אבן שתיה קפז

דלא נתכוונה גם היא רק להנאת בעילה לחוד ע"ש. והקשה הבית מאיר בסי' קע"ז דבאמת אמאי לא הוי מחילה בטעות הא יכולה לומר דלא נתרצתה לבזות נפשה אלא בשביל הבטחת הנשואין וכדי לה בזיון זה כדי שישא אותה אבל בלאו הכי לא היתה מתרצת ואמאי תפסיד האתנן ולמה תגרע מכל זונה דעלמא שמחוייב ליתן לה האתנן ע"ש שהאריך בזה

אבל לפי דעת הגאון ניחא דהא זה פשוט דהתחייבות הנשואין במה דהתחייב לישא אותה זאת בודאי לא חל עליו משום דהא אפילו באתנן גופא לא קנתה האתנן אלא א"כ עומדת בחצירה כדאיתא במסכת ע"ז דף ס"ג ובפרט הבטחת הנשואין דהוא רק קנין דברים בעלמא כדאי' בפוסקים ועיי"ש בב"מ והנה התה"ד בסי' שי"ז פוסק באומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה יהיב לי' ועיקר ראייתו מהא דב"ק דף צ"ב באומר לו שבור את כדי דחייב לשלם אלא א"כ אמר לו ע"מ לפטור וכתב שכן פסק הריב"א ורבינו אפרים וכן הובא בח"מ סי' רמ"ו וכן כתבו תלמידי הרשב"א ע"ש ובכתובות דף ל"ט איתא אמר רב נחמן משל דמפותה שהמפתה פטור לשלם את הצער למה הדבר דומה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי והיפטר וכתב שם התוס' דאע"ג דבעינן דוקא ע"מ לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי ע"כ נמצא לפי"ז בזונה אף שכתב הרא"ש בפ"ב דע"ז דהוא בכלל דבר שנותנין עליה שכר מ"מ אם היא התחילה או אפילו כל ששתקה קודם הביאה ולא תבעה את האתנן הא אינו חייב באתנן כמו שמוכח מדברי התוס' דכתובות שם משום דאמרינן דמחלה ונתרצתה בחנם רק שכאן אנו רוצין לחייבו משום דאמרינן מאחר שהתניתה על הנשואין ע"כ מסתמא דעתה שאם לא ישאנה ישלם לה הקנס ע"ז כתב המהרי"ק שפיר דז"א משום דאדרבא מאחר שע"פ הדין אין התנאי כלום דהא יכול לחזור בו ממילא הא התנאי דנשואין הוא בטל מאי אמרת היא לא ידעה מזה וסברה שהתנאי של הנשואין תנאי הא שיטת הגאון היא דכל דליכא הוכחה גמורה אין אדם נאמן לומר שטעה בדין היה והכא הא אין כאן הוכחה כלל דהא רוב נשים אינם מתרצות לזנות בשביל שישאנה אח"כ או כדי לקבל הקנס רק הפרוצות ביותר והן הא מתרצות בחנם ג"כ בשביל הנאות הבעילה הילכך מאתר שהוא ספק ממילא אינו מוכת הטעות וכל מחילה בטעות בעינן דוקא שיהי' מוכח לכך פטור מקנס ומהאתנן וברור הוא ומתורץ כל הקושי' של הב"מ שם ואין להקשות על הגאון מהא דבתי ערי חומה בשנת היובל עצמו דאמרינן דהמעות חוזרין משום דנותן לו בטעות דהתם שאני דהא הזכיר לו להדיא הסיבה מקודם שהוא נותן לו בשביל השדה וא"כ גילה דעתו שאין רצונו ליתן לו מתנה דהא אמר בפירוש שאינו נותן בשביל מתנה רק בשביל המכירה ומאחר שבטל הסיבה בטל המסובב ויותר טוב לנו לתלות בטעות שטעה בדין מלעקר לגמרי דבריו שגילה דעתו שאין רצונו ליתן מתנה. ולא דמי למקדש אחותו דאמרינן דהוא מתנה אף שגילה ג"כ דעתו שאין רצונו במתנה התם שאני שאין לנו לתלות בטעות כמו שאומר הגמ' אדם יודע שאין קידושין וכו' משא"כ היכא דאפשר לתלות בטעות לא עקרינן תנאי מפורש משא"כ בנידן דהגאון לא היה שם שום גילוי מילתא שאין רצונו ליתן במתנה דהא הניח לו סתמא להשתמש בחצירו הילכך אדרבא אמרינן סתמא למתנה איכוין ולא תלינן בטעות שאין הדרך לטעות. וכה"ג מחלק המהרי"ט בחלק אה"ע סי' ס"ג עיי' שם ונידן דמהרי"ק להא דמיא דהא לא הזכירה לו הקנס כלל

לפי"ז הי' אפשר להסביר ג"כ קצת סברת רבא שסובר שאין דרך של בני אדם לקנות ביוקר משויה בשביל שבריוח בא לידו וכיון שהוא יודע שיש כאן אונאה ואפילו הכי קנה או שכר אמרינן דסבר וקיבל כדאמרינן כה"ג בב"ב ד' ע"ח ועיי' עוד מהרי"ק שרש קי"א ובש"ך סי' ע"ה ס"ק נ"ב ואף דאיכא כאן ג"כ סברא להיפוך דאמרינן בש"ס בכמה דוכתא דאי לאו דקיבל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה וה"נ הא מצי למימר דאי הוי ידע שיצטרך להחזיר הריבית ולא יהי' לו הנאה ממנו לא הוי יהיב לי' היתרון מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ממילא אין כ"כ הוכחה שטעה וכל היכא דליכא הוכחה להדיא שטעה אינו נאמן לומר שטעה וכסברת הגאון מיהו עדיין לא אתי שפיר חדא דהא הסוגי' מיירי דאמר לו בפירוש דבהני זוזא דריביתא ממש הוא משכיר לו החצר וכמו שהביא הרמב"ם זאת בפ"ח מהלכות מלוה לפי"ז הא דמי ממש למקדש אחותו או למוכר שדהו בשנת היובל דהתם מודה הגאון שנאמן לומר שטעה בדין היה. ועוד דהא לכמה פוסקים מיירי רבא אף אם המלוה לא נתן עדיין בעד השכירות ואז הא אית לו מיגו דפרעתי אפ"ה מפקיעין ממנו שנים עשר עיי' במל"מ בפ"ת מהלכות מלוה ובזה הא אפילו הגאון מודה דכל דאית לי' מיגו אז אפילו במקום שאינו מוכח דטעה מ"מ נאמן לומר טעיתי במיגו וכן כתב שם להדיא הב"ת דבמגו גם הגאון מודה שנאמן ועיי' בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב

ואף שבגמ' גופא אפשר לתרץ אליבא דרבא לפי מה שכתב האו"ת בסי' י"ז שרבא סובר דמחילה בטעות הוי מחילה אפילו היכא שעדיין לא מסר ליד חבירו והמעות עדיין בידו דהא רבא בב"מ ד' ס"ז מביא ראי' מאילונית דמשלם לה הכתובה אף שהמעות הם ת"י וגם סתמא מיירי אף היכא דאית ליה מיגו דפרעתי לפי"ז היה אפשר לומר דרבא לשיטתו שפיר קאמר סברית וקיבלת ואף שהיתה בטעות מ"מ מה בכך דהא לשיטתו מחילה בטעות הוי מחילה אף בכה"ג מ"מ בדברי הפוסקים בודאי אי אפשר לתרץ כן דהם סברי דמחילה בטעות לא הוי מחילה אלא דוקא אם מוסר ממש לידו של המקבל כדאיתא בח"מ סי' כ"ט וא"כ אמאי אמרינן ביו"ד סי' קע"ה דאף היכא דהמעות עדיין ביד המלוה מוציאין ממנו כל דמי השכירות משום האי סברא דסברית וקיבלת

ועוד קשה לי דהא הסוגיא בהא דרבא ורב אתא מדיפתא ע"כ מיירי שאומר לו בפירוש דבהני זוזי דריביתא שהוא חייב לו הוא מקנה לו החפץ וכן הוא להדיא ברמב"ם ובש"ע בסי' קס"א וז"ל אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של ריבית ע"ש מבואר הוא דמיירי דהזכירו לו בפירוש שבאותו דינר של ריבית מוכרו או משכירו ובאמת מוכרת לומר כן דאל"כ לא הוי סבר רב אחא מדיפתא לומר ולימא לי' כי משתרשי לי' כדאגרי כ"ע קא אגרנא ע"ש. ואם נאמר דמיירי שקנה ממנו חפץ סתם בעד מקח זה ולא הזכירו כלום מהריבית א"כ מה טענה היא זו וכי אם הרויח ממנו פ"א נאמר שבשביל זאת ישלם לו יותר מכפי המקח ואף אם חשב כן מ"מ הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים ועיי' בחו"מ סי' צ"ט ופשוט הוא וא"כ לפי"ז יש להבין טעמא דרבא דהא מבואר בב"ק דף צ"ז בהסוגיא דהמלוה על המטבע וכו' דאם התנה עם חבירו לתת לו מטבע ידועה בעד סחורתו או בעד כל דבר ונפסל ע"י המלך או כיוצא בזה שהדין הוא שנותן לו מטבע שהתנה עמו עיי' שם בתוס' וברא"ש וא"כ ה"נ נימא מאחר שהקונה התנה בפירוש ואומר שהוא קונה החפץ הזה בעד הריבית אשר אני צריך לקבל ממך ואח"כ נפסלה שפסלוהו חכמים מחמת איסור הריבית א"כ ההפסד להמוכר שנתרצה על המטבע זו והגם כי בכאן לא שייך לומר דבשביל זאת יחזיק המלוה בהחפץ חנם משום דזה גופא הא אסור הוא משום ריבית אבל מ"מ לשלם מעות מכיסו בודאי לא נתתחיב רק יחזיר לו החפץ ודי בכך ולא לשלם בי"ב משום דהא לא נתחייב מעולם יותר: