אבן שתיה קעה

דהוא אומר דלא פשע מאומה במה דלא פרע לו החנוני והוי בעה"ב גבי דידיה איני יודע אם פרעתיך ואיך יתקנו דבר שיפסיד וגם החנוני לא ירויח שיונח המעות ואיך יתקנו דבר שרעה לפועל ואינה טובה לחנוני אבל לשיטת התוס' שניהן שווין ע"פ דין הפועל והחנוני כיון שהוא שלוחו ממש שלא עוות כלל והבעה"ב אינו יודע למי יתן פריך שפיר שיונח כמו גבי רבנן ור"י ומתרץ דבעה"ב פשע הלכך הוי כמו פקדון בשני כריכות שמחויב ע"פ דין לשלם שני תשלומין רק נוכל ליישב לשיטת הרמב"ן דזה גופא פריך הגמ' דאם היה ע"פ דין שחרב לאחד משניהם היו שניהם בספק הוי הדין לרבנן ולר"י שיהא מונח ועכשיו החנוני אינו נכנס בספק רק מפני תקנה איך יתכן שיוציאו מבעה"ב שני תשלומין וע"ז משני דבעה"ב פשע הלכך אם היה החנוני שוה עם הפועל בספק היו מוציאים מבעה"ב שני תשלומין כמו גבי פקדון דשני כריכות הלכך גם עכשיו שהחנוני לוקח מפני תקנה השוו רבנן תקנתם כמו אם היה נוטל עפ"י דין הלכך לכל השיטות סתמא קאמר הגמרא דבעה"ב פשע מה שלא אמר ליה בסהדי הב לי' ואין נ"מ אם אתרע מלתא בחנוני דבעה"ב יטעון אלו היתי יודע לא הייתי אומר לחנווני שיתן בלא סהדי כיון דהשתא ג"כ פושע בעה"ב מה שאמר שיתן בלא סהדי רק לשיטת הרמב"ן אם נמצא חשוד ממש שהוא נפסל בכך לשבועה ממילא ליכא פאן הקנה דהא לשיטתו לא היה התקנה רק ליטול בשבועה וממילא כיון דלא ישבע משום דחשוד הוא ממילא לא יקח ובנידון דדן הלוקח לא פשע מידי כיון דהוא נתן להמוכר בעצמו ומדעתו נתן והמוכר פשע במה שלא שקל אף לשיטת הרמב"ן מחויב לשלם לו כל מה שאמר ע"פ דין ולא על פי תקנה ואם יש לבע"ד לחלוק ולומר דוקא התם דנתחייב הבעל הבית וודאי תשלומין אחד או לפועלים או לחנוני רק אינו יודע לפיכך כיון שפשע ולא אמר הב בסהדי דמי לפקדון בשני כריכות דמשלם לכל אחד כיון דוודאי נתחייב ואינו יודע בפשיעתו למי הוא חייב אבל כאן טוען המוכר אולי לא נתחייבתי לך כלל המותרות שאתה תובע אותי רק באמת איכא במתניתין ג"כ כה"ג דקתני לפועלים או לבני ועי"ש בר"ן ובסמ"ע ריש סי' צ"א ובש"ך שם ומשמע אף אם מת בנו ואינו יודע בעה"ב אם נתחייב מעולם ופשוט דברי ידידו דו"ש ראובן הלוי החונה פק"ק דיגאבורג

סימן עא

תשובתו הרמה קבלתי ומאוד שמחתי בדבריו הנאמרים לאמיתו של הלכה בפלפול וסברא ישרה להשוות הפוסקים הראשונים אשר האחרונים דחקו מאוד בדבריהם וכעת אבוא להבין קצת דברי כת"ר הנה תירוץ דברי כת"ר סובב והילך כי העיקר מה שהבעה"ב חייב להחנוני הוא הכל מצד הדין כי אדעתא דהכי נשתעבד בעת שעשה אותו לשליח רק עיקר מחלוקת הגדולים מי פשע בזה במה שנעשה האי הכחשה ביניהם אם הבעה"ב פשע משום דלא אמר הב להו בסהדי או החנוני פשע משום דנתן להו בלא סהדי וממילא נולד לנו דבמקום דחנוני לא פשע כגון בנידן דידן דלא שייך ליתן בסהדי אז לכ"ע חייב הבעה"ב ומזה השיב על הנה"מ סי' צ"א ס"ק א' וב' ע"כ ת"ד אף כי דברי חכמה דיבר אמנם לא על הנה"מ השגתו הלא אף גם על סה"ת שער כ"ט שהביא שם בשם הרז"ה הקושי' מ"ש במוציא הוצאות דאינו גובה כ"א בשבועה ואף דליכא מאן דמכחיש לו ומ"ש דכשהחנוני בא לבדו נוטל בלא שבועה מהאי טעמא דליכא דמכחיש לו ומביא בשם הרז"ה גופא החילוק היכא דשייך הסברא של חזקה שליח עושה שליחותו או לא ומעתיק שם באריכות לשון הרז"ה הרי להדיא דאין דעת הרז"ה כמו שכתב כת"ר דא"כ לא קשה כלל ממוציא הוצאות דהא מוציא הוצאות המבואר בש"ס מיירי דהוציא בעצמו דלא שייך שליח עשה שליחותו כלל ולא שייך דאדעתי' דהכי נשתעבד מעיקרא ואינהו הוי בקיאי טפי מינן בדברי הראשונים וא"כ ע"כ דברי הרז"ה סוף שבועות נמי כוונתו כמו בתשובתו שהביא הסה"ת

אבל באמת כי מעיינינן שפיר בזה הדין הוא כמו שהביא הסהת"ר בשם הרז"ה משום דיש להבין דהא אף דקיי"ל דשליח א"צ קנין וכל מעשיו קיימים באמירה בעלמא בינו לבין חבירו כדאי' בש"ס ובסי' קפ"ב מ"מ לא בכל מקום אמרינן כן דהא אמרינן סוף ב"ב לענין ערב כגון הלוהו ואני ערב או אפילו תן לו ואני נותן דאמרינן בש"ס היינו טעמא דמשתעבד משום דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' משמע דלולי זאת לא נשתעבד ואמאי לא אמרינן דשליח הוא ושליח ילפינן מהקרא כדאי' בפ"ק דקידושין דמהני אפי' בדיבור בעלמא ואף דפשטות הגמרא ב"ב שם משמע דהא דבעינן הטעם משום דבההיא הנאה וכו' היינו דוקא למ"ד אסמכתא לא קניא מ"מ הא הטעם של הגמ' אזלי אף אליבי' דמ"ד אסמכתא קניא וגם בקבלנות לא שייך כ"כ אסמכתא דמפרש רשב"ם שם דהאי אסמכתא הוא משום דאמר לו אם לא אפרע אני אשלם לך והכא בקבלנות הא יכול להפרע מן הערב תחלה א"כ לא דמי כל כך לאסמכתא וכן מבואר בהרא"ש ובפוסקים דאף בקבלן צריכין אנו לבוא להסברא דקאמר הגמ' בההיא הנאה הן אמת שדעת הרא"ש ב"ב שם דאם לא דיבר הלוה עם המלוה כלל רק אם ראובן אמר לשמעון הלוה ללוי מעות ואני אתן אז אין לו דין ערב רק שלית בעלמא וכדאי' בש"ע שם סי' קכ"ט סעי' כ' מ"מ גם בהא כמה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאף בכה"ג רק דין ערב או קבלן יש לי' ולא אמרינן דנעשה שלית אבל באמת שני ענינים הם דמה דילפינן דשלוחו של אדם כמותו מושלח או מקרבן פסח היינו לענין שם עצם המעשה שיהי' קיים ואין הבעלים יכולים לבטל המעשה בשום אופן ודמי ממש כמו שעשו הם בעצמם כמו התם לענין קידושין דדמי כמו שקידש בעצמו אבל לענין שיהי' המשלח חייב לשלם לשליח עבור שעשה בשבילו זה אינו מבואר מהלימוד של ושלח ושלחה רק הוא מענין אחר והיינו מחמת דיני ערבות וזאת ילפינן מאנכי אערבנו או משום בההיא הנאה דקא הימני כדאי' בש"ס ואף שעל פיו הוציא מעותיו מ"מ מחמת זה הא אין לחייבו דלא הוי אלא גרמא ולא עדיף ממוסר או שאר דיני גרמא ואי לאו הסברא של ערב היינו אומרים אף אם אמר לו בפירוש קנה הדבר הזה בעדי או מכור אף שהמעשה קיים כנגד ני שנשתלחו לו מחמת שלוחו של אדם כמותו מ"מ לא יהיה להשליח שום תביעה מן התורה על המשלח

ועתה נחזה אנן במאי דקמן באמר לחנוני תן דינר לפועלים ונתן להם יש בזה תורת שליחות שהפועלים קנו לענין זה שהבעלים אינם יכולים ליטול מידם ואפי' לא, הגיע עדיין זמן הפרעון או כגון אם הוא יותר משכרם שאילו נטלו מעצמם הי' עליהם חיוב חזרה עתה שהשליח נתן להם אף שנתן משלו דמי כאלו נתן להם הבע"ה בעצמו וקנו משום דשלוחו של אדם כמותו וזה הוא לענין הפועלים אבל לענין תשלומים של החנוני זה לא שייך כלל להשליח דנאמר משום דשלוחו של אדם כמותו כי האיך מרומז זה בהפסוק ומשמע שחייב אף במקום דלא שייך דקא משתרשי לי' שיהי' חייב משום פורע חובו של חבירו מדעתו דהא סתמא קאמר אף אם צוה ליתן להם יותר משכרן או שצוה ליתן לבנו דמיירי שאינו חייב לבנו כלום כמבואר בסמ"ע שם ס"ק א'. ולא דמי נמי להא דתשובת הרא"ש דלמד מהא דשאול ששעבד נפשי' למי שיכה את הפלשתי להעשירו עושר גדול וקידש בו את בתו כדאי' בסנהדרין דהתם משום שכירות פועלים נגעו בה אבל הכא שלא דבר כלום רק אמר תן לפועלים במה נתחייב מן התורה הוא רק מתורת ערב וברור הוא ועיי' בנמ"י ריש