אבן שתיה קפט

אז יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק קיים אתה תנאך מקודם ואז גם אני אקיים ג"כ אחרי כן וכיון שאינו יכול לקיים מפסיד לפ"ז ה"נ מצי המוחזק לומר לשאינו מוחזק קיים אתה תנאך וקבל ממני הריבית ואז גם אני מוכן לקיים תנאי שלי ואף כי אין אתה רשאי ומן השמים עכבתך מה לי בזה ומה לי אם העיכוב הוא מטביעת הספינה ומה לי אם העיכוב הוא מחמת החכמים שעכבו. ואף שכאן הוא מחזיק בספיקא בממון של חבירו הא התם נמי מחזיק בכל השכירות אף שלא הלך רק חצי הדרך וגם לא עשה לו שום פעולה דהא מיירי ג"כ אף אם הוא באופן שגם מכאן צריך לשלם כל השכירות משלם כמו מביתו עיי' בפוסקים שם ולא מצאתי חילוק נכון לחלק ביניהם

וראיתי בחו"ד סי' קס"א שמביא ראי' מפ"ב דע"ז ד' ס"ב באומר לה הרי לך טלה זה באתננך ואח"כ אינו רוצה לבא עליה דמחוייבת היא להחזיר לו הטלה אף דגוף הביאה הוא דבר איסור מ"מ לא הוי בכלל מתנה ע"מ שכתיב בתורה ע"ש וגם היא לא מצית לומר לו קיים תנאך ובעיל אלא צריכה להחזיר לו הטלה ע"ש ולא ידעתי האיך מצא דין זה בגמ' דע"ז הא לא מוזכר שם מזה כלל רק התם מיירי שנתן לה הטלה והוא מרוצה גם כעת לבוא עליה דהא קאי התם על הברייתא דתני נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר א"כ מיירי דהוא מרוצה בהתנאי ע"ש בסוגיא. ובהסברא שכתבתי נדחה נמי הראי' שהביא בספר באר יצחק סי' י"ד ממסכת ר"ה כ"ב גבי בייתוסים דבקשו להטעות החכמים ושכרו שם בני אדם בד' מאות זוז ואמרו לו מאתיים זוז נתונים לך במתנה ופי' רש"י שם דתהא רשאי לעכבן אעפ"י שלא השלמת תנאי שלך דיש רשות לב"ד להפקיר עכ"ל משמע דבלא הסברא של הפקר הי' צריך להחזיר אף שאסור להם לקיים התנאי והוי כמו מתנה על דבר איסור הרי מוכח אף שלא יכול לקיים התנאי מחמת האיסור מ"מ המעשה קיים ע"ש אבל לפי מה שכתבתי אין שום ראי' משם דהא התם הבייתוסים עדיין רוצים הם שיעשו השלוחים האיסור יכל העיכוב הוא מהשלוחים הילכך דמי זאת ליין זה וספינה סתם דאף אם לא נתן מחוייב הוא ליתן משא"כ בנ"ד כיון דשניהם אינם יכולים לקיים דמי ליין זה וספינה זו דאם נתן לא יחזיר ופשוט הוא

ובאמת עיקר הדין מה שמביאים ראי' המ"א שם מהרמב"ם וש"פ אינו מוכרח כ"כ כי אפשר לפרש כוונת הרמב"ם במה שכתב או יחזיר לו ממכרו מידו אם הוא קיים ר"ל שתלוי ברצון הלוקח ע"ש ואם כה נאמר דדין זה דמי ליין זה וספינה זו דהמוחזק יכול לומר לשאינו מוחזק קיים תנאך ואז אקיים גם אני היה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דב"מ דמה טעמא דרבא דאמר סברית וקיבלת משום דהתם מיירי דהמלוה דהוא הקינה או השוכר את החצר בתריסר זוזי אינו רוצה לבטל המקח רק שהוא רוצה בפחות כי טענתו דמאחר דלא משתרשי לי' לא נתרצה בתריסר ואינו מוחזק בהמעות אז אפילו אם הי' תנאי מפורש והתנה ואמר מקודם שמה שהוא נתן תריסר הוא משום דברווחא בא לידו מ"מ יכול הלוה לומר קיים אתה תנאך ואז אקיים אני ודמי לספינה זו ויין זה אמנם בדברי הריב"ש בסי' קמ"ז הנ"ל לא משמע כן דהתם מיירי דנאבד החפץ שקנה בעד הריבית וא"כ בודאי רוצה לבטל המקח וגם המלוה מוחזק במעותיו ואפילו הכי מחוייב המלוה ליקח החפץ בע"כ וא"כ מוכרחים לתרץ כאשר כתבתי ראשונה וגם מי יחלוק על הגאונים המסכימים שהלוה מחוייב לשלם בתוך הזמן

אמנם נראה דאפילו לדברי הגאונים האומרים דהמלוה יכול לתבוע מעותיו בתוך הזמן אחרי שנתברר לו שלא יקבל הריבית מ"מ בנידן דידן אינו יכול המלוה לתבוע מעותיו עד הזמן שקבע לו מתחילה משום דבאמת הא קיים הלוה התנאי ונתן לו הריבית ואף שהוא באיסור מ"מ מאחר דקי"ל במגרש את אשתו ואמר לה ע"מ שתאכל בשר חזיר דאם אכלה הוי גט כדאיתא בגיטין ד' פ"ד וא"כ ה"נ אף שהוא באיסור מ"מ הא תנאי באיסור הוי תנאי מאי אמרת כיון דריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ לא נתן לו מידי דהא מחויב להחזיר מה שהלוה לו ז"א דהא אמרינן ב"ב ד' קל"ז שור נתון לך ע"מ שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוחזר ואף שלא נתן לו כלום דהא מחוייב להחזירו להקדש מ"מ נחשב בחזרה זו לקיים התנאי ואף דהתם היינו משום דלא אמר לו לשון לי אמרינן דנתרצה שיחזיר מכל מקום זה גופא נקרא קיים התנאי דהא עשה כמו שאמר לו כמו שכתב שם רשב"ם ע"ש הלכך הכא נמי מאחר שאמר בלשונו שחתן לי הריבית הרי הוציא בלשונו לשון ריבית דהיא האיסור ונתרצה על האיסור א"כ ממילא כל שנתן לו הרי ג"כ קיים התנאי

ואין להקשות מדברי הרשב"א והר"ן בסוכה והובא בב"י בסי' תרכ"ח בהא דאמרינן התם לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא דינוקא מיקני קני ואקנויי לא מקני והקשו והא איהו ע"מ להחזיר יהיב לו נמצא אם נימא דחזרת קטן לאו חזרה היא משום דלא מצי לחזור ולהקנות ממילא הא לא קיים הקטן התנאי ואז בטל המעשה וחוזר הלולב להנותן ע"ש מה שתירצו ולכאורה קשה מה זה קושי' הא איהו התנה עם הקטן גופא ע"מ שיחזור לו הקטן וא"כ הרי הוא נתרצה על חזרת הקטן כפי מה שהוא א"כ ממילא הקטן קנה הלולב דהא הקטן הוא קיים התנאי כפי המדובר ומ"מ הבעלים לא זכו משום דהקטן אינו יכול להקנות אבל מ"מ הוא קיים התנאי כמו דאמרינן הכא לענין ריבית ונראה דלא דמי דהא התם מאחר שהזכיר בלשונו לשון חזרה שיחזיר לו הלולב ממילא אמרינן דגם אם החזיר לו הקטן מ"מ בזה עדיין לא קיים התנאי כלל משום דזה לא נקרא חזרה ודמי כמו שזרק הקטן דלאו חזרה הוא משא"כ לענין ריבית באמת נקרא נתינה דהא מהאי טעמא נקנה החפץ בהריבית כמו מי שקונה במעות ממש כמו שכתב המל"מ שם והובא באבני מילואים בסי' כ"ח ס"ק כ"ב שהריבית באמת חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב לשלם דהא נתחייב נפשו רק שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יקח המלוה ומכש"כ לפי מה שהסכימו שאם אין הלוה תובע אינו מחוייב לשלם ואף אם מחזיר לו היינו שהוא מצוה בפני עצמה להחזירו משום וחי אחיך עמך אבל מ"מ קנה המלוה הריבית ממילא נתינה נקרא וקיים הלוה התנאי לכך אין המלוה יכול לתבוע עד הזמן ומ"מ החפץ אינו צריך להחזיר

ולפי מה שכתבתי יש לפשוט הספיקא של הג"ת בשער מ"ו בנכרי שלוה מעות מישראל ואח"כ נתגייר שהדין הוא שאם זקף עליו במלוה הקרן עם הריבית אז אף אם זקפן עליו אחר שנתגייר מ"מ גובה הקרן והריבית מה שנתחייב מקודם שנתגייר כדי שלא יאמרו שבשביל מעותיו נתגייר כדאיתא בב"מ ד' ע"ה אבל מה שעלה אחר שנתגייר אינו גובה ונסתפק שם הג"ת סי' כ"א האיך הוא אם לא זקף במלוה רק הלוה לו מנה על שנה בתנאי שיתן לו מעה ריוח לכל חודש ושילם הריוח בעד כל השנה ובתוך הזמן נתגייר אי חייב לאהדורי לו מה שעלה אחר שנתגייר אי נימא כיון שכבר גבה קודם שנעשה יהודי אינו צריך להחזיר או לא ע"ש. אבל לפי מה שכתבתי שכל שכבר קיבל המלוה הריבית אף שהוא באיסור וחייב להחזיר להלוה מ"מ אינו יכול שוב לתבוע שיחזיר לו הלואתו לפי"ז פשוט הוא שכאן כיון שכבר קיבל כל הריוח קודם שנתגייר אין צריך שוב להחזיר משום דהא קשה על הרמב"ם ושאר הפוסקים דמוכח להדיא מדבריהם שאם נשתהה החוב אחר שנתגייר גובה מה שעלה קודם שנתגייר ואינו גובה מה שעלה אחר שנתגייר ואמאי אינו גובה אף מה שיעלה אח"כ כמו שכתב שם הרא"ש דהא אכתי איכא החשש שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וכן הקשה הגד"ת שם הילכך ע"כ צריכין לומר דהטעם הוא כמש"כ השה"מ בסי' קע"א דבכה"ג לא שייך לומר דבשביל מעותיו נתגייר זה דבודאי