אבן שתיה קצב

חל ע"ז שם תרומה אלא ע"כ כיון דאין כאן בעלים דהא הבעלים כיון שהקדישו יצא כבר מרשותם הוי כמפריש מה שהוא אינו שלו וגם אינו של חבירו וכה"ג חל התרומה אמר רב אידי בר אבין שאני גזבר דאינן כבעלים דמי ודלא כר' יוסי דאמר דגזבר כאחר הוא ע"כ בירושלמי והשתא לפי המבואר בירושלמי דפ"ה דמעשרות אליבא דר"י ובהרמב"ם פ"ג דמעשרות דאיש אחר דמי ממש לגזבר דכל היכא דמהני מירוח דהגזבר אז מהני ג"כ המירוח דאיש אחר א"כ תקשה לר' יוחנן ברייתא דתני ר' הושעיא על המשנה דהגונב תרומה של הקדש דמיירי בין בכהן שהקדיש תרומה ובין בהקדיש טבלו והגזבר הפריש תרומה ואפילו הכי חל ע"ז שם תרומה והרי לר"י דמשווה גזבר לאחר א"כ לפי"ז צריך להיות שגם אם איש אחר מפריש תרומה של חבירו שלא מדעתו נמי יהי' תרומה וזה הא בודאי אי אפשר דהא משנה שלמה הוא בפ"ק דתרומות דהמפריש תרומה של חבירו שלא מדעתו לא הוי תרומה ואף אם נדחק דר"י חולק על הא דתני ר' הושעיא וסובר דהמשנה בתרומה של הקדש לא משכחת לה אלא דוקא בכהן שהקדיש תרומתו אבל לא אם הקדיש טבל משום דאין הגזבר יכול לתרום מ"מ קשה האיך מייתי ר"י ראי' דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו מהני מהא דגזבר הממרח תבואה של הקדש הא יש לחלק כמו דמסתפק כאן בירושלמי משום דהקדש שאני דהוי כמו המפריש מה שהוא אינו שלו וגם אינו של חבירו

וגם קשה לי האיך מתחלפות כ"כ הסוגיא של הירושלמי דפ"ה דמעשרות דהתם מוכח דבין ר"י ובין ר"ל שניהם אינם מחלקים בין תבואה של הקדש לבין תבואה של אחרים והכא בפ"ק דתרומות נשאר הירושלמי בבעי דלא איפשטא אם החורם מה שאינו שלו ולא של חבירו אם תרומתו תרומה ומדמה הכא התורם של הקדש להתירם מה שאינו שלו ולא להתורם את של חבירו והיינו מטעם דכיון דהקדיש הרי כבר יצא ג"כ מרשות הבעלים ויותר מזה קשה לי דהא מצינו לר' יוחנן גופא שהוא סובר דגזבר עדיף מאיש אחר והוא בפ"ק דמעשרות דאיתא החם שרב חסדא סובר שאם הפקיר שיבלים וחזר וזכה בהם או הקדיש שבלים ופדה אותם פטור ממעשר ור' יוחנן סובר דבהפקר פטור ובהקדש חייב ופריך התם מ"ש הפקר דפטור משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין הם א"ה הקדש נמי כיון דהקדיש הרי אינן ברשות של הבעה"ב וידך וידו שוין בו דהא לכולם אין להם חלק בו ומשני ר' יוחנן התם בהפקר יצא מידי בעלים משא"כ בהקדש לא יצא מרשות גזבר דהא בידו לפדותן או למוכרן הילכך כמו שיש להם בעלים דמי ע"ש הרי להדיא דאף לר"י גזבר עדיף מאיש אחר וא"כ האיך יליף ר"י כאן איש אחר לגמרי מגזבר וגם בעיקר הדבר קשה האיך ילפינן איש אחר מגזבר דהא בכמה דברים מצינו דיד גזבר דמי ממש ליד בעלים ועיי' במל"מ בפ"ו מהלכות מלוה שכתב שיד הגזבר עדיף יותר מיד האפטרופוס ע"ש ובאפטרופוס קיי"ל דתורמין בשביל היתומים ויש סברא דאף מדאורייתא תורמין וממרחין אפילו להניח ע"ש בחידושי הרשב"א ובתוס' במסכת שבת דף נ"ד וא"כ מה ראי' מייתי מגזבר לאחר ל' והילכך נראה דכוונת הירושלמי בפ"ב דמעשרות הוא כן משום דיש להבין עוד מה טעמא הוא דר"ל שסובר דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו לא מהני דהא לענין הפרשת תרומה עצמה אי לאו דכתיב אתם למעט התורם שלא מדעתו אז הוי אמרינן דהתורם אף שלא מדעתו נמי הוי תרומה והכא לענין מירוח הא ליכא קרא ע"ז למעט ואף דכתיב דיגונך הא בעינן למעט דיגון של נכרי וגם מה טעם הכובש או השולק שלא מדעת חבירו אמאי לא מהני הא מ"מ נגמרה מלאכתן למעשר הלכך נראה דטעמו של ר"ל הוא משום דמצי הבעלים לומר לא ניחא לי דאפסדינא משום דקודם המירוח הי' יכול להאכיל לבהמתו ופטור מן המעשר וכן קודם המירוח מותר היא באכילת ארעי ועכשיו נאסר הילכך מצי הבעל הכרי לומר לא ניחא לי בקביעותא של זה כי לאו כל כמיני' להפסיד אותי והוא ע"ד דאמרינן בעלמא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואף דהשתא קיימינן שאם מירוח הגזבר מהני כש"כ דפטור הוא ממעשר הא יכול ג"כ לומר לא ניחא לי דלפקעי ממצות תרומה ומעשר ולא דמי להפרשת תרומה שלא מדעתו דהתם הא לא אפסדי' מידי דכיון דכבר נתמרח הרי היא עומדת להפרשה הילכך אי לאו הקרא היינו אומרים דאף המפריש שלא מדעתו נמי הוי תרומה משא"כ במירוח הא מפסדי וסברא זו ממש אמר שם בירושלמי בפ"ד דמעשרות אליבא דר' יודן שמחלק בין הכובש או השולק שלא מדעת חבירו דלא מהני ואינו קובע למעשר ובין הממרח ומפרש הטעם משום דבכובש או שולק תמן אפשר לו שלא לכבוש ושלא לשלוק משום הכי לא מהני דהבעלים יכולין לומר לו אין אנו רוצין במכובשין משא"כ במירוח הא כל תבואה עומדת להתמרח אלמא עיקר הטעם הוא משום ניחותא דהבעלים רק דר"ל סובר יותר מזה דגם במירוח לא ניחא להו משום דמפסיד להו כמו שכתבנו אמנם ר' יוחנן סובר בזה כר' יודן דמירוח לא נקרא הפסד לבעלים דהא עומדת לכך

והשתא מביא ר"י שפיר הראי' מהא דמהני מירוח של הגזבר משום דהשתא אי אפשר לחלק דגזבר שאני משום דנחשב כשליח דהקדש ודבעלים הא ז"א דכיון דאמרח דהיינו טעמא דלא מהני מירוח בלא רשות משום פסידא דבעלים נגעו בה הא כל כה"ג היכא דאיכא טענה דפסידא אף גזבר נמי לא מהני משום דכיון דלא עשה לו לזה שליח בפירוש מצי למימר לו לתקוני שדרתיך וכו' כמו בכל שליח דעלמא הילכך כיון דמהני מירוח של הגזבר ע"כ הטעם הוא דאין הבעלים מקפידין ע"ז א"כ לפי"ז ממילא מוכח דאף מירוח של אחר נמי מהני דהא כיון דלית לן קרא למיעוטא כמו בתרומה וגם קפידות הבעלים נמי אין כאן הילכך בודאי מהני מירוח של אחר נמי וע"ז קאמר לו ר"ל דלעולם מירוח קפידא הוא לבעלים רק גזבר שאני דנחשב כבעלים ממש הלכך לא שייך אצלו כלל לומר לתקוני שדרתיך משא"כ באיש אחר לא מהני מהאי טעמא דעיות הוא והשתא מתורץ הכל נמצא מבואר לכאורה דהאי סברא אי בגזבר יש ג"כ הטענה דלתקוני שדרתיך אי לא תלי בפלוגתא דר"י ור"ל וכיון דהרמב"ם פוסק כר"י ממילא מבואר דגם בגזבר נמי יכול לומר לו לתקוני שדרתיך וכו' והשתא גם מחידושי הרשב"א שהבאתי נמי אין ראי' לנידן דידן משום דהא באמת היה יכול הרשב"א לתרץ קושייתו בקיצור דהא מבואר בב"מ דף כ"ב דבזוטו של ים או בשלוליתא דנהר היכא דאבד ממנו לגמרי בזה לא שייך כלל הדין של יאוש שלא מדעת משום דנעשה כהפקר והתורה התירתו כדאיתא התם והכא נמי כיון שמרדה ואבודה ממנו ומכל אדם הרי היא נעשה הפקר ואף אם הבעלים אומרים שאינם מייאשי הא נמי לא מהני כדאיתא החם והילכך ממילא אף בלא יאוש של הגזבר נמי כיון דמרדה פקעה קדושתה ממנה והא דתלי הרשב"א הטעם משום יאוש דהגזבר היינו אפילו אם נאמר דזה לא דמי כ"כ להפקר דזוטו של ים מ"מ הא איכא כאן ג"כ יאוש של הגזבר והנה בעל המימרא שם בחולין בהא כיון דמרדה פקעה קדושתה ממנה הוא ר"ל ור"ל לשיטתו כיון דסובר בירושלמי דגזבר כבעלים דמי שפיר כתב הרשב"א אליבי' דהטעם הוא משום דע"י יאוש של הגזבר יצא מרשות הקדש משא"כ לרב ם ש אף שהוא סובר ג"כ האי סברא דכיון דמרדה פקעה קדושתה ממנה או אף לדידן דלא קי"ל כר"ל דגזבר דינן כבעלים מ"מ הא לדידן נמי ניחא מטעמא דכתיבא דכיון דמרדה דינן ממילא כהפקר ואף בלא יאוש נמי פקע מדידהו רשות הקדש לפי"ז הא גם מדברי הרשב"א נמי אין ראי' לדברינו הילכך נראה עיקר דהקהל יכולין לומר לו לתקוני שדרתיך וגם מדברי הגאון בעל הפלאה בקידושין דף כ"ט נמי מבואר שסובר דגם