אבן שתיה קס

אני וגם מת בעלי אח"כ שאז אף אם יבוא בעלה אח"כ לא איכפת לה שתעמדה בטענתה הראשונה שאמרה שנתגרשה ג"כ דומיא ממש למודה בשטר שכתבו. זה אינו דהא כיון דאמרה שנתגרשה שוב הא הוא אין בעלה ולא האמינה חכמינו אלא דיוקא לומר דמת בעלי אבל כל שאין בעלה אינה נאמנת ואין יכולה לטעון אלא מת בעלי לחוד ובזה הא אין לה מיגו שמא יבוא ויכחישה ואח"כ מצאתי שהאו"ת עצמו חזר בו מדבריו בסי' פ"ט וכתב ג"כ שאין זה מיגו ולא הזכיר כלל מה שכתב בעצמו בסי' פ"ב והנה"מ השיג שם עליו ומודה בשטר שכתבו ולא הזכיר ג"כ שהאו"ת עצמו התעורר לזה בסי' פ"ב ושמחתי שכונתי להלכה ומתורץ קושיא זו בטוב טעם

וראיתי באו"ת בסי' פ"ט ס"ק ז' שהקשה עוד על סברת הראשונים שהובא לעיל מהא דב"מ ד' קי"ב בשכיר ובעה"ב שהשכיר אומר שעדיין חייב לו השכירות ובעה"ב אימר ששילם לו שהדין הוא שהשכיר נאמן בשבועה ומפרש הגמ' דהטעם הוא משום דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו חיישינן ששכח הלכך נאמן השכיר ופריך הגמרא אלא מעתה סיפא דקתני בעה"ב אימר דינר אחת קצצתי לך ושכיר אומר שנים הבעה"ב נאמן ואמאי לא אמרינן ג"כ טרוד בפועליו ומשני קציצה ודאי מידכר דכירי בעה"ב ע"כ והקשו שם התוס' ד"ה קציצה מאי פריך דילמא מיירי דשכרו בלא עדים דאי בעדים מסתמא העדים ידעי מהקציצה ונחזי מאי קאמרי ותירצו דהכא ודאי בשכרו בעדים מיירי דאי סיפא מיירי בשכרו שלא בעדים רישא נמי מיירי שלא בעדים ואי בלא עדים אמאי נאמן השכיר בשבועה שלא שילם לו היה לנו להאמינו להבעה"ב במיגו דלא שכרתיך מעולם אלא ע"כ דבעדים מיירי ע"ש והקשה האו"ת מנ"ל זאת דילמא בין הרישא ובין הסיפא מיירי הכל ששכרו בעדים ואז אמרינן דמסתמא עדים ידעי מהקציצה כמו דאמרינן בשבועות שם רק דמיירי שאין העדים כאן הילכך ברישא שמחולקים הם בגוף הפירעון משום הכי אין הבעה"ב נאמן דהא אין לו מיגו דאי בעי הי' אומר לא שכרתיך דירא שמא יבואו העדים ויכחישו כמ"ש משא"כ בקציצה שהבעה"ב אומר שלא קצץ רק אחת אז כיון דאין העדים כאן שפיר נאמן במיגו שהי' אומר שלא שכרו כלל מאי אמרת דירא שמא יבואו העדים ויכחישו ששכרו הא קיי"ל דגם קציצה נמי ידעי עדים כמה קצצו עמהם נמצא דגם על טענתו שטוען שלא קצץ עמהם רק אחת בזה נמי אם שקר הוא אומר אז כי יבואו העדים הרי יכחישו אותו ואפ"ה הוא אינו חושש לזה לפ"ז הא טענתו שטוען עכשיו שלא קצץ עמהם אלא אחת עם טענת המיגו חשש אחד יש השוה לשני הטענות וכל כה"ג שאין טענת המיגו גרע מטענתו שהוא אומר כעת נחשב למיגו וא"כ הא הדרא קושית התוס' לדוכתא דמצינן למימר דמשום הכי בקציצה נאמן הבעה"ב משום מיגו דלא שכרתיך דהכא הא חזינן שאינו ירא מהעדים שמא יבואו ויכחישו ע"ש

אך לפי מה שכתבתי דבמקום שאף אם יכחישו אותו על טענת המיגו לא יהי' מוחזק כפרן על עיקר טענתו לא איכפת לו אם יכחישו אותו והוי מיגו מעלייתא ניחא זאת ג"כ משום דהא לאחר הזמן קיי"ל שהבע"ב נאמן לומר שפרע כדאיתא בב"מ ד' קי"א והשתא אי נימא דמיירי כאן דאין העדים לפנינו הא שוב יש לו מיגו דאי בעי הוה אמר תרתי שכעת הוא לאחר זמן וברשותך השהיתי השכירות לא עברתי בבל תלין ופרעתיך ג"כ עיין בתוס' ב"ב דף מ"ה ד"ה נתנה לו וכו' שאז הוא מיגו טוב ואמאי אינו נאמן לומר פרעתיך אע"כ מוכרת הוא דמיירי שהעדים הם ג"כ לפנינו ומתורץ גם קושיא זו ועיין בחמדת שלמה בסימן ז' מה שתירץ בזה ולדעתי מה שכתבתי ניחא יותר

אמנם מה שלכאורה עומד כנגדי דהא בעל המימרא בב"מ שם לענין שכיר שהטעם הוא משום דהבעה"ב טרוד בפועליו וכל הסוגיא שם הוא הכל אליבא דשמואל ושמואל הא סובר בב"ב ד' קנ"ד כר' מאיר שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במיגו דמזויף לפי זה הא ע"כ צריכין לומר דבאמת טעמא מאי אינו נאמן במיגו זו הוא ע"כ משום שחושש אולי יבואו העדים ויכחישו אותו ואף שיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר תרתי פרעתיך וגם גוף השטר הוא מזוייף מ"מ אליבא דשמואל גם זאת אינו נחשב למיגו כמו דאמרינן אליבא דר"מ משום שאין אדם רוצה שיתברר עליו שהוציא שקר מפיו אף היכא דלא יהיה מוחזק לכפרן ועיין בתוס' כתובות ד' י"ט שם ד"ה לפ"ז הא הדרא קושית האו"ת לדוכתא משום דהא השתא אי אפשר לתרץ דע"כ מיירי דהעדים הם לפנינו דאי לאו הכי יהי' נאמן במיגו דאי בעי הוה טעין תרתי שהוא לאחר הזמן וגם פרעו שאז אף אם יבואו העדים ויכחישו לא יהי' הוחזק כפרן הא זה אינו דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה כל היכא דירא שמא יכחישו אותו אז אפילו אם לא יהי' הוחזק לכפרן נמי לא הוי מינו

ונראה דגם זה ניחא משום דהתוס' בוודאי לא סברי חילוק זה אליבא דשמואל והוא דבשבועות ד' מ"א בהא דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים קאמר שם שמואל שיכול לומר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י ופירשו הראשונים דהאי שיכול לומר דקאמר שמואל הכוונה הוא שצריך שיאמר בפירוש פרעתיך בפני פו"פ וכו' רק דשמואל קמ"ל שזה מהני אמנם התוס' שם מפרשים שאינו צריך שיטעון כן אלא אפילו אם אומר סתם פרעתיך נאמן מכח מיגו דאי בעי הוי אומר פרעתיך בפני פו"פ ע"ש והשתא הא יש להקשות על התוס' דשבועות ג"כ דמאי מיגו הוא זאת אליבא דשמואל הא ירא שמא יבואו ויכחישו אותו שלא פרע בפניהם ואז יהי' מוחזק כפרן גם כן מזה לא הוי מיגו אפילו אליבא דחכמים דר"מ דאית להו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמו שכתבנו לעיל אע"כ צ"ל אליבא דהתוס' שהם סברי אליבא דשמואל דכל כה"ג שפיר נחשב למיגו והא דבמודה בשטר שכתבו אינו נאמן במיגו דמזוייף טעמא אחרינא איכא בי' כמו שכתבו הם בעצמם בכתובות שם בשם רש"י דלענין למפסל שטר לא מהני שים מיגו משום דעדים החתומים על השטר מדאוריי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והוי כמיגו במקום עדים ע"ש והתוס' בב"מ ד' קי"ב שם ג"כ אזלי בשיטה זו לכן תירצו שפיר דע"כ מיירי דהעדים הם לפנינו דאל"כ אליבא דשמואל הי' נאמן במיגו דלא שכרתיך ומתורץ הכל ועוד יש לתרץ קושיא זו בכמה גווני ואין להאריך

והשתא כיון שדברי הגאונים נכונים ואין עליהם שום קושיא וגם אין מי שיחלוק עליהם ובפרט כי לכאורה יש ראי' לדבריהם מהמשנה שהביאתי הילכך וודאי יש לחוש לדבריהם וברור הוא נמצא לפ"ז בנ"ד נמי שאם יבואו עדים שלוה אז יהי' הוחזק כפרן בוודאי פשוט הוא דאין זה מיגו ועוד נראה בזה דלקמן בסי' קל"ד סעיף ב' איתא שאף אם מסר החפץ להמחזיק בעדים ואומר לו אל תחזור לי אלא בעדים אפילו הכי אי ליכא עידי ראי' שראו אצלו החפץ נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו והוא מדברי הרא"ש בחזקת הבתים ע"ש והש"ך שם הקשה הא לעיל סי' ע' אמרינן דאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן במיגו משום כיון דהתרה בו שאל יחזיר לו בלא עדים אנן סהדי שלא נתן לו בלא עדים כדי שלא יהא נחשד בעיני הבריות וא"כ הכא נמי דכוותי' ע"ש

אמנם ע"כ צריכין אנו לחלק להרא"ש ולהמחבר כמו שכתב האו"ת שם כי בשלמא בהלואה אמרינן שמפני החשד התרה בו שלא יחזיר לו בלא עדים וא"כ שוב אמרינן שאף הוא בודאי יעשה כן כדי שלא יחשידו אותו משא"כ בפקדון דבכל פעם יש לו המיגו שיכול לומר נאנסו ואין איש המכחישו בשום פעם ממילא הא לא שייך לומר שמפני שאינו מאמינו התרה בו דהא ע"כ מוכרת להאמין לו והלכך סובר הנפקד