אבן שתיה קסד

שכשרים הם לעדות סוטה אם היא מן התורה או רק מדרבנן והוכיחו מהתוס' סוטה ד' ל"א ד"ה הא חד וכו' שדעתם שאינו אלא מדרבנן עיין בספר מראות הצובאות בחידושיו למס' סוטה ד' ל"א אמנם מדברי הרמב"ם פ"א מסוטה הלכה ט"ו משמע שהם נאמנים אפילו מן התורה וכן הוא פשטות המשנה בסוטה ד' ל"א גם זאת פשוט הוא ומוכח מהגמרא ג"כ דאם מתו בעליהן עד שלא שתו אז ג"כ אבדו המים פעולתן ושוב אין בודקין אותה דהא עיקר הטעם דבשני עדים אין המים בודקין משום דאי אפשר להתקיים כל הפרשה דכתיב ועד אין בה וכל דאי אפשר לקיים כולה אז אין המים בודקין אותה כמו שפירש רש"י שם לפי זה מכש"כ היכא דמתו בעליהן דאז בוודאי אי אפשר לקיים כל הפרשה דהאי חסרה מהמעשה האי והביא האיש את אשתו וגו' לפ"ז בוודאי אבדו המים את פעולתן ופשוט הוא

והשתא ניחא הכל דהא זה ברור דכל הקושיות של המחברים דלעיל לא קאי כלל לשיטת התוס' משום דהא שיטת התוס' הוא דעדים פסולים בסוטה אין נאמנים רק מדרבנן וכיון שכן אמרינן דהם אמרו והם אמרו הם אמרו הני חמש נשים נאמנין הן לפוסלה על בעלה והם אמרו ג"כ דלענין להפסידה ממון לא יהיו נאמנות ולא קשיא מידי ועוד דהא לשיטת התוס' בלאו הכי ניחא דהא כתבו בסוטה ד' כ"ז ד"ה איש איש דהאי קרא, דילפינן מזה שב"ד מקנין לנשים שאין בעליהן עמם דלא קאי זאת כלל על הכתובה וכל עיקר התקנה מה שמפסדת כתובתה הוא הכל דרבנן ע"ש וא"כ לא קשה כלל כי יש לומר דראו החכמים דבחמש נשים דסתמן משקרות לא קנסו אותה בכתובתה וע"כ דעיקר הקושיא לא אזלי רק אליבא דהרמב"ם שסובר שפסולי עדות כשרים בסוטה מן התורה וגם היכא דכתבה לה כתובה והשתעבדה לה מן התורה אבל לפי מה שהקדמנו גם להרמב"ם ניחא דהא באמת הי' ראוי לומר שאף לאחר הקינוי והסתירה נמי לא תפסיד הכתובה, משום כיון דמסתפקא לן אי עברה על תנאי שהוא בשב ואל תעשה או לא מוקמינן לה על חזקתה שלא עברה רק דהיינו טעמא שמפסדת כתובתה משום שכיון שקינא לה והיא עברה ע"ז ונסתרה איכא רגלים לדבר שזינתה ועברה על התנאי כמו שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ש אמנם הא מצינו בגמרא דכ"ז לא נאמר אלא דווקא היכא שאין רצונה לברר שלא נטמאה אבל אם אומרת שהיא תברר שנקייה היא בזה לא הפסידה כתובתה ע"י הסתירה משום שהיא יכולה לומר שהיא סמכה ע"ז שבאם יהי' עליה איזו חשד הרי היא מוכנת לברר ע"י בדיקות המים ומהאי טעמא איתא שם במשנה שאם נסתרה אחר הקינוי והיא רוצה לשתות לברר שהיא טהורה רק שאין הבעל רוצה להשקותה נוטלת כתובתה והיינו נמי משום שאז איגלאי מילתא למפרע שטהורה היא והשתא ניחא נמי מהא דחמש נשים דהא נשים אין דינן אלא כעד אחד כדאיתא בגמרא וכבר הוכחנו ששיטת הרמב"ם הוא דע"י עד אחד עדיין לא אבדו המים פעולתן והילכך יכולה היא לומר אני יודע שאני לא נטמאתי והנשים האומרים ניטמאתי מחמת איבה אומרת כן והן משקרות בזה ואני עומדת מוכן לברר זאת ע"י שתית המים דהא עדיין לא נאבד פעולת המים ע"י העדתן ואף שאתם אין מניחין לי לשתות מה לי בזה כי אתם מאמינים אותן אבל אני יודע כי הן משקרות ואם לא תאמינו לי תן לי המים ואני אשתה דהא עדיין לא נאבדה הפעולה מהם הילכך כיון דמה שאין אנו מניחים לה לשתות הוא ג"כ רק מחמת ספק דהא הני חמש נשים עלולים הם לשקר והוי אצלינו ג"כ ספק השקול אולי משקרות הן והריעותא של הסתירה הרי נתבטלה כיון שהיא רוצה לברר ע"י הבדיקות של המים ועיקר ההעכבה הוא רק מאתנו וגם רק מחמת ספיקא וכל כה"ג כיון דאינו אלא ספק אם עברה התנאי שהי' עליה בשב ואל תעשה או לא עברה אז על הבעל החיוב לברר שעברה וכיון שאינו יכול לברר נוטלת כתובתה משא"כ במתו בעליהן עד שלא שתו כיון שאז אף אם תשתה מ"מ הרי נאבדה כבר פעולת המים דהא אז שוב אין המים עושין פעולתן וכיון שכן הא אינו יכולה לטעון שהיא רוצה לברר ע"י המים וגם העכבת השתי' אינה מאתנו וכיון שכבר עברה על התנאי במה שנסתרה דהא ע"י כן איתרעי כמה שכתבו התוס' שם ועכשיו אין בידה לתקן משום הכי הפסידה כתובתה

ומהאי טעמא דכתבנו בחמש נשים ניחא נמי בהא דירושלמי פ"ו דסוטה איתא החם דר"ע סובר שאפי' עד כשר שאמר שנטמאה אינו נאמן אלא רק לאוסרה על בעלה ולא להפסידה כתובתה ע"ש וקשה ג"כ מ"ש זאת ממתו בעליהן דקיימא לן כבית הילל דכיון דאינן שותת אינן נוטלות כתובתן ובוודאי ר"ע ג"כ סובר כן דהוא הי' מתלמידי בית הלל עיין ביבמות ט"ו וט"ז ע"א אלא דג"כ היינו טעמא דסובר שכיון דעד אחד גם כן ספק הוא אי קושטא קאמר אי לא והיא רצונה לברר ואף שהיא מעוכבת לשתות מצדנו אמרינן דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן מיהו אנן לא קיי"ל כר"ע בזה אלא אמרינן כיון דעד כשר הוא והתורה האמינו לענין לאוסרה על בעלה אמרינן דקושטא קאמר הלכך מפסדת כתובתה משא"כ הני חמש נשים דמוחזקות הן למשקרות גם לדידן לא הוי רק ספיקא ולא מפסדת כתובתה כמו שכתבנו בסמוך נמצא דלא קשיא כלל דברי הטור אהדדי דאף דסובר דאינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הוי לי' למידע נמי חייב מ"מ פוסק שפיר דבמתו בעליהן אין נוטלת כתובתה ובחמש נשים נוטלת משום דדין זה לא שייך כלל לאינו יודע אם פרעתיך כמו שכתבתי

והנה המפרשים הקשו על רב פפא דאית ליה בכתובות ד' ט"ז שאם האשה אומרת שאבדה כתובתה אינה גובה כתובתה אף שהיא רוצה לכתוב לו שובר משום שהוא יכול לומר אין רצוני לשמור השובר ואינה גובה עד שתביא ראיה שנשרפה כתובתה והקשו מ"ש זאת ממלוה על המשכן והמלוה אומר שנאבד המשכן באונס בענין שהוא פטור לשלם אמרינן שהמלוה נשבע שנאבד המשכון וגובה חובו מהלוה כדאיתא בסי' ע"ב סי' י"ד משום דכיון שאתה בוודאי הי' חייב לו המעות וספק לך אם נאבד באונס או בפשיעה הוי לי' כמו אינו יודע אם פרעתיך ע"ש וה"נ כיון דהאשה טוענת ברי שאבדה כתובתה ואם הי' עדים שאבדה הרי היא נאמנת. וטענת הבעל שאומר שמא לא אבדה הכתובה והיא עדיין תח"י זה הוא רק טענת שמא הרי זה דמי ממש למשכון דהוי אינו יודע אם פרעתיך וחייב ועיין בחמדת שלמה סי' א' וסי' ב' מה שנדחקו בזה ובנה"מ סי' נ"ד תירץ קושיא זו משום דכל משכון אין נחשב לפירעון רק שהוא בכלל שניים שיש לכל אחד שטר על חבירו שהדין הוא שזה גובה וזה גובה והכא נמי כן הוא וכיון שכן הוא הא תביעת הלוה מהמלוה את המשכון שהוא חוב אחר זה הוא רק בטענת שמא והלכך תביעתו לאו כלים הוא וממילא צריך לשלם תביעת המלוה שהוא טוען בברי משא"כ בשטר חוב או בשטר כתובה אין זה חוב בפני עצמו על המלוה או על האשה להחזיר לו השטר שיהי' בדין זה גובה וזה גובה רק דלא התחייב עצמו לשלם אלא בחזרת השטר ע"ש ותמה אני על דבריו האיך סותר דברי עצמו שכתב להדיא בסי' ע"ב ס"ק וא"ו שבמשכון אין בו כלל הדין של זה גובה וזה גובה ע"ש אמנם אם נאמר דבאינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע יש סברא שהוא פטור היה אפשר לתרץ זאת משום דהא יש דעה שסוברת דגם במשכון שטוען המלוה שנאבד באונס גם כן אינו נאמן לגבות חובו כמו דאיתא בבעה"ח שער ל"ח ע"ש לפ"ז אף אנו נאמר ג"כ דרב פפא גם הוא סובר כן דאף אינו יודע אם פרעתיך מ"מ כל שהוא במקום דלא הוי למידע הוא פטור ומשום הכי אם היא טוענת שאבדה כתובתה כל זמן שאינה מביאה ראי' אינו צריך לשלם לה ואף שהיא אומרת ברי שהוא