אבן שתיה קצה

שכתב בכמה דוכתי דבכל מקום דאמרינן דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו צריך שבועה חמורה כמו אם היה טוען נאנסו ממש כמו שכתב בסי' רצ"ו עיי' שם בש"ך ס"ק ג' ובכמה דוכתא ועיין באו"ת בסי' פ"ב ס"ק קי"ב שדינו כדאורייתא ממש הן לענין היפוך שבועה והן לענין דנחתינן לנכסי' וליכא הבדל ביניהם כלל ע"ש לכך ניחא נמי בשטר כיס היכא דנותן לו נאמנות אינו נאמן במיגו דנאנסו משום דאמרינן לישנא יתירא לטפויי אתי דאל"כ למאי נתן לו הנאמנות דליכא למימר לענין שאם יכפור יתחייב לו שבועה דאורייתא ע"ז הא לשיטתו מהני השטר לחוד שנתן לו ואם כן למאי כתב לו נאמנות והוא ג"כ דבר שלא דברנו מזה עד כה אלא ע"כ לישנא יתירא לטפויי אתי שלא יהי' נאמן בשום מיגו כנלע"ד

עוד ראיתי בספר נ"י שם מביא הפלוגתא דרבי יוחנן בן מתיא ב"מ ד' פ"ז דסובר דאם פוסק להפועלים מזונות ריבה להם מזונות ופי' רש"י כיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר נמצא רשב"ג דפליג התם ע"ז וסובר דאף אם פסק להם מזונות לא אמרינן דריבה להם ע"כ סובר דלא דרשינן לישנא יתירא הרי מבואר הוא שיש בזה פלוגתא דתנאי ולא כדמשמע מד' הרשב"ם והתוס' דאין בזה פלוגתא ע"ש ולדעתי משום הא לא אריא דהא לפי מה שביארו הר"ן והראשונים שיש חילוק בזה שאם היתיר לשון הוא לטובת מי שצריך להוציא אז לא דייקינן יתור לשון ואמרינן שהתנה כן בשביל האנשים הטועין בכדי שלא יהי' שום ערעור בדבר לפי זה ה"נ דהא איתא בב"מ ד' ע"ז דבכל ספק שהוא בין הבעה"ב והפועלים אזי הבעה"ב נקרא מוחזק ואמרינן המע"ה והובא ג"כ בש"ע סי' של"נ לכך לא אמרינן התם נמי דלטפויי קאתי דאמרינן דהא דהתנה הפועל אף שלא הי' צריך משום דחושש הוא להטועין כיון שצריך הוא להוציא ובזה ניחא נמי קושיית הט"ז שהקשה מלעיל סי' שט"ו דמבואר התם דדרשינן לישנא יתירא לטפויי אבל לפי מה שכתבתי ניחא ע"פ מה שמוכח מהכנ"י דבמשכנתא הוי המלוה מוחזק כאשר כתבתי לעיל לכך דרשינן שם לטפויי משא"כ בפועל דהוא בא להוציא לא אמרינן לטפויי קאתי נמצא לפי זה להלכה לדעת הרשב"א מצד הדין דייקינן לעולם יתור לשון ואין נפק"מ מי הוא המתנה אם המוחזק או מי שבא להוציא רק אנן לא בקיאין בדבר היטב ואין לנו לדון בדמיונות להוציא בזה ממון אבל אם תפס לא מוציאין מידו אבל לדעת שאר הראשונים דאפילו על פי דינא דגמ' לא דייקינן יתור לשון אלא אם הוא בא בשביל המוחזק נמצא לפי זה אם היתור לשון הי' בשביל מי שצריך להוציא אז לא מהני לו אפילו תפיסה משום כיון דעליו לא אמרו חז"ל מעולם דדייקינן יתור לשון כדי לטפויי ממילא הרי לא נולד לנו מעולם ספק שמא זכה וכיון שכן הרי לא שייך כאן תפיסה

והנה הריב"ש בתשו' סי' ת"פ ור"ז חידש לנו דעד כאן לא דייקינן יתור לשון אלא במתחייב באיזה ענין וכותב אותו ומוסיף בו דברים שלא דיבר עדיין אותם אף שממילא מובן כמו הא דב"ב שאמר לו חוץ מאלו אף שממילא משויר מ"מ עדיין לא כתב אותם הילכך דרשינן לישנא יתירא לטפויי אבל בכותב וחוזר וכותב זה הדבר גופא בזה לא אמרינן לטפויי קאתי ע"ש שמביא ראי' לדבריו. וכן מביא דבריו הנב"י שם לפי זה בנ"ד אם היינו אומרין שלשון מטלטלין וחפצים יש להם פתרון אחד אז ודאי לא מהני תפיסתו דהא לשיט' הר"ן וש"פ בנ"ד בלאו הכי לא דייקינן יתור לשון משום כיון דהנכסים בחזקת כל היורשים קיימי בשוה והוא הוי המוציא ממילא לא דייקינן אצלו היתור לשון כלל ולא מהני התפיסה ואף לשיטת הרשב"א דמהני חפיסה מ"מ היינו דוקא מיתור לשון אבל לא בכפילת לשון ודמי כאלו כתב שני פעמים כל המטלטלים וכל המטלטלין שאז בודאי לא שייך יתור לשון כמו שפסק הריב"ש לפי זה כאן הא לא זכה התופס מיהו כ"ז אם הוא בא לזכות רק מחמת יתור הלשון אבל לדעתי בגוף הדבר לפי מה שכתב הסמ"ע בסי' רמ"א שלשון חפצים נופל על כל דבר ואפילו על מעות משום שהוא מלשון מה שלבו חפץ ובדרישה כתב שגם על קרקע שייך לשון חפץ כמו ארץ חפץ לפי זה אפשר שאף על ספרים שייך נמי לשון חפץ והש"ך בסי' רמ"ח מביא בשם המבי"ט שספרים אינם נכללים בלשון כל המטלטלים עיין שם מ"מ הרשד"ם בסי' ר"ג אינו מחליט זאת ונשאר בספק שאפשר שהוא בכלל מטלטלים אבל בלשון חפצים מאחר שהוא ע"ד חפצו של אדם לפ"ז לכאורה גם על ספרים שייך לשון חפץ אמנם מהירושלמי פ"ק דפאה והמד"ר בראשית פ' ל"ה לא משמע כן לפי מה שכתב הנימוקי יוסף ושארי ראשונים על הא דאיבעי ב"ב דף קנ"א אם ס"ת הוא בכלל נכסי כתבו דעיקר הספק הוא משום עוצם חשיבת של ס"ת מזהב ואבני בדולח הילכך משום הכי אפשר שאינו בכלל חפצים והתם בירושלמי איתא חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות חפציך אילו מצות ומע"ט אמבטן שלח לרבינו מרגלית אטימטן שלח לו חדא מזוזה וכו' אמר לו חפצי וחפציך לא ישוו בה ע"כ ממילא בנידן זה לסברת הראשונים דהיינו טעמא דס"ח אינו בכלל מטלטלין הוא משום חשיבות ולא הוי בכלל חפציך לפי"ז הא אפשר דספרים נמי אינם בכלל חפצים משום דזה אינו שייך אלא על חפצי אדם אבל לא על כתבי קודש כמו דדרשינן חפציך לא ישוו בה ואף שבכלל נכסי איתא ג"כ שאר כתבי הקודש כמו שכתבו הראשונים שם היינו משום דנכסי היא כולל יותר וצ"ע כעת אמנם בנ"ד נראה ודאי שזוכה בהספרים שתפס דמאחר דלשון חפצים הוא כולל יותר ממטלטלים דכולל אפילו מעות וחטים ושעורים לפי זה מה שכתב ג"כ חפצים אין זה כפילות הלשון דהא צריכין זאת בשביל לכלול גם מעות וחטים וכיון שאינו בכלל כפילות הלשון ממילא מה שכתב מטלטלין הרי הוא בכלל כל לישנא יתירא דהוכחנו לעיל דמהני בהו תפיסה לשיטת הרשב"א

ועוד נראה לי בזה ע"פ מה שיש להבין החילוק בין ה דאמרינן לישנא יתירא לטפויי קאתי ובזה הא קיי"ל להלכה דאמרינן כן ואין חילוק בין אם הוא בע"פ או בכתב כדמוכח בב"ב דף ס"ד ובנזיר שם ויש סברא בראשונים דגם חכמים מודו לר"ע בזה ומה בין זה להא דר"מ בעירוכין דף ה' ובנזיר ובשאר דוכתא שהוא סובר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וחכמים חולקין עליו וסברי דאדם מוציא דבריו לבטלה ג"כ כדאיתא בעירוכין דף כ' ורוב הפוסקים פסקו דלא כר' מאיר ומ"ש זה מלישנא יתירא דקי"ל דדרשינן אותו ובפרט לפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף ע' ע"ב בד"ה אלא דכל דצריך להוסיף דברים ולחדש מה שלא דברנו עליו כלל מתחילה בזה לא שייך כלל הסברא של אין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש וא"כ קשה אמאי פסקינן דדייקינן יתור לשון להוסיף אף ענין מחודש במה שלא דברנו בו עד כעת וגם אמאי התם לענין לישנא יתירא אין נפק"מ בין אם הוא בכתב או בעל פה ובהא דאין אדם מד"ל מוכח דאין זה אלא דוקא בע"פ וע"כ ההכרח הוא לחלק דעד כאן לא דייקינן יתור לשון אלא אם עוסק עבור זה הדבר ובעיקר הדבר התחייב נפשו במפורש רק שעל ידי היתור הלשון אנו רוצין להוסיף בזה הדבר עצמו עוד חיוב שהוא מענינו הילכך כיון שאין זה מחודש כל כך אמרינן דדייקינן יתור לשון שהוא בא לרבות איזה דבר מה שאין כן בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מיירי שבא להתחייב ענין חדש לגמרי שלא עסקנו בדבר זה מעולם בזה כיון שהוא, דבר מחודש לגמרי חולקין החכמים וסברי דלא אמרינן כלל בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופשוט הוא נמצא לפי"ז יש להבין דהב"י בח"מ סי' רנ"ג כתב לענין שכ"מ שצוותה בזה"ל אני מניח לפלוני וכו' חושש התם אולי הכוונה שציותה לאחר להניח ומסיק כיון דאין ארם מוציא דבריו לבטלה אמרינן שבודאי