאיתא התם בתוספתא דנותן לשניהם אף שכעת נשתנה הקופה מ"מ הא כבר זכו בחלקם בעת הצואה אך יש לעיין קצת בזה אי שייכא בכאן הסברא כיון דזכו דלא דמי לאם נתן צדקה בעת מיתתו לחלקם לעניים דעלמא וקודם החלוקה נתדלדלו קרוביו וירדו מנכסיהם דפסק בא"ז הובא ביו"ד סי' רנ"א דאזלינן בזה בתר הצואה וכיון דאז היו קרוביו עשירים הרי כבר זכו בהם עניים דעלמא דשאני התם כמו שכתב שם דמידי הוא טעמא דיהיב לצדקה כדי דלהוי ליה כפרה בעת מיתתו וא"כ האיך נאמר שימנע מהכפרה ולא יתן הצדקה וימתין עד שירדו קרוביו מנכסיהם ויהיה נדון עד אותו זמן אבל כאן דלא מסרם ע"מ לחלקם מיד רק הריוח שיעלה עליהם לפי"ז אפשר דכ"ז שמתקבל הריוח היא חלוקה חדשה ואזלינן הכל בתר זמן החלוקה

עוד יש להסתפק קצח בזה דהא כל עיקר הטעם של התוספתא דנותן למקום שרגיל הוא רק מטעם דאמדינן דעתיה דמסתמא למקום שהיה רגיל להתפלל לשם נתן כמו שכתבו הראשונים בזה ובתמורה דף ל"א אמרינן באם הקדיש נכסיו התם והיו בהם מהדברים הראוים למזבח ולבה"ב וגם היו בהם דברים הראוי' רק לבדה"ב לחוד אי אמרינן דאדם חולק הקדשו הראוי למזבח הוא למזבח ולבה"ב לבה"ב או כיון דבפעם אחת הקדיש אמרינן דאינו חולק וכולה לבה"ב הקדיש דפליגי בזה תנאי ולהלכה לא נמצא בזה הכרעה ברורה ולכאורה נראה מהרמב"ם פ"ה מהלכות עירוכין שסובר שאין אדם חולק את נדרו וקצת משמע בירושלמי פ"ד דשקלים דאף אם נאמר דסתמא דמלתא אין אדם מניח קדשי מזבח ומקדיש לבה"ב מ"מ כל דאמרינן דאין אדם חולק את נדרו אמרינן דודאי לבה"ב הקדיש אלמא אף דאיכא כאן אומדנא גדולה דסתמא דאינשי למזבח מקדשי מ"מ האי סברא דאין חולק את נדרו מפקיע מאומדנא. לפי"ז ה"נ כיון דכל הצדקות של הקופות נכתבו הכל בצואה אחת ובמעות רמב"ן בודאי כוונתו היתה בשביל קהל אשכנזים לחוד שוב אמרינן דודאי אין אדם חולק את נדרו ונדב הכל בענין אחד משא"כ לומר דמעות רמב"ן יהיה דוקא לקהל א' וגמ"ח ובק"ח לשני הקהלות דהרי אפשר דהוא בכלל חולק את נדרו אך לא מצאתי סברא זו דאין חולק את נדרו לענין צדקה

וקצת מוכח דלא אמרינן כן בש"ד ועיי' בר"ש פ"ד דתרומות מ"ב וכן הוא בפי' הרע"ב בדין פועל חבר שעושה אצל בעה"ב ע"ה וראה איך שבעה"ב נתן סאה תבואה ללוי וסאה לעני אף דנתן להם סתמא מ"מ לא אמרינן דודאי כל הסאה שנתן להם היתה הכל לשם מעשר ויהיה מותר לאכול מהתבואה עד שמנה סאין אלא אמרינן דרק עד כדי סעודתן נתן לשם מעשר ותו לא והשאר לשם מחנה נתן להם ע"ש. והא מעשר עני בכלל צדקה הוא וגם תרומה ומעשר כתבו התוס' ביבמות דף צ"ג דיש בהם משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי דאף דנתן להם הסאין סתמא אמרינן דבדעתו היתה לחלק מהם קצת למעשר עני וקצת למחנה או כה"ג אע"כ מוכת דדוקא לענין מזבח וקדשי בה"ב אמרינן כן גם בלאו הכי לא דמי להתם מכמה טעמים

אך מה שאני מסתפק עוד בזה הוא ע"פ מה דאמרינן ביבמות דף ל"ט ביבם וספק בנכסי סבא דהיבם ודאי והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולפי מה שביאר שם הריצב"א בתוס' דכל היכא דהצד השני מודה ג"כ דזה הוא יורש ודאי במקצת אף דביתר הנכסים הוי ספק השקול בשניהם אפי"ה אמרינן דנקרא ודאי יורש בכל הנכסים ואמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי והטעם הוא כמו שביארו המפרשים דכאן איכא לזה תרתי למעליותא חדא דלטענתו מגיע לו הכל ואף לטענת חבירו עכ"פ מודה הוא שהוא יורש ופעמים שיכול לירש הכל. לפי"ז ה"נ הא לאשכנזים ודאי זיכה להם חלק כהמתנות שכ"מ שנתן אף לטענת הספרדים והם לא באו על חלקם רק בטענת ספק א"כ שוב אמרינן ג"כ דאין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בשעה"מ סי' קע"ה במצרן אחד ודאי והשני הוא ספק מצרן

אך מה שיש לעיין עוד בזה הוא ע"פ מה שראיתי בזה בפסקי רקנטי דהאי דינא דתוספתא דנותנין למקום שרגיל לא נאמרה זאת רק בספר תורה דלשמיעה עבידה משא"כ בצדקה המתחלקת בעיר לא נאמרה זאת דמסתמא כוונתו לכל בני העיר אף לעניי בהכ"נ שאינו מתפלל שם וה"נ כיון דבעת הצואה ובעת שמסר המעות ליד השליש היה אז קופה אחת לצדקות הללו והכל נותנין ומנדבין למקום אחד וא"כ ע"כ כוונתו היתה אז סתם לכל אנשי הקופה בכלל

והנה המנדב מסר אז באנק צעטיל על סך שני אלפים רו"כ ואמר שמהריוח יתנו בכל שנה לצדקות הללו וידוע היא פלוגתת הראשונים אי מהני קנין כה"ג כיון דהריוח עדיין לא בא לעולם ואף גוף לפירות נמי י"א דלא מהני בזה כיון דאין הפירות באין מגוף הקרקע כמו שביאר בזה