אבן שתיה קעז

אין זה ראי' ואגב נחרץ נמי הקושי' החמורה שהקשה השעה"מ בפ"א מהלכות מעילה והוא דבקדושין ד' נ"ד אמרי' דבבגדי כהונה אין מועלין בהם משום דלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהיו הכהנים זריזין להפשיטן תיכף בגמר עבודה כהרף עין וכיון שאי אפשר הילכך אמרינן דע"כ התירה התורה שלא יהי' בהם דין מעילה ופריך הגמ' והלא חומת העיר משירי מעות הלשכה הם באים ואפילו הכי מועלין במעות שירי הלשכה ואמאי הא כיון דקונין מהם חומת העיר ובחומת העיר הא בודאי אין בהם מעילה דהא אי אפשר למנוע עצמו מליהנות מן החומה ואמאי מועלין בשירי לשכה אלא ע"כ דלא אמרי' הואיל והותר בהם קצת הנאה הותר לגמרי וה"ה לענין בגדי כהונה אף שהותר אצלם קצת הנאה של לבישה הבאה לאחר העבודה מ"מ לא הותרו לגמרי לעולם והנהנה בהם מועיל והקשה הריטב"א מה זה קושיא הא לעולם אפשר לומר דבבגדי הונה כיון דאשתרי לכהנים לאחר עבודה אישתרי לכו"ע כמו דאמרינן בעלמא סברא זו הואיל ואישתרי אישתרי כמו בזבחים דף ל"ב ובשאר דוכתא משא"כ בחומת העיר הא לא אישתרי כלל ואף שאין מועילין בהם הוא מטעמא אחרינא דאין דין מעילה במחובר לקרקע וכיון דלא הותרו בהו מידי הא לא שייך בהו לומר הואיל ואישתרי אישתרי ע"ש והקשה השה"מ שם הלא במעילה דף כ' אמרינן דהא דאין מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו בעת שהיה תלוש ואח"כ בנה מעל לכולי עלמא וחומת העיר הא הקדישו ואח"כ בנאו ועוד קשה דאמרינן התם לימא מסייע לו לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש מהא דתניא הדר בבית של הקדש כיון שנהנה שוה פרוטה מעל והיינו ע"כ משום דדינו כתלוש אמר ר"ל הכא מיירי שהקדישו ולבסוף בנאו הרי מבואר דאף ר"ל לא קאמר אלא רק כדי לדחות הראי' שהביא לרב אבל רב עצמו סובר שאפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי מעל משום דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש והכא בקידושין הלא אליבא דרב קיימינן ולפי זה הא אזלי לה קושיית הריטב"א ע"ש

ולדעתי נראה כי דברי הריטב"א נכונים הם בהקדם כי קושיא זו ממש סובב והולך היא גם כן על הרמב"ן בע"ז דף נ"ג דבעל המאור הקשה שם מ"ש בכלים דמלך אחז דלא נפקי לחולין ע"י הישראל שמעל אז בהם אף דכלים בני מעילה הם ומ"ש מאבני מזבח דאמרינן התם שיצאו לחולין משום דקרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוהו כיון דבאו הפריצי ישראל והשתמשו בהם יצאו לחולין ותירץ דכלי שרת שאני דהא קי"ל אין מועיל אחר מועיל אלא בהמה וכלי שרת בלבד הילכך לא נפקי לחולין ע"י מעילה משא"כ אבני מזבח הא אין בהם מעילה אחר מעילה הילכך כיון שמעלו בהם הפריצים פעם אחת יצאו לחולין ע"י והרמב"ן שם הקשה על סברא זו דהא בית המקדש עצמו דביה כתיב ובאו בה פריצים וחללוהו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול והא התם אין בו מעילה דמחובר לקרקע הוא ואין בו מעילה עיין שם והשתא והא גם על הרמב"ן יש להקשות קושית השה"מ דמה הקשה על הבעל המאור הא רב אית לו דבית דינו כתלוש וכן ראיתי בספר ב"י סי' כ"ד הנדפס מחדש שהקשה כן ועוד הקשה שם על הרמב"ן דהא התוס' בב"מ דף נ"ד כתבו דלפי מה דקי"ל דאין הקדש מתחלל ע"ג קרקע והבית המקדש קיי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין לפ"ז קשה האיך חלה קדושה על הביהמ"ק דהא אי אפשר לחללו כיון שהוא עכשיו מחובר ודינו כקרקע ותירצו דמאן דסובר דאין הקדש מתחלל ע"ג קרקע סובר דתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש וא"כ שפיר חיללו אח"כ המקדש על המעות של הקדש דהא ביהמ"ק דין תלוש יש לי ע"ש לפי זה הא לא קשיא כלל קושית הרמב"ן מביהמ"ק משום ממנ"פ דאי אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש הא ביהמ"ק ג"כ דין תלוש יש בו וממילא אית ביה ג"כ דין מעינה וכיון שמעלו בו יצא לחולין ואם נאמר דביהמ"ק אין דינו כתלוש אז ע"כ צריכין אנו לומר דבנאו בקודש דאל"כ האיך נתקדש הביהמ"ק אח"כ כקושית התוס' ולפי זה הא בודאי שייך בו ג"כ מעילה אליבא דכולי עלמא כדאיתא במעילה ד' כ' שהבאתי לעיל ואפילו לתירוץ השני שכתבו שם התוס' דשאני ביהמ"ק משום כיון דאי אמרת דלא קדיש הרי הוא עומד לתלישה וכתלוש דמי משום הכי נתקדש נמי ע"י החילול נ"כ הא לא קשיא קושית הרמב"ן מביהמ"ק דהא דינו כתלוש ע"ש אבל לדעתי ניחא הכל משום דבתוספתא סוף עוקצין לענין פלוגתא דרבנן ור"א בכוורת דבורים אם הוא כקרקע או לא איתא התם אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על חלות דבש שאין מקבלת טומאה על מה נחלקו על השבת ועל השביעית שר' אליעזר אומר הרי הוא כקרקע וחכמים אומרים הרי הוא ככלי ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהוא כקרקע לכל דבר היתה נתונה על גבי יתדות הכל מודים שהוא ככלי לכל דבר ע"כ התוספתא ופירוש זה ממש הביא רבינו הברטנורה בפירושו בסוף עוקצין (ועיין בהגהות רע"א במסכת שביעית פ' יו"ד שהקשה שם על הרע"ב מנ"ל לפרש כן ובאמת הוא תוספתא ערוכה וצ"ע)

היוצא לנו מהתוספתא בעיקר הפלוגתא של חכמים ור"א לא מיירי אלא במונחת על גבי קרקע ואינו מחוברת בטיט וכמו שהביא הרע"ב שם והנה בגיטין ד' ל"ז אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקיב בלבד וקאמר הגמרא נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו שהוא מונח בי' העציץ ומשני לא צריכא דמונח על גבי יתדות ואין הקרקע שלו ע"ש והשתא לפי מה דאמר ר' יהודא שם בתוספתא החכמים ור"א מיירי דמונח הכוורת ע"ג קרקע הא הדרא קושית הגמרא דגיטין לדוכתא אמאי בכוורת לרבנן אין כותבין עליו פרוזבול תיפוק לי' משום מקום הכוורת ולפ"ז ע"כ לר' יהודא מוכרחין אנו לומר דמיירי שהניח הכוורת בקרקע של חבירו שלא ברשות דהשתא לית ליה לבעל הכוורת הקרקע שתחת כוורתו וע"ש בפירוש הרא"ש ופשוט היא אלא דלפי"ז הא קשה כיון דמיירי דעומדת בקרקע שאינו שלו הא עומדת לתלוש ודעת התוס' הוא בב"מ שם דהיכא דעומדת לתלוש אז לכולי עלמא אין דינו כמחובר וא"כ אמאי קאמר התם ר' יהודא דהיכא דמחובר בטיט אז לכולי עלמא דינו כמחובר ואמאי הא כיון דעשה בקרקע של חבירו שלא ברשות הרי עומד הוא לתלוש והלימוד דילפינן שם מיערות הדבש דמה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב הא לרבנן לית להו זה הלימוד וע"כ מחמת קושיא זו מוכרחין אנו לומר אליבא דר"י דלית ליה סברא זו אלא למאן דאית לי' דתלוש ולבסוף חיברו דדינו כמחובר אז אפילו היכא דעומדת לתלוש נמי דינו כמחובר

והשתא מתורץ קושיית השה"מ שהבאתי משום דאע"ג דסוגי' דקדושין ד' נ"ד אזלא אליבא דרב דאית ליה במעילה ד' כ' דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש מ"מ הא התם בקידושין קאזיל גם אליבא דר' יהודא כדמסקינן התם תרי תנאי נינהו אליבא דר' יהודא והוא סובר בתוספתא דתלוש ולבסוף חברו בטיט דומיא דחומת העיר ומגדלותיה אז לכולי עלמא דינו כמחובר כמו שמבואר שם לכך הקשה הריטב"א שפיר הא לר"י שסובר דדינו כמחובר לדידיה הא לית ביה מעילה ולא שייך כלל לומר הואיל ואישתרי אישתרי והשתא ניחא נמי דברי הרמב"ן בע"ז שם משום דעל כן קושייתו שהקשה שם על המאור והא ביהמ"ק היה מחובר ואמאי יצא לחולין ע"י הפריצים היינו ע"כ משום שהרמב"ן רוצה לפרש דהסוגי' דע"ז אזלי אליבא דכולי עלמא אף אליבא דר' יהודא דאי לאו הכי מה הקשה דילמא אזלי הסוגי' אליבא מאן דאמר דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש אע"כ משום שרוצה