אבן שתיה יז

מודים שאם ב"ד רוצים לכוף רשות בידם ואין בזה פלוגתא ע"ש והקצות הוכיח שם מהרמב"ם והטור שהם סוברים שאין לב"ד רשות בזה ע"ש והח"ס בח"מ סי' קע"ז דחה ראי' של הקצות נמצא לפי דעת הש"ך שאין בזה פלוגתא ניחא בעובדא דרב יהודא דנגדי' דהא היה לו רשות בזה אם רוצה אמנם לדעתי עדיין במחלוקת שנויה כי מצאתי בריטב"א ר"ה ד' וא"ו וז"ל תימא האיך כופין על הצדקה והא מצות עשה שמתן שכרה בצדה היא ותירץ בירושלמי שאין ב"ד נענשין עליהן כלומר מוזהרין הם לכוף אבל אם העלימו עיניהם מזה אין נענשין ע"ז כמו שנענשין על שאר מצות עשה אם לא כפאוהו ואומר מורי נר"י שגמרא דידן לית לי' האי סברא אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצידה אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרינן במסכת חולין וכו' וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו וכו' ע"כ הרי מבואר להדיא שדעת הריטב"א והרא"ה שהוא סתם רבו כידוע הם סוברים שאין ב"ד רשאין להזדקק לזה כלל דאל"כ לא קשה מידי מהא דכופין על הצדקה דהא אם רצו כופין וכמו שתירצו התוס' ב"ב תירוץ זה ותמה אני על הח"ס האיך נעלם ממנו דברי הריטב"א הללו וזה ממש כשיטת הסמ"ע בסי' ק"ז

וראיתי בשעה"מ פ' י"ב מהלכות אישות שתירץ דדוקא לגבי צדקה או השבת העבוט שאף אם עובר על לאו זה מ"מ הא לא יכול לבוא מעולם לידי מלקות דהא לאו שאין בו מעשה הוא התם דוקא אמרינן שכל שמתן שכרן כתובה אצלן אין מוזהרין עליהן כיון שאינו יכול לבוא לידי עונש אבל בשילוח הקן כיון שיכול לבא לידי חיוב מלקות אם יבטל המצוה בידים כדאיתא במכות בסוגיא דקיימו ולא קיימו הילכך בזה ב"ד מוזהרין אף שמתן שכרה בצדה ע"ש והנה חילוק זה אף שהוא נכון מאד מ"מ עדיין אינו מספיק אליבא שיטת הסמ"ע שם בסי' צ"ז ס"ק ט"ו שאף בחבל בגד אלמנה או כלי אוכל נפש שאם נאבד המשכון חייב ג"כ מלקוח כמו בשילוח הקן כמו שפסק הרמב"ם פ"ג מהלכות מלוה והובא בח"מ סי' צ"ז סעי' יו"ד ואפילו הכי פוסק הסמ"ע שם שגם בכה"ג אין ב"ד נזקקין לו משום דהוא מצוה שמתן שכרה אצלה ע"ש הרי להדיא דעת הסמ"ע דאף היכא שיכול לבוא לידי עונש נמי אין ב"ד מוזהרין ע"ז והדרא הקושיא של המל"מ מהא דרב יהודא לדוכתא אמאי נגדי'

והנה הריטב"א בחידושיו לר"ה שם ובכתובות דף מ"ט תירץ לקושיית התוס' והראשונים מהא דב"ב ד' ח' דמבואר שם שכופין על הצדקה והא מתן שכרה בצדה הוא ותירץ הריטב"א משים דהא דרשינן בר"ה דף ו' לענין צדקה ועשית כאשר נדרת מכאן אזהרה לב"ד שיעשוך ואף שזה לא נאמרה אלא בצדקה שנדר בפיו מ"מ גלי רחמנא בזה ומינה ילפינן לשאר צדקה ע"כ ע"ש ויש להבין לפי זה מה מקשה הירושלמי שם האיך ממנין אגרדימין על המדות הא הוי מצוה שמתן שכרה בצידן שאין ב"ד מוזהרין ע"ז מה זה קושיא התם שאני דגלי קרא יהי' לך כדילפינן התם מזה אבל בשאר דוכתא דלא גלי אמרינן באמת דאין מוזהרין דבשלמא לדידן סברי לקי כיון דגלי קרא בחד דוכתא דעל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין אמרינן אנן שאין לחלק שוב בין מצוה למצוה אבל לסברת הריטב"א הא חזינן שיש מצות דנפקי מהאי כללא משום דהכתוב הפקיען ומצי למימר דהמצוה של המדות נמי הפקיע הכתוב משאר מ"ע שמת שכרן בצידן לומר שכאן ב"ד מוזהרין ולומר שהירושלמי חולק על דרשה זו של הריטב"א זה דוחק כיון דאין לנו הכרח לזה ואין לומר שכוונת הירושלמי להקשות דאמאי לא ילפינן ג"כ שאר מצות עשה שמתן שכרן אצלן שב"ד מוזהרין ממצות מידות דבשלמא ממצות צדקה לא ילפינן כמו שכתב שם הריטב"א בר"ה דזה נעשה עליו כפריעת חוב שב"ד כופין משא"כ ממצות מדות ומשקולת אמאי לא ילפינן מזה לשאר מצות זה אינו דאין זאת קושיא דיש לומר דשאני מצוה זו שהוא עובר עליה בקום ועשה שהוא שוקל או מודד במדידה או במשקל שוא בידים משא"כ שאר מצות כגון כיבוד אב או שילוח הקן שאף שכבר ביטל הל"ת בידים מ"מ עכשיו לענין קיום העשה של תשלח כיון שהוא רק בשב ואל תעשה שוב אמרינן דכל שמתן שכרה כתובה אצלן אין ב"ד מוזהרין עליהן כלל ומה מקשה הירושלמי ועוד קשה מה יעשו הריטב"א עם רבותיו בקושי' הירושלמי דבאמת למה ממנין אגרדמים על המדות הא הוי מצוה שמתן שכרה אצלה ותירץ הירושלמי דקמ"ל דב"ד רשאין להזדקק הא סברא זו לית ליה להריטב"א ורבותיו כמו שהעתקתי לעיל ואם נאמר שהם סוברים שדוקא לענין מדות ומשקולת גזירת הכתוב הוא שב"ד מוזהרים עליה ולא בשאר דוכתא קשה אמאי לא מתרץ גם הירושלמי כן כמו שהקשיתי לעיל וראיתי בח"ס שם שגם הוא התעורר על הסמ"ע כעין קושיא השניה שהקשיתי על הריטב"א ותירץ כי אנן דרשינן דהברכה הנאמר אצל משקולת לא קאי על החנוני המוכר רק קאי על הב"ד שאם יעמידו אגרדמים להשגיח ע"ז אז יתברכו הילכך אין זאת כלל ממצות שמתן שכרן אצלן ע"ש באריכות

אבל קשה לי דהא לפי זה א"כ מצות משקלות ומידות לא הוי כלל ממצות שמתן שכרן בצידן וא"כ למה לן כל קרא דמצות מדות ומשקולת מוטל על הב"ד לעיין ע"ז ואמאי לא ובמה גרע זאת מכל מצות עשה שאין מתן שכרן בצידן שב"ד מוזהרין להשגיח ע"ז וילפינן זאת מיקריב אותו כדאיתא ביבמות דף צ' או מושמרת ועשית כדאי' בפ"ק דר"ה ולמה לן קרא באנפי' נפשי' לזה ועוד למה באמת סתמו הרמב"ם וכל הפוסקים ובעלי הש"ע בח"מ סי' רל"ג סעי' ב' שב"ד חייבים להעמיד ממונים שלא יהיו המדות מקולקלים ואם ירצו רשאים לענשו ע"ז ע"ש דמשמע דבדידהו תלי מילחא ואמאי כיון דלשיטת הח"ס לפי דעת כמה ראשונים הוא מ"ע שאין מתן שכרן בצידן ובזה הא החיוב מוטל על ב"ד לענשו כראוי ולא ברצונם חלי מילתא הילכך נראה עיקר שגם הש"ס דילן ב"ב סוף פ' הספינה שם מפרש נמי כהירושלמי ומ"מ ניחא הכל והוא כי מצינו פלוגתא בין הראשונים והוא בתוס' ב"ב דף ח' ובמרדכי שם ובהגמ"י דספר קנין סי' כ"ז היכא שיש בהמצות עשה שמתן שכרה אצלה ל"ת ג"כ האיך הוא הדין אי אזלינן בתר העשה ואין ב"ד מוזהרין עליה אי אזלינן בתר הל"ת וכיון דבה ליכא מתן שכר הילכך ב"ד מוזהרין ודעת התוס' שם ושאר פוסקים דבכה"ג אזלינן בתר הל"ת וב"ד מוזהרין ע"ז. ומה דאמרינן בכתובות דף פ"ו בד"א במצות ל"ת וכו' ומבואר שם שבל"ת אין ב"ד מוזהרין ע"ז זה הוא דוקא בל"ת שכבר עבר עליה אבל כל שבא לעבור על ל"ת בזה ב"ד מוזהרין אף אם הוא ממצות שמתן שכרן אצלן משום דכל מתן שכר הנאמר אצל מצות לא קאי אלא על קיום העשה שבה ולא על הל"ת שבה אמנם דעת שאר הפוסקים הוא כיון שזה המצוה יש בה ל"ת והוא ניתק אצל העשה שוב כל דינה כעשה ונחשב כחדא מילתא ממש כמו שהאריך בזה הריטב"א במסכת מכות דף ט"ו בשם הרמ"ה ע"ש ועיי' בהפלאה כתובות ד' מ"ט משו"ה כיון שאין מוזהרין על העשה משום דמתן שכרה אצלה אין מוזהרין נמי על הל"ת שבה וסובר הריטב"א ודאזלי בשיטתי' שבזה גופא פליגי תלמודא דידן והירושלמי שהירושלמי סובר שכל שיש ל"ת להעשה אז ב"ד מוזהרין בכל ענין אף היכא שמתן שכרן בצידן. והנה במצות של מדות ומשקלות יש בהם מצות דאיכא בהו עשה ול"ת ויש מהם שאין בהם אלא עשה לחוד כגון אם הוא שוקל במשקל שוא אז עובר בל"ת על לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וגם עובר בעשה של אבן שלמה יהיה לך וכ"ז לא נאמר אלא דוקא באם עושה עול במדה או במשקל אבל היכא דאינו מרמה כלל ואינו עושה עול במדה רק שאינו מכריע טפח או שאינו נותן גירומיו בזה אינו עובר על ל"ת כלל רק על עשה של אבן שלמה וצדק שמזה דרשינן ב"ב דף פ"ט ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין ולפחות לו מן הדמים או הריני מכריע במקום שמעיין ולהוסיף על הדמים מנין שאין שומעין לו ת"ל אבן שלמה וצדק ע"ש והיינו שבזה הא אין עושה שום איסור גזל דהא מנכה הוא מן הדמים ואפילו הכי אם אין עושה במשקלותיו כמו שעושין