אבן שתיה קסג

הוי אונס משא"כ בהלואה הא חייב באונסים הוא ואין לו לפטור נפשו אלא בטענת פרעתי ועל זאת נתן לו נאמנות לכך אינו נאמן וברור הוא

ולא דמי לדברי הט"ז בסי' ס"ט במי שנתן עסקא לחבירו והתנה עמו בינו לביני שכל זמן שלא יברר בעדים שהיה הפסד בעיסקא לא יהי' נאמן ועתה אומר שהיה הפסד ורוצה שיאמינו במיגו דלהד"מ דפסק שם הח"צ בהגהות דאינו נאמן משום כיון דהתנה על נפשו תנאי זה אמרינן כל תנאי שבממון קיים ע"ש דלא דמי משים דיש לנו להבין עוד דמ"ש בשטר שיש בו נאמנות דאם יש לו מיגו בעיקר הנאמנות קיי"ל דנאמן כמו דאיתא בסי' ע"א ומ"ש הכא דאינו נאמן וכן הקשה הנה"מ בסי' ס"ט ס"ק ט' ע"ש אבל באמת הכל ניחא כי התם שאני דהא נתן המעות בעיסקא להרויח והתנה עמו תנאי זה ממילא אם אינו מקיים התנאי אז השותפות בטילה והמעות נשארים אצלו בהלואה כמו כל דין נפקד השולח יד בפיקדון של חבירו שלא ברשות והנותן נפטר מאחריות משום הכי הנותן אומר להמקבל אני רוצה שיתקיים התנאי היינו שתתברר בעדים שהי' הפסד כמו שהי' המדובר בינינו ואם לאו אני מבטל העיסקא מעיקרא וזוזי הי' הלואה גבך ויהי' ההפסד על אחריותך משא"כ בהלואה כל עיקר התנאי של הנאמנות הי' בכדי שיגיע המעות לידו הילכך אימר הלוה אני יודע שהגיע המעות לידך ומטעם זה נראה שאם הי' התנאי על הריוח שיברר בעדים בזה הי' נאמן במיגו כי מה תאמר מאחר שאין אתה מברר ההפסד בעדים א"כ בטל העיסקא מעיקרא והי' הלואה דמה בכך הא אז מכש"כ שאין לך תביעה עלי על הריוח וברור הוא נמצא להלכה על חלק המלוה מחויב לשלם ועל חלק הפיקדון נאמן בשבועה תמורה שהחזיר לו כנלע"ד

סימן סז

לענין פלוגתת הפוסקים בטוען איני יודע אם פרעתיך היכא דלא הוי ליה למידע הנה להכריע בזה להלכה בוודאי אי אפשר בדבר שנחלקו בו אבות העולם ולא באתי רק לעורר קצת המעיין ולמינקט שמעתתא כמאן דמלקט בתר לקוטי. הנה הגאון רע"א בחידושיו למשניות בסוטה פ"ו וכן הגאון בעל ב"י באה"ע סי' קע"ח ואחריהם גם הספר נ"י סי' ס"ט כולם התעוררו מהמשנה דסוטה ד' ל"א דאמרינן התם דעד אחד המעיד שנטמאה אחר הקינוי והסתירה לא היתה שותה ואינה נוטלת כתובתה אף דליכא שני עדים שנטמאה אבל הני חמש נשים כגון חמותה ובת חמותה וכו' הרי אלו נאמנות לפוסלה ולא להפסידה כתובתה וכן הוא ברמב"ם ובש"ע שם והקשו המחברים הללו דמ"ש זאת מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל כב"ה דאבדו כתובתן ע"י הקינוי והסתירה לחוד משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והכא מה בכך שאין הנשים הללו מחמת עצמן נאמנות להפסיד כתובתה דל מהכא נאמנותן מ"מ מאחר כי נתנו להן החכמים הנאמנות שע"י שאומרות שניטמאה אינה שותת ממילא כיון שאינו יכולה לברר ע"י המים טהרתה כי טהורה היא מפסדת הכתובה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו דהתם נמי הא אינו רק ספק אם נבעלה או לא ומ"מ מפסדת מחמת שמחוסר הבירור של השתייה הכא נמי דכוותה ובתוס' רע"א שם הוסיף להקשות דבירושלמי בסוטה שם בעי על כל עד אחד בטומאה אמאי אינו נוטלת כתובתה הא עד אחד אינו נאמן לענין ממון ומשני דבסוטה שאני דכאן האמינה תורה עד אחד כבי תרי ומדמה זאת לעד אחד שמעיד שהוא חלב ואח"כ אכלו אחר שהוא חייב והשתא מאי צריך לזה הא ממילא כיון דאינו משקה אותה ואינו יכולה לבדקה שלא זינתה הפסידה כתובתה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו והבית מאיר הוכיח מכח קושיא זאת כשיטת הפוסקים דאינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הוי לי' למידע נמי חייב הלכך הכא נמי הא נתחייב הבעל בכתובתה וספק לו אם זינתה והוי כמו פירעון על כתובתה או לא זינתה והוי לי' כמו איני יודע אם פרעתיך ואף דלא הוי ליה למידע מ"מ חייב והא דבמתו בעליהן עד שלא שתו אבדה כתובתה אף דהתם נמי רק ספק הוא היינו משום דשאני יורשים שלא הי' עליהם מעולם חזקת חיוב ע"ש

וגם הקשו דברי הטור אהדדי שבח"מ סי' ע"ה מבואר שהוא סובר דאף יורשים נמי חייבים באינו יודע אם פרעתיך ואפ"ה פוסק באה"ע סי' קע"ח דבמתו בעליהן עד שלא שתו פטורין הן מהכתובה ע"ש שהאריך בזה

ולדעתי נראה דאפשר דדין זה אינו שייך כלל לאינו יודע אם פרעתיך משים כי כאן גרע מכל ספק פירעון היכא דלא הוי לי' למידע משום דהא כל חוב של כתובה הוא כמו חוב על תנאי היינו שהתחייב א"ע בסך הכתובה דווקא בתנאי אם יגרשנה כמו שכתב הר"ן בסוגיא דפתח פתוח והכא לא שייך חילוק של הר"ן שם עיי' בר"ן בכתובות חילק בין שטר אמנה לתנאי וגם הי' תנאי שבאם תזנה תחתיו אז פטור הוא מחיוב זה והנה בכל תנאי שהנותן מתנה התנה על המקבל והוא בקום ועשה קיי"ל שעל המקבל להביא ראי' שקיים התנאי אמנם בתנאי שהוא בשב ואל תעשה אז על הנותן להביא ראי' שעבר על התנאי וכ"ז שאינו מביא ראי' מחויב ליתן לי כפי שהבטיחו כמבואר כ"ז בר"ן בפ' מי שאחזו ובריטב"א ובש"ע ח"מ סי' רמ"א ובאה"ע סי' ל"ח הלכך הכא נמי כל שאין כאן קינוי וסתירה אינו נאמן לומר שזינתה תחתיו ועברה על התנאי דהא תנאי זה הוא בשב ואל תעשה והוא אומר שהיא עברה בקום ועשה כל כה"ג עליו הראי' שעברה ולא דמי לכל טענות פירעון דעלמא שהוא נמי בקום ועשה ואפ"ה קיי"ל דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן הלוה לומר שקיים התנאי אף שהוא בקום ועשה התם שאני כמו שכתב הבעה"ת שער ל"ז משום דסתם הלואה לפירעון היא עומדת ועיקר התנאי הי' בזה אדעתא דהכי דווקא משא"כ היכא דהתנאי הוא במילתא אחריתי והכא נמי דכוותא ולא שייך זאת כלל לאינו יודע אם פרעתיך

והשתא נתרץ נמי קושית של המחברים בהקדם כי דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות סוטה שאם באו עידי טומאה אחר ששתתה אזי ע"י כן תיכף איבדו המים המאררים את פעולתן ואין עושין עוד שום פעולה ואין בודקין אותה ודווקא שבאו שני עדים אבל כל שלא בא רק עד אחד אחר ששתתה ואמר שנטמאה אז לא אבדו המים עדיין פעולתם ובודקין אותה והוא מהגמרא דסוטה ד' ו' וילפינן לה מקראי דכתיב נסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דדרשינן מזה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה ע"כ ופירש רש"י משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ועד אין בה הוא דאמר רחמנא והביא האיש אח אשתו ומתקיים בה כל המבואר שם בהפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה עכ"ל נמצא להרמב"ם שמפרש המימרא דרב ששת שמיירי דווקא בשני עדים היינו משום דפשטות המקרא דכתיב ועד אין בה היינו שני עדים דווקא אין בה אז והביא את אשתו ויכול להתקיים כל הפרשה והבדיקה משא"כ לענין עד אחד לא דיבר הכתוב כלל ממילא לפי זה אם אין כאן אלא עד אחד שוב אין נפק"מ אם העידו לאתר השתיה או קודם השתיה לעולם המים בודקין אותה דהא אין לנו שום לימוד שלא יבדקו לה המים ובלא לימוד מקרא רק מסברא בעלמא מוכת הוא בגמרא שם דאמרינן דהמים לא הפסידו פעולתן ובודקין אותה לעולם ע"ש בסוגיא והנה בדעת התוס' שם ד' וא"ו יש בזה פלוגתא כי אית דאמרי שדעת התוס' הוא דלא כהרמב"ם בזה אלא שאין חילוק בין עד אחד לשני עדים ולעולם כל שבא אפילו עד אחר ואמר שנטמאה שוב אין המים בודקין אותה ויש אומרים שגם שיטת התוס' הוא ג"כ כהרמב"ם דע"י הגדת עד אחד עדיין המים בודקין אותה עיין בכ"ז במל"מ שם עוד מצינו פלוגתא בין הפוסקים על הא דקי"ל דפסילי עדות כגון נשים וקרובים