אבן שתיה קפח

ומחמת הקושיות הללו באמת היה מסתברא לפרש מימרא דרבא כמו שמפרש בו המבי"ט והפרישה ביו"ד בסי' קע"ה דכל הסוגיא מיירי שהחפץ שקנה ממנו אינו בעולם וגם העובדא דשכירות ע"כ מיירי שכבר דר בו והילכך לא עדיף זאת מכל אונאה ומקח טעות שבעולם דקי"ל דלאחר שנשתמש בהמקח שוב אינו יכול לטעון טענת אונאה או שמיירי שהוא אפילו עדיין בעין ולא השתמש בו רק שאיני רוצה לבטל המקח אלא שרוצה בפחות בטענה דאדעתא דהכי לא קניתי בזה אמרינן דגם הלוקח יכול לבטל המקח באמרו כי גם הוא לא מכר לו או השכירו רק במקח זה דוקא ביוקר אבל לא אם המקח הוא עדיין בעין והמוכר רוצה לחזור מהיוקר בזה הדין הוא עם המוכר מיהו רוב הפוסקים חולקים ע"ז וסברי אף אם החפץ שקנה הוא בעין וגם אינו מבקש ליתנו בפחות נמי חייב לשלם כפי מה שקנו או שכרו ממנו וכן כתב להדיא הריב"ש הובא בשערי דיעה שם שכתב להדיא דהיכא דלקח המלוה עבור הריבית חובו של הלוה ולא היה שוה כמו שלקחו והחוב הוא אפילו עדיין בעין אפילו הכי מחוייב המלוה לקבל ע"ש וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מאי טעמא דרבא בזה

הילכך ע"כ צריכין אנו לומר כפי דברי המל"מ שם וז"ל עוד נראה לחלק בין הוסיף בדמים שאמר לו אם מעכשיו בפחות ואם לאחר זמן ביותר שאז הדין הוא עם הלוקח שהמקח קיים רק שנותן לו בפחות ואין המוכר יכול לבטל המקח לבין נתייקר השער אחר הפסיקה דהלוקח יכול לבטל המקח והחילוק הוא דשאני הוסיף בדמי המקח בשביל המתנת המעות שהטענה שטוען המוכר דהתנה עמו שאם ישלם לו לאחר זמן יתן לו יותר זה הא הוי לו איסור הילכך אמרינן דלאו כל כמיני' לומר שאני לא מכרתי רק באיסור ומשו"ה אמרי' דהמקח קיים ונותן לו כשער של היתר משא"כ בפסק עד שלא יצא השער ואח"כ נתייקר השער דבשעת הפסיקה לא היה אסור משום דאפשר הוא שלא יתייקר השער ואח"כ כשנתיקר השער אומר שאינו רוצה לקנוח באיסור ומשו"ה בטל המקח. והשתא ניחא נמי בהאי עובדא דשכירות שסובר רבא דתריסר מפקינן מיני' משום דסביר וקיבל ולא מצי למימר דמשום דמשתרשי לי' רצה לקנות דכיון דטוען דאדעתא דאיסורא לא משגיחין בי' זה ת"ד ולפי זה מתורץ קושייתינו משום דזה דומה להא דאין אדם משים עצמו רשע דקיי"ל דאינו נאמן אפי' במיגו כדאי' בפ"ש דכתובות הכא נמי אינו נאמן אפי' במיגו לומר שכוונתו הי' דוקא באיסורא

ונראה דאף להרמב"ם שסובר דאף במוכר ביוקר בשביל המתנת המעות יכול המוכר לבטל המכירה משום דאדעתא דהכי לא התנה אף שהלוקח רוצה לשלם כפי המקח ע"ש. וא"כ לכאורה אליבא דידי' אי אפשר לתרץ כפי סברת המל"מ שכתבתי מ"מ נ"ל דאפשר לומר שאף הרמב"ם סובר כן אלא שהוא מחלק דעד כאן לא אמרינן סברא זו אלא במקום דלא התנה בפירוש כגון בהא עובדא דשכר תצר בתריסר ואף שאמר בעד זוזי דריביתא מ"מ מפרשינן כוונתו שר"ל כפי שיווי של הריבית אשר הי' המדובר ביניהם ומפרשינן זאת כדי דלא לישווי נפשי' רשיעי משא"כ התם דאמר בפירוש אם מעכשיו בפחות ואם לאחר זמן ביותר אז אף אם הוא מילתא דאיסורא מ"מ מה בכך הא חזינן שאין מקפיד על זה הילכך לא שייך דלא שוי' נפשיה רשיעה משום הכי כשאין חבירו מקיים בטל המקח

ובזה ניחא נמי מה שפסקו הפוסקים דהמלוה חבירו לזמן על ריבית ואח"כ נודע להמלוה שאסור לו לקבל הריבית שיכול לתבוע מעותיו תוך הזמן משום דאמרי' דאדעתא להלוותו בחנם לא נתרצה עיי' בחו"ד סי' קס"א ס"ק ה' ולא אמרינן כיון דמילתא דאיסורא הוא אינו נאמן לומר שהפסיקה היתה באיסור היינו נמי משום שהתנה בפירוש כן יש ליישב דברי הרמב"ם לפי סברת המל"מ לפי"ז בנ"ד נמי אם הי' אומר לו בפירוש אני קונה זאת בשביל הריבית ומאחר שמשתרשא לי אין אני מקפיד על היוקר אז בודאי לדעת הרמב"ם לא הי' מפקיעין ממנו אלא כפי שיווי המקח וע"ז לא היה אומר רבא סברית וקיבלת כיון שהתנה בפירוש ורבא מיירי בסתמא אמנם לשיטת הראשונים כפי המבואר שם דדעתם דאף אם אמר להדיא אם עכשיו בפחות ואם לאחר זמן ביותר מ"מ אין המוכר יכול לבטל המקח ולפי סברת המל"מ הטעם הוא משום דאמרינן דבודאי לא הי' כוונתו על פסיקא דאיסורא הילכך לאו כל כמיניה בזה משום דלא מצי משוי' נפשי' רשע לפי"ז הכא נמי אף אם אמר בפירוש שבשביל שברווחא בא לידו לכך הוא לוקח ביותר מ"מ ג"כ לא הי' יכול לבטל המקח וברור הוא נמצא שבדין זה הוא פלוגתא בין הרמב"ם והפוסקים אלא שלפי זאת צריכין אנו להבין לפי מה שהכריעו הפוסקים בשיטת רבינו האי והרשב"א והטור וש"פ דבמוכר ביותר משוויו מחמת המתנת המעות שאף שאם בא בסוף הזמן שקבע ונודע לו שאסור לו לקבל יותר מהמקח מ"מ אינו יכול לבטל המקח לאפוקי מדעת הרמב"ם מ"מ בזה שווים כל הפוסקים שזה דוקא אם המתין עד סוף הזמן אבל אם נודע לו תיכף שאסור לו לקבל כפי היוקר יכול לכוף את הלוקח שישלם לו המעות כמו ששוה עכשיו מיד או יחזיר לו המקח עיי' במחנה אפרים הלכות מלוה סי' ל"ז וקשה אמאי הא לשיטתם במילתא דאיסורא לאו כל כמיני' לומר שדעתו היתה לפסוק באיסור הילכך ע"כ צריכין אנו לומר כי עד כאן לא אמרינן סברא זו אלא במקום שחבירו רוצה ליתן לו כפי השער של המקח והוא רוצה יותר מכפי השער מחמת התנאי של ריבית אבל אם הוא רוצה כפי המקח כגון אם בא בתחילת הזמן ומבקש המעות כפי השער או אם לוה לזמן על דעת הריבית ואח"כ כשנודע לו שאסור לו לקבל מבקש המעות ואינו רוצה להחזיק אצלו מעותיו בחנם בזה אמרינן מאחר שאינו מבקש יותר מכפי הדין אז נאמן לומר שמה שמכר לו או הלוה לו היה דוקא בשביל הריבית אף שהוא מילתא דאיסורא ודוקא לבטל כל המקח ולומר אלו הייתי יודע שאסור לו לקבל הרבית לא הייתי מוכר בזה לאו כל כמיני' ואם הלוקח רוצה לשלם לו תיכף כפי המקח אז הדין עם הלוקח אף אם התנה בפירו' שהוא מוכר לו דוקא ביוקר שישלם לו מכאן עד שלשים יום מ"מ יכול הלוקח לקיים המקח ואם רוצה משלם לו כדהשתא משום דהא קי"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כדאיתא בפוסקים נמצא לפי זה בנ"ד אף אם מכר לו ביותר משויו מ"מ יש חילוק בזה שאם התנה בפירוש שהוא עושה כן בשביל הריבית משום דמשתרשי לי' אז יכול לבטל המקח אבל אם לא מכר לו רק כפי המקח שבשוק רק שרוצה עכשיו לבטל המקח בטענה שאם היה יודע שאסור לו לקבל הריבית לא היה קונה כלל בזה לאו כל כמיניה אף שהיה מפורש שהוא קונה זאת בשביל הריבית כנלע"ד

ולענין הטענה השני' שטוען ראובן להחזיר לו המעות באמרו שלא הלוה לו אלא ע"ד שישלם לו הריוח וכיון שעכשיו אין לו הריוח אדעתא דהכי לא הלוה לו הנה בזה כל הנביאים התנבאו בסגנון אחד שיכול תיכף לתבוע המעות עיי' במל"מ פ"ח ממלוה ובמ"א הלכות מלוה סי' ל"ז ובתו"ד סי' קס"א ואף דבכל מקום קי"ל דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאי בטל והמעשה קיים וה"נ תנאי של נתינות הריבית הוא תנאי דאיסורא מ"מ כל זה אם התנאי בא מעלמא משא"כ אם ניתן לו זה בעד זה כל שאינו נותן לו אותו הדבר אף שאיני ניתן לו מחמת שהוא אסור מ"מ המעשה בטל עיי' בדבריהם ואף כי לדידי צ"ע בזה משום דהא לכאורה יש לדמות זאת להא דמבואר בב"מ ד' ע"ט בספינה זו ויין זה ונטבע הספינה בחצי הדרך דקי"ל אם השוכר נתן כבר השכר אז אינו חייב להחזירו ואם עדיין לא נתן לא יתן אפילו על הדרך שהלך והיינו משום כיון דשניהם אינם יכולים לקיים התנאי