אבן שתיה קצא

רנ"ט שכתב שם ג"כ בשם גדול אחד מחכמי א"י דיאוש של השליח לא מהני עיין שם ופשוט הוא ואילו לענין גזבר כתב הרשב"א בחולין דף קל"ט לענין עוף של בדק הבית שמרדה דאמרינן בגמרא כיון שמרדה פקעה קדושתה ממנה וכתב ע"ז הרשב"א וא"ת קדושה שבהם היכן הלכה ותירצו די"ל דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא שיעבוד ממון בעלמא הילכך כיון שנתייאש הגזבר מהם מחמת שמרדו הוי להו כהפקר ופקע ג"כ השיעבוד ממון שיש לגבוה עליה ע"ש הרי להדיא דגזבר דינן כבעלים ממש דאל"כ הא לאו כל כמיני' ביאוש דידהו להפסיד להבעלים דהא לתיקוני שדרתיך וכו'

והנה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מכירה כתב שאם הגזבר קנה סחורה בעד הקדש בעד מעות לחוד בלא משיכה ואח"כ הוזל שיכול לחזור בו משום דאף דאמרינן דהקדש נקנה בכסף לחוד מ"מ כיון דבהדיוט יכול לחזור בו אמרינן לא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש ע"ש והקשו עליו הרשב"א והר"ן בפ"ק דקידושין והמ"מ והכ"מ שם מהא דקידושין דף כ"ט דאמרינן החם קנה חפץ מן הגזבר במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה ואין הקדש יכול לחזור בו משום דכיון דבהדיוט כה"ג איכא כאן מי שפרע אם חוזר בו לא אמרינן בזה לא יהי' כח הדיוט חמור ע"ש ואמאי כתב הרמב"ם שהגזבר יכול לחזור בו הא בהדיוט קאי במי שפרע ע"ש. וראיתי במשכ"י סי' מ"ז שתירץ זאת על פי דברי הגמ' בב"מ דף ע"ד דאמרינן התם דבקונה או מוכר ע"י שליח במעות לחוד ואח"כ חוזר בו המשלח ליכא כאן כלל הדין של מי שפרע משום דהשליח הא לא חזר בו והבעה"ב הא מצי לומר לתקוני שדרתיך וכו' הילכך ליכא כאן מי שפרע וכן הוא בח"מ סי' קפ"ב וקפ"ג והשתא ניחא משום דהרמב"ם אינו מפרש הגמ' דקידושין כמו שפירשו המפרשים שמיירי שקנה הדבר מהגזבר דבזה באמת כיון דהגזבר אינו רק כשליח כיון דכה"ג בהדיוט אין כאן מי שפרע משום דהבעלים יכולין לומר לתקוני שדרתיך והשליח הא אין רוצה לחזור הילכך בהקדש כה"ג היה ההקדש יכולין לחזור בו והיה צריך לשלם להם כיון דבהדיוט ליכא בזה מי שפרע אלא הרמב"ם מפרש דהגמ' דקידושין מיירי בלא גזבר רק שהעבה"ב המקדיש הוא בעצמו פדה הדבר שהקדישו מן ההקדש במנה וכיון דליכא כאן שליח הילכך שפיר קאמר הגמ' אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי משא"כ הרמב"ם מיירי דקנה הגזבר וכיון שהוא שליח הא בשליח ליכא מי שפרע משום דאומרין לו לתקוני שדרתיך וכו' הילכך קאמר שפיר דהקדש יכול לחזור בו מהאי סברא דלא יהי' כח הדיוט חמור משום דהא כה"ג בהדיוט ליכא מי שפרע ע"ש הרי להדיא מבואר מדבריו דגם בגזבר שייך האי סברא דלתקוני שדרתיך וכו' אמנם בעיקר הדברים שכתב לא נראה לי חדא דאין כוונת הגמ' הוא דבעינן דוקא שיהיה עכשיו עליו החיוב של מי שפרע אלא הכוונה הוא דהא באמת הקדש בין מן התורה ובין מדרבנן נקנה הוא בכסף משום דהא בהקדש ליכא התקנה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה רק שאנו באין להתיר להגזבר לחזור בו משום דכיון דבהדיוט יכולין לחזור אמרינן שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש ע"ז אמרינן כיון דמגוף הדין אין הגזבר יכול לחזור בו רק דכיון דבהדיוט יכולין לחזור אמרינן שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש ע"ז אמרינן כיון דמגוף הדין אין הגזבר יכול לחזור בו דהא קנה בכסף שהוא קנין גמור בהקדש רק שטענתו היא שלא יהי' גרע מהדיוט ע"ז אמרינן כיון דבהדיוט גופא החזרה לאו משנת חסידים היא דהא אסור לו לחזור ובעלמא חייב ע"ז מי שפרע ואף דבכאן פטור הא טעמא אחרינא איכא כאן כדאמרינן התם אבל מ"מ חזינן אנן דאיסור חזרה יש כאן וכיון שכן בהקדש מוקמינן אדינא שכסף קונה בו ואסור לחזור בו ופשוט הוא

ועוד בר מן דין אני תמה על הגאון הזה אנא מצא זאת שהקונה ומוכר ע"י שליח לית בזה הדין של מי שפרע דהא עד כאן לא מצינו זאת בגמרא אלא דוקא כמו עובדא דהתם בב"מ דף ע"ב שהשליח עיות במה שלא התנה כשער הזול וכמו שפירש רש"י שם ובדבר עיות במה שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו ע"כ משמע דוקא באם עיות בדבר שהיה בידו לתקן אבל אם עיות בדבר שלא היה בידו לתקן אז דין השליח ממש כדין של בעה"ב ומה שעשה עשה כמו דקי"ל בכל דוכתא דשלוחו של אדם הוא כמותו ואם בעה"ב או השליח חוזר בו אז צריך בעה"ב לקבל מי שפרע וכן כתב להדיא הרמב"ן בב"מ שם ועיי' בביאור הגר"א ביו"ד סוף סי' קע"ה לפי"ז ה"נ בקנה הגזבר במנה ואח"כ נתייקר ועמדו על מאתים או בהיפך הא בשעה שעשה השליחות לא עיות כלום רק אח"כ נשתנה השער ונתייקר בזה בודאי מה שעשה השליח קיים כמו בעשה הבעה"ב עצמו. ומה שכתב הטור בסי' קפ"ג שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל לא בין שליח למשלח ע"ש הא התם מיירי דהמשלח לא מסר לידו מעות שיקנה לו המקח רק שהשליח קנה בעד מעותיו עבור המשלח ועתה רוצה להחזיק לנפשו בזה בודאי לא שייך מי שפרע כיון דהמשלח לא נתן לו מעות הא אין לו במה לקנות וכן ביאר שם הפרישה ע"ש אבל בעלמא בודאי צריך המשלח לקבל עליו מי שפרע וכן כתב להדיא הנה"מ סי' קפ"ג ס"ק ה' הילכך אין לסמוך ע"ד בזה להלכה

ומ"מ בעיקר הדין נראה לי יותר שגם בגזבר יכולין לומר לו לתקוני שדרתיך וכו' ויש להביא ראי' לזה מהירוש' דמעשרות ובזה נדחה נמי הראי' שהבאתי מדברי חדושי הרשב"א הנ"ל והוא דאיתא התם הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו או כל כה"ג שגומר כריותיו של חבירו למעשר שלא מדעת חבירו אי מהני זאת או לא פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל דר"י סובר דמהני ור"ל סובר דלא מהני ופריך ר"י לר"ל מהא דתנן בפ"ד דפאה מ"ח שאם הקדיש תבואה קודם המירוח ומכרן הגזבר ואחר כך פדאן פטור ממעשר משום דאימתי נתחייבו במעשר בעת המירוח ואז היו פטורין דהא היו ברשות הגזבר והשתא אי נימא כר"ל דמירוח של אחר שלא מדעתו לא מהני מידי הרי הכא נמי מירוח של הגזבר לאו כלום הוא ואמאי פטרינן לו ממעשר מטעם דבעת חובתן דהיינו המירוח היו פטורין הא עדיין לא נתחייבו מעולם ת"י הקדש דהא מירוח הגזבר לאו כלום הוא ומשני ר"ל שאני גזבר דכבעלים דמי ע"כ. והנה הרמב"ם בפ"ג דמעשר פוסק דמירוח או כל שאר הדברים הקובעין למעשר שנעשה ע"י אחרים שלא מדעת הבעה"ב מהני וכתב הר"ש בפ"ק דתלה וכן כתב הכ"מ שם והרדב"ז בביאורו להרמב"ם שם ושאר פוסקים דהטעם הוא משום שהוא פוסק כר"י ע"ש

ויש להבין דהא מהירושלמי הזה ומפסקי הרמב"ם מבואר דגזבר דינו ממש כאיש אחר לגמרי דהא ילפינן דמירוח של אחר מהני מהא דמהני מירוח הגזבר אלמא דדינו לגמרי כאחר וקשה לי דהא איתא בירושלמי פ"ק דתרומות דבעי התם אם תרם מה שהוא אינו שלו וגם הוא אינו של חבירו כגון של הפקר אם תרומתו תרומה או לא ומקום הספק הוא אם הא דדרשינן כן תרימו אתם ולא התורם מה שאינו שלו דהכוונה הוא דוקא כל שהוא שאינו שלו אף אם גם הוא אינו של חבירו כגון של הפקר נמי אינו יכול לתרום ואם אח"כ זוכה בו צריך לחזור ולתרום או דהקרא אינו ממעט אלא מה שהוא של אחרים לגמרי אבל כל שהוא אינו של אחרים אף שהוא ג"כ אינו שלו יכול הוא להרים כן פי' שם הקרבן העדה ובעי למפשט מהא דתניא הגונב תרומה של הקדש ואכלו משלם שני חומשין וקרן א' וע"כ מי הוא המפריש את התרומה הגזבר דעליו מוטל החיוב של הפרשה והא גזבר לגבי הקדש כאחר דמי והוי כמו תורם את שאינו שלו ואמאי