אבן שתיה קעו

פ' השואל וכיון דמתורת ערב הוא ממילא יש לו כל דין ערב דאם הי' בשעת מתן מעות אז אין צריך קנין הדוגמא לזה כגון הא דמבואר ברמ"א סי' קפ"ה בשם תשובת הרשב"א בהאומר לחבירו קח סחורה זו ואשתתף עמך והלך וקנה לא יוכל לחזור בו דהוי כשלוחו וכתב הרשב"א בתשוב' הטעם דלכך מחוייב הוא להשתתף אותו משום דהוי כמו ערב בשעת מתן מעות ע"ש והיינו כי הוא באמת בשעת מתן מעות ושייך לומר בההיא הנאה דהימני' גמר ומקני נפשי' משא"כ בנ"ד לא שייך כמו שאמר כת"ר זה הסברא משום כיון דבעה"ב פשע במה שלא אמר לו הב בסהדי א"כ נעשה שלוחו לשלם לו אף אם יכחישו הפועלים האיך אפשר לומר כן דהא במה נשתעבד לזה הא עיקר שיעבודו לשלם להחנוני הוא משום ערב וא"כ אם נאמר דהאמת עם הפועלים הוא שלא קיבלו המעות מהחנוני ממילא הוא ערב שלא בשעת מתן מעות וצריכין קנין דוקא ומה זה שכתב כת"ר דדמי לנאמן עלי שלא נתפייסתי יהי' הגט גט התם שאני דלא בעינן קנין רק באמירה בעלמא סגי וכמו שכתבו הראשונים הטעם משום דתלי התנאי הכל באמירתה לחוד שאף אם יבואו עדים מ"מ כשתאמר שלא בא הרי זה גט או לשאר הטעמים שכתבו הראשונים מה שאין כן הכא דבעינן או קנין או בשעת מתן מעות הילכך אם נאמר דהחנוני לא נתן מאומה ממילא לא הוי בשעת מתן מעות ולומר דבעל הבית השתעבד נפשיה בכל ענין הא לזה צריכין קנין כמו שכתב הר"ן בפ' הנושא לענין חייב אני לך מנה בשטר המבואר בסי' מ' שהוא ג"כ מחמת תורת ערב שכתב שם הר"ן דכיון דהוא שלא בשעת מתן מעות צריכין קנין ואף לדעת הרמב"ם שם דלא מצריך קנין מ"מ אתם עדים צריך וע"ש בד' אחרונים כי המוחזק יכול לומר קי"ל כהרשב"א והר"ן דבעינן קנין דוקא ופשוט הוא דמה דהתרצה השליח לעשות כדברי הבע"ב זה לא נקרא שעת מתן מעות עד שיעשה המעשה שישלם עבורו דהא קודם שעשה המלוה את שלו ולוה המעות יכול הערב לחזור בו וכל דינו של שעבוד הערב הוא רק אחר שידעינן כי נעשה המעשה משא"כ בחנוני לא ידעי' אם נעשה המעשה כלל והאיך ישתעבד הבעה"ב לכך הוכרחו הראשונים לומר שבאמת ע"י חזקה שלית עושה שליחותו וטענת ברי אמרינן כי באמת בודאי נעשה המעשה ונתן המעות כפי ציווי הבע"ב וממילא נשתעבד הבע"ב משום דהוי ערב בשעת מתן מעות ממש דהא מחמת חזקות הנ"ל אמרינן דודאי שלם להפועלים או לבנו וממילא נתחייב המשלח אמנם כל זאת הוא אם החנוני בא לבדו משא"כ אם הפועלים מכחישים את החנוני אז לא שייך לומר שהחנוני עשה ודאי שליחותו הילכך הוי כמו ערב שלא בשעת מתן מעות דהא הפועלים עומדים כנגדו ומכחישין אותו ואם כן מידי ספיקא לא נפקא דילמא באמת לא נתן משום הכי אין על הבע"ב דין ערב בשעת מתן מעות ובלא קנין הא לא נשתעבד לכך צריכין אנו לבוא דמשום התקנה נתחייב בעה"ב בשני התשלומין נמצא דצדקו דברי הנה"מ שכתב דבמקום דמשלם שני תשלומין אז התשלומין הוא רק מצד התקנה ולא מדינא או כמה שכתב הוא בעצמו משום דכנגד חזקת שלית עושה שליחותו יש כנגד זה חזקת ממון של בע"ב

ומעתה ממילא יש לי להבין נמי ולהתבונן על סברת מר נ"י שהוכיח מזה לנ"ד וז"ל וא"כ יאמר לחנוני אני לא האמנתיך אלא כל זמן שלא ראיתי א' מכם שקרן ואף שכתב הש"ך חזקה שלית עושה שליחותו זה לא מהני באיתחזק א' מהם רשע כמו שני חתיכות וכו' עכ"ד ולפי דברינו לא שייך זאת לפי הסכמת הש"ך דאפי' לדעת הרמב"ם אינו נאמן החנוני אלא דוקא אם לא הכחישו פעם אחת א"כ ממ"נ אם היכא דליכא פועלים המכחישים אז לא מחמת חזקה לחוד מחייבינן להבע"ב אלא העיקר הוא סתמת ברי ושמא ואם הפועלים מכחישים להחנוני אז באמת אין החיוב על הבע"ב אלא מחמת התקנה ולא מדינא ובזה נסתפקתי באמת מאחר דבנידן דידן ליכא סברת חז"ל הנאמר אצל חנוני ופועלים אולי באופן כזה ליכא התקנה לכך באתי להביא ראי' מהמוציא הוצאות וגם גרע משם כאשר כתבתי במכתבי משום דעניני מקח לא שייך אומדנא ויכול לומר לא קניתי ממך רק שיהי' טורח והטיפול של המסחר והמשקל עליך ומסחר כזה שיהיה טיפול עלי איני רוצה ומה שלא שקלתי כי סמכתי על דבריך כמו שכתב הרא"ש בפ' א"ט סי' ל"ד משום כיון דהמוכר מכיר במומי השור על זה סמך הלוקח שאם הי' בו מום היה המוכר אומר לו משום שארית ישראל וגו' ומסחר כזה לא עשיתי עמך שאצטרך לשכור שומר או להטריח בעצמי ועיי' ב"מ צ"ט ומנכה לו אגר טרחי' וכו' נמצא מה שעשית הי' הכל מדעתא דנפשי' ואין זה נקרא מוציא ברשות ואת פשעת בעצמך משא"כ בחנוני לא שייך זאת כלל וגם לא נמצא הפשיעה בו ויכול לומר הפועלים פשעו כדאי' באמת בש"ס

עוד זאת אחלה מכת"ר לבאר לי האיך יהי' הדין לענין השבועה אם חייב המוכר לישבע שבועות הנשבעין ונוטלין או נוטל בלא שבועה כי מדברי כת"ר נ"י למדתי שאין צריך לישבע אפילו לדעת הרמב"ן מאתר שדעתו הרמה היא שכיון שלא פשע החנוני אז חייב הבע"ב מצד שהוא שלוחו נשתעבד להכי וא"כ מאתר דליכא דמכחיש לי' אינו צריך לישבע ומחמת שהוא שלית בזה אינו חייב שבועה כמו שכתב הש"ך בסי' נ"ו ולדעתו אף אם כן הוא בחנוני לדעת מר דדמי לי' כמו שהי' אומר לו בפירוש תן לו בלא סהדי מ"מ בנ"ד צ"ע בזה לפי מה שכתב הרמב"ן בפ' המפקיד לענין ההוא תורא דלא הוי לי ככי ושיני וז"ל וישתבע איהו דלא ידענא ומשלם בקרא דמי בשר בזולי ותימה למה יהא חייב והרי הוא כאומר מנה לי בידך והלה אמר איני יודע שפטור שכיון שאינו יודע אם מתחייב באותה שמירה אם לאו פטור וכו'. והתשובה שכיון שהבקרא בשעה שמתה שומר שכר לספסירא הוא על דרך תחזור פרה לבעלים והרי לא שמר כראוי נתחייב מעתה בתשלומין וכו' ואין טענת פשיעת הבעלים פוטרת לו כלום בשמא אבל מחייבת את הבעלים שבועה שזה כלל גדול בדין כל שנוטלין ממון בדבר שאין הלה יודע נשבעין ונוטלין עכ"ל וכוונתו כמו שכתב הנמ"י שם דהוי אינו יודע אם פרעתיך עיין שם ולפי זה יש להבין הא באינו יודע אם פרעתיך אין שם שבועה ואף כי שיטת כמה פוסקים דמקום דלא הוי למידע פטור אף באינו יודע אם פרעתיך מ"נ מאן דמחייב מחייב בלא שבועה כדאי' בסי' ע"ה אלא ע"כ משום דאתיליד ריעותא דהא לא הוי לו ככי ושיני חייב לישבע אף באומר איני יודע אם פרעתיך ונ"ד נמי הא אתיליד ריעותא ולומר דהכא עדיף משום דשעבד נפשו זה רחוק מן הדעת שיהי' חיובו יותר מאינו יודע אם פרעתיך וגם לפוטרו מן השבועה אין לנו הוכתה לזה דסברת הגמ' ריש ב"מ אנא שליחותא דידך עבדי די לנו שיטול בשבועה אף במקום דלא פשע או נימא מאתר שקבל הסחורה ולא שקל סבר וקיבל עיי' ב"מ ס"ה ע"ב ועיי' שו"ת חו"י סי' פ"ז משמע דבנ"ד א"צ אפילו לישבע וע"ש בסוף התשובה וצ"ע

סימן עב

בסי' צ"ה סי' וא"ו הובאו שם שני דיעות לענין בית אם דינו כתלוש או כמחובר והקצות שם בס"ק ג' הכריע דבית דינו כקרקע ועיקר ראייתו הוא מדברי התוס' ריש פ' א"נ שכתבו שם דריבית ליתא בקרקע משום דממעטינן מכלל ופרט והקשו לפ"ז האיך אמרינן בערכין דבית בבתי ערי חומה ריבית הוא והתורה התירתו והא לא הוי ריבית בקרקע ואי נימא דבית דינו כמטלטלין הא לא מקשי מידי ע"ש ולדעתי