אבן שתיה קנד

זריקה אף הבשר נמי מותר. וכן הקשה המי נדה ודוחק לומר דכוונתם ללמוד עגלה ערופה מעולה דעורות מותרים הם אע"פ שהבשר כולו כליל ז"א חדא מנ"ל לומר דהאי כפרה דכתיב בעגלה ילפינן דוקא מעולה ולא מחטאת ואשם. ועוד הא מסקינן בזבחים ד' ז' דעולה דורון הוא ופי' רש"י משום דהיא אינה באה לכפר כלל וכן דרשינן בת"כ מצורע פ' ד' ועשה הכהן את החטאת וכפר מה ת"ל מפני שנאמר והעלה הכהן את העילה יכיל יהי' כולם מעכבים ת"ל החטאת וכפר שהכפרה תלוי בחטאת. ועיי' בזבחים פ"ט ע"ב ובעולה לא נאמר כלל וכפר ומה דכתיב אצל עולה לכפר עליו הוא לדרשה. עיי' בתוה"מ פ' ויקרא סי' ל"ג וא"כ ע"כ מוכפר הנאמר אצל חטאת ואשם ילפינן והתם הא לאחר זריקה גם הבשר נמי שרי אלא ע"כ עיקר כוונתם הוא לומר דכל היכא דאנו באין ליתן ע"ז דין קדושה מכת דכתיב לכפר אז אין על העור חל דין הקדושה של הבשר וע"ז הביאו ראי' מעורות קדשים ואף של חטאת ואשמות נמי דלאחר זריקה שאז נגמר הכפרה וחל על הבשר הקדושה שלהם אפילו הכי לא חל על העיר ה"נ עגלה ערופה כיון דילפת איסורא דידה מלכפר אמרינן נמי דעל העור לא חל האיסור ואף אי נימא דעגלה דין קדשי בד"ה יש לה ובקדשי בד"ה נאסר העור הא התם עיקר הטעם היא דהוא בעצמו מקדיש אמרינן דמסתמא דעתי נמי על העור אבל הכא דהוא לא הקדיש אותה רק דאנו רוצין לאוסרה סתם בשביל דכתיב בה כפרה ע"ז אמרינן דזה האיסור דילפינן מכפרה לא קאי על העור וזה נראה לי ברור בכוונת התוס' ומתורץ כל הקושיות של המ"נ שם. אבל באמת יכול להיות שעגלה אין דינה כקדשי מזבח וכן הוא דעת המל"מ פ"י מרוצח דעגלה דין קדשי בד"ה היא וכן הוא דעת השו"ת זכרון יוסף וכן הוא דעת המה"מ פ"י מהלכות רוצח. וכן כתב להדיא המקנה בקידושין דף נ"ז ע"ש ובקדשי בד"ה הא קי"ל דמן התורה אסורין הגידולין. ועיי' בתוס' ריש פ' שילוח הקן ד"ה יצא דמשמע התם ששיטת רש"י ותוס' וכן הרשב"א בחידושיו שם דבקדשי בד"ה מועלים בגידולין מן האורה ע"ש הילכך קשה להקל בזה אח"כ מצאתי בשו"ת באר יצחק שמצדד ג"כ להקל מטעמים אחרים ולא הביא שם דברי הח"ס והנלע"ד כתבתי

חושן משפט

סימן סה

ע"ד ראובן ושמעון שתבעו ממון שניהם זמ"ז באיזה עסק שהיה ביניהם ואחר נכיון כל הטענות נתחייב ראובן לשלם סך מסוים ופרע לו מקצת לפני ב"ד ובתוך הדברים אמר לא רציתי לטעון עוד טענה שיש לי בעסק זה כי אמרו לי שאין זה טענה והב"ד הכירו שע"פ טענה זו יתחייב לו שמעון מעות אם ב"ד צריכין להגיד לו זאת וגם אם יבא אח"כ לתבוע משמעון מה שפרע לו אם נאמן ואם יכול להחזיק מה שת"י

הנה במי שתובע מחבירו ממון בב"ד והוא תובע מעט והדין רואה שע"פ הדין מחויב לו יותר זאת מבואר הוא בח"מ סי' י"ז שאסור הוא לדיין לומר לו שהוא חייב יותר אמנם אם הנתבע עמד ושילם בב"ד מחמת שסבר שהוא חייב לשלם סך כזה ואח"כ כשנתברר לו ע"פ ב"ד שהוא פטור חוזר ותובע מה שנתן לו ואומר שטעה בזה במה שנתן לו ואם היה יודע שהדין אתו לא היה נותן לו כמו בעוברא דדין זאת אינו מבואר בש"ע גופא רק מצינו בזה פלוגתא בדברי הפוסקים כמו שנבאר והנה בשו"ת בית יעקב סי' ס' הובאו דבריו בקצות סי' ע"ה במי שיש לו תביעה על חבירו באופן שע"פ דין פטור חבירו ואינו חייב רק לצאת ידי שמים ועמד ושילם ואח"כ טוען שטועה בדין היה שסבר שע"פ דין חייב הוא בתשלומין ואם היה יודע שאינו חייב רק לצאת ידי שמים לא היה משלם לו והשיב שטענתו טענה והביא ראי' מסנהדרין ד' ע"ב ברבא דאיגנוב ליה דיכרא במחתרתא ואדרינהו ניהליה ולא קבלינו משום דבדמים קננהו והקשו שם התוס' דאמאי לא קבלינהו והא קי"ל דבכל מקום דאינו פטור רק משום דקילב"מ חייב הוא לצאת ידי שמים ותירצו שהם לא החזירו אלא משום שהיו סוברים שחייבין הם ע"פ הדין בתשלומים ולא משום לצאת ידי שמים לחוד הרי מוכת מזה דכל כה"ג כשאומר שטעה בדין נאמן ע"ש נמצא לפי זה מכש"כ היכא שפטור לגמרי אפילו לצאת י"ש ועמד ושילם ואחר כך אומר שטועה בדין היה בודאי נאמן וחייבים להחזיר לו ומכל שכן אם עדיין לא הוציא המעות מת"י כלל רק שתבע פחות ממה שמגיע לו בודאי נאמן לומר שמה שלא תבע יותר משום שטועה בדין היה וכן ראיתי בנה"מ בסי' י"ז שיכול לומר שטועה בדין היה במה שלא תבע לו יותר ולא מחל לו ועיקר ראיתו מהא דב"מ ד' ס"ו במוכר דבר שלב"ל או שמכר באסמכתא דקרי לזה הגמ' מחילה בטעות משום שהוא היה טועה בזה שסבר דמהני מכירה כה"ג ומסקינן דלא הוי מכירה משום דהוי מחילה בטעות אם לא היכא דשמיט ואכיל דאז לא מפקינן מיניה משום דניחא ליה דליקום בהימנותא כדאיתא התם אלמא שנאמן לומר שטועה בדין היה וסבור שזה הוי מכירה ע"ש

אמנם הקצות בסי' ע"ה ס"ק ז' חולק על הב"י וכתב דעובדא דרבא מיירי שאמר בפירוש בשעה שמחזיר הדיכרא שהוא אינו חוזר אותם אלא דוקא באופן שהוא חייב ע"פ דין ע"ש והנה לכאורה נראה כדברי הקצות כי הראי' שהביא הנה"ם מהא דב"מ אינו מוכרחת כ"כ והוא דלפי מה דמוכח מהפוסקים שדבר זה אם הוא נאמן לומר אחר הנתינה שטועה בדין היה במה שנתן או לא תלי זאת בפלוגתא דהראשונים בנותן דבר לחבירו סתם אם יכול לומר במתנה נתתי לו או לא שדעת הרשב"א הובא בר"ן נדרים ד' ל"ג שאינו נאמן משום דאמרינן אולי פקדון נתן לו אמנם הב"י בסי' שס"ג הביא בשם הרשב"ץ דאמרינן סתמא במתנה קיהיב ליה ע"ש והיינו כי לדעת הפוסקים דסתם נתינה לחבירו היכא דלא ידעינן למה נתן אמרינן דלמתנה נתן הכא נמי אמרינן שנתן לו בשביל מתנה ואף שהוא אמר דלא למתנה נתן לו רק טועה בדין הוי אין שומעין לו כמו התם שאומר ג"כ דלשם פקדון נתן ואפ"ה אין משגיחין עליו ומה לו טענת פקדון או טענת טעיתי בדין אידי ואידי טענה הרגילה ומצויה היא ואפ"ה אינו נאמן והיינו משום דאמרינן סתמא דמילתא הדרך הוא שאם נותן סתם דעתו שיהי' מתנה הכא נמי אמרינן דלמתנה נתן לו ואף שיש לחלק קצת בסברא שאין הדרך להפקיד פקדון סתם מה שאין כן טעות בדין הוא דבר המצוי יותר מכל מקום בודאי אין כ"ז מספיק להוציא ממון בסברא קלושה כזו אמנם לדעת הפוסקים דסברי דסתם נתינה לאו למתנה היא ויכול לטעון