אבן שתיה קנה

שלא נתתי לך רק לפיקדון הכא נמי נאמן לומר שטועה בדין היה ולאו לשם מתנה נתן לו

והנה הקצות בסי' שס"ג הביא ראיה דסתם נתינה הוא לשם פקדון מגיטין ד' כ' דאיתא התם אם נתן לאשתו טס של זהב שגיטה כחוב עליו ואמר לה התקבלי גיטך והשאר לכתובתיך קיבלה גיטה וכתובתה וקאמר דהא קמ"ל טעמא דאמר לה והשאר לכתובתיך אין אבל אי לא לא מ"ט דאוירא דמגלתא הוא עכ"ל הגמרא ומשמע מזה טעמא דאמרינן אוירא דמגילתא הוא והוי בכלל הגליון של הגט הא לאו הכי הוה אמרינן דהשאר הוא לכתובתה אלמא דסתמא לא אמרינן לשם מתנה נתן ע"ש ובאמת היא ראי' ברורה משום דאי נימא דסתם נתינה היא בתורת מתנה א"כ לאשמעינן זאת דבשאר דוכתא היכא שנותן לאחד חפץ סתמא דאמרינן דהוא בודאי מתנה ואנא ידענא דמכש"כ אם נתן לה גט על גבי חפץ ששוה הרבה ולא אמר לה שהוא בתורת כתובה שבודאי מתנה הוא ולמה לי למינקט דוקא כה"ג אלא ע"כ דדוקא הכא הוא שלה משום דאמרינן אוירא דמגילתא הוא אבל בעלמא הוי פקדון ולא מתנה ואף שהוא דוחה ראיה זו משום שיש לומר דהתם שאני דמאחר דחייב לה הכתובה אמרינן סתמא דמלתא אין אדם מניח החוב המוטל עליו ונותן מתנות ע"ש

אמנם מדברי הרשב"א והר"ן בודאי מבואר הוא דלית להו חילוק זה דהא הרשב"א הביא ראיה דסתם נתינה הוא לשם פקדון מהא דאיתא בירושלמי חד בר נש הלוה לחבירו דינרין ואח"כ נתן לו הלוה סתם רשות לדור בתוך ביתו אתא עובדא לקמיה דר' אבא בר זבדי וחייבו לשלמו אלמא דמסתמא לשם פקדון הוא ע"ש והשתא מנא ליה להוכיח דבכל מקום סתמא לא הוה מתנה דילמא שאני הכא דהא חייב לו מעות להמלוה אלא ע"כ אין נפק"מ בזה וכמו שהוכיח הקצות גופא שם כן מדבריהם נמצא לפי שיטתם עכ"פ מוכח שפיר מהא דגיטין דרב נחמן דהוא בעל מימרא זו סובר דסתמא לשם פקדון הוא נותן ולא לשם מתנה וכן יש להוכיח דרב נחמן סובר דסתמא הוא לשם פקדון עפ"י דברי הפלאה בכתובות ד' ל"ט דרב נחמן אומר שם דהיינו טעמא דמפותה אינו משלם את הצער משום דמחלה והקשה דהא איתא התם דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון לפ"ז מנ"ל לרב נחמן למימר טעמא נפשיה משום מחילה ותירץ משום דאבוה דשמואל הא סובר דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה משום דחיישינן שמא נתרצית ואפילו לרבא דפליג וסובר שמותרת היא לבעלה הא קאמר התם הטעם משום דיצרא אלבשה והוי אנוסה והא זה לא שייכי רק לענין שלא תאסר על בעלה אבל מ"מ פטור הוא מלשלם הקנס דאמרינן דמחלה לכך לא רצה רב נחמן לומר משום דמפותה אין לה צער דא"כ קשה אמאי משלם באנוסה דשמא גם היא נתרצתה ולא היה לה צער ולא נתחייב מעולם בהקנס לכן קאמר דהטעם הוא במפותה משום מחילה ובאיתנסה אף שהוא ג"כ ספק מחילה מ"מ הא ספק מחילה חייב ע"ש הרי להדיא מוכח מדבריו דרב נחמן סובר דסתמא לאו מחילה ומתנה הוא ובזה אמרתי להסביר ג"כ סברת רב נחמן בביצה ד' ל"ט במי שמילא מים ונתן לחבירו ועין בב"מ ד' י' ברש"י ד"ה סיפא וכו' שכתב שם על הא דהמגביה מציאה לחבירו דאמרינן דאם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום משום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהא ע"ש. והקשה המהרש"א והמהרמ"ש הא עכשיו אליבא דרב נחמן קיימינן דאית ליה המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וא"כ מה זה שכתב רש"י דאדעתיה דחבירו הגביה מה בכך שהגביה בשביל חבירו הא רב נחמן סובר דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותירצו דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן דאח"כ כשנתנו לחבירו במתנה נתן לו אמנם כ"ז לא שייכי אלא דוקא אם תחלת הגבהה היתה בשביל חבירו אבל אם נימא דמתחלה לא הגביהה אלא בשביל עצמו אז מסתברא יותר צה שכשנותן לחבירו לא לשם מחנה אלא לשם פקדון נתן ע"ש

ועדיין יש להבין בזה דהא בביצה דף ל"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת במילא מים ביו"ט ונחנו לחבירו דמסקינן התם בסוף הסוגי' לפי פירש רש"י דתרוייהו סברי דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק דעיקר הפלוגתא תלי בזה דרב נחמן סובר דגם המגביה עצמו נמי לא קנה ורב ששת סובר דמתחלה קנה המגביה לעצמו רק דכשחזר ומסר לחבירו אמרינן דבמתנה נותן לו ע"ש ואמאי נימא זאת הא כיון שמתחלה זכה לנפשו היה לו לומר שבתורת פקדון מסר לידו כמו שכתבו כאן אליבא דרב נחמן ואף שיש לחלק דהכא הא קאי אי אמרינן דהמגביה הגביהה לצורך עצמו הילכך שייך שפיר לומר דכיון דתחלת הגבהה היתה בשביל עצמו אף שאח"כ מסר לחבירו אמרינן שהוא בתורת פקדון משא"כ בביצה שם אליבא דרב ששח אף שמתחלה קודם שמסר לחבירו זכה בהמציאה מ"מ כיון דתחלת הגבהה היתה לצורך חבירו הילכך אמרינן כשמסר לו בודאי במתנה נתן לו מ"מ הא ע"כ זה אינו דהא התוס' הקשו בביצה על שיטת רש"י האיך זוכה המגביה בלי כוונת זכיה ע"ש ובאמת הוא קושיא גדולה דהא היכא דליכא דעת אחרת מקנה אותו בודאי בעינן כונת קנין ובפרט היכא דמכוין להדיא שלא לקנות כמו התם בביצה אז בודאי אינו קונה בלא כוונה וע"כ צ"ל אליבא דרב ששת שסובר דכיון דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ ע"כ דעת המגביה היתה שקודם שימסור לחבירו יזכה הוא תחלה לנפשו כדי שלא יהי' הפקר בידו רק אח"כ כשנותנו לחבירו אמרינן דסתמא למתנה נותן לו ופשוט הוא לפי זה הא להנחת המהרש"א יש להבין ג"כ דכיון דזכה מתחלה לנפשו אמאי לא אמרינן כשנותן לחבירו נותן לו בתורת פקדון ולא בתורת מתנה כמו דאמרינן אליבא דרב נחמן ועוד באמת באיזה סברא פליגי התם רב נחמן ורב ששח שרב נחמן סובר דהמגביה לא זכה כלל מעיקרא והוי הפקר בידו ואף אם בא אחר וחטף ממנו זכה אותו האחר ומנ"ל זאת אולי אינו הפקר רק כדרך כל המגביהין שום דבר מציאה שמגביה לצורך עצמו רק כשנותן אח"כ אמרינן דבמתנה נתן לו כמו שסובר רב ששת אבל לפי דברינו ניחא משום דרב נחמן לשיטתו שסובר שסתם נותן משלו לחבירו הוא רק בתורת פקדון הילכך כל שנימא שמתחלה זכה לנפשו אז היינו אומרין שחבירו לא יזכה בזה משום דבודאי רק בתורת פקדון מסר לידו לכך מוכרח לומר שהמגביה עצמו ג"כ לא זכה בו מעולם נמצא דהספק נולד לנו מעיקרא אם זכה בו המגביה כלל משום הכי אמרינן אם משנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום משום דאף דסתם נותן לחבירו הוא רק בתורת פקדון מ"מ הכא שאני דגם המגביה עצמו לא זכה בו מעולם

היוצא לנו מזה שרב נחמן סובר דספק מתנה וספק פקדון אמרינן דסתמא הוא פקדון משום שאין דרך של בני אדם ליתן מתנות משום הכי לשיטתו שפיר אית לי' בב"מ שם דאי לאו הסברא דניחא דליקום בהימנותא היה נאמן לומר שלא מחל לו רק טעה משום דלשיטתו סתמא דאינשי לאו למחנה נותנין אבל לדעת הסוברים דספק מתנה וספק פקדון אמרינן דמתנה הוא משום דסתמא נותנים לשם מתנה יכול להיות ג"כ דספק מתנה וספק טעות אמרינן ג"כ דלמתנה נתן כמו ספק מתנה וספק פקדון לפי זה עדיין אין ראי' ברורה מרב נחמן שנאמן לומר שטועה בדין היה והשתא יש לומר נמי שהדין הוא עם הקצות בזה במה שדוחה ראי' הב"י מהא דסנהדרין משום דלכאורה נראה דרבא הוא דסובר דלא כמו שכתבנו אליבא דרב נחמן אלא דספק מתנה וספק פקדון הוא מתנה דהא אית לי' סוף פ' השואל האי מאן דמשאיל מרא למירפק ביה פרדיסא סתמא רפיק בי' כל פרדיסא דאית לי' והקשו שם התוס' דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית שאם מכר לו סתם ארעתא תרתי משמע וחילקו דהתם שאני דבעל הקרקע נקרא מוחזק משא"כ הכא השואל הוא המוחזק ע"כ