אבן שתיה קנב

קידושין ד' נ"ו ד"ה אבל המתכוין וכו' מבואר דקדושת המזבח אינו יוצא לחולין רק דוקא דרך חילול אבל לא דרך מקח. וע"ש בפנ"י ובמקנה שאף רש"י מודה לזה אמנם בקדשי בד"ה מהני בין דרך חילול ובין ע"י מקח בכל אופן יוצא לחולין כמו שכתב רש"י בסוכה ד' מ' ע"ב ד"ה קודש והיינו טעמא משום דהא קדשי ב"ה יוצא לחולין אף דדרך מקח הוא משום דילפינן זאת מקרא דכתיב ופדה בערכך ויסף חמשיתו זה הוא דרך פדיון ואם לא נגאל ונמכר בערכך זה הוא דרך מקח וממכר כמו שהביא שם רש"י הרי מבואר דבעינן דוקא קרא לזה והילכך מהאי טעמא נמי פליגי התם בגמ' בשביעית אם היא מתחללת דרך מקח דוקא או דרך חילול דוקא והיינו משום כל דליכא קרא דמהני תרווייהו אנן מסברא לא ידעינן זאת הילכך בקדשי מזבח נמי כיון דהא דמהני פדיון בקדשי מזבח שנולד בהם מום ילפינן זאת במנחות ד' ק"א מהא דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן דדרשינן דהאי טמאה הוא בעלת מום והתם הא לא כתיב רק ואם גאל יגאלנו ויסף חמישיתו דזה לא מיירי רק בחילול אבל דרך מכירה לא הוזכר שם כלל והילכך לא מהני לצאת לחולין רק דוקא דרך חילול וכן הדין בפטר חמור כיון דכתיב וכל פטר חמור תפדה בשה בעינן דוקא דרך פדיה ולא דרך חילול והנה הא דמהני פדיון בעגלה סובר התוספתא דלאו מהא דכפרה כתיב בה ילפינן חדא דהא ר' ישמעאל ושאר תנאי לא ילפי מזה כלל איסור העגלה רק דילפי מציפורי מצורע כדאיתא בכריתות ד' כ"ה ועוד דהא יש סברא בתוס' קידושין ד' נ"ז דהאי כפרה דכתיב בעגלה לא נתקבלה רק לענין דפוסל בה טריפות לחוד אלא התוספתא סובר דילפינן זאת מג"ש דעריפה עריפה מפטר חמור כמו דילפינן ג"ש למילתא אחריתא כדאמרינן בבכורות ד' יו"ד ע"ב והילכך כמו דהתם מהני פדיה בכל ענין אף בעגלה כן וכמו כן נמי בעינן בעגלה דוקא דרך פדיה ולא דרך מקח כמו בפטר חמור והנה שם במשנה הא נאמר שאם מכר וקידש בדמיהן מקודשת דזה הוא רק דרך מכירה וזאת לא מהני רק בקדשי בד"ה דאיכא קרא אבל בשאר הקדישות לא מהני רק דרך פדיה דוקא גם כתבו המפרשים דהא דמקשה הגמ' כאן בכלאי הכרם אי מה קודש תופס את דמיו דיש להבין בזה הא לקמן ד' נ"ז ע"ב אמרינן לענין שער נזיר כיון דלא כתיב קודש רק קדוש אמרינן דאינו תופס את דמיו וזה בודאי לא עדיף הלשון של תוקדש הנאמר אצל כלאים מלשון קדוש הנאמר אצל שער נזיר וא"כ מה פריך אי מה קודש תופס את דמיו וכו' דילמא ילפינן האי תוקדש מקדוש דשער נזיר שאינו תופס את דמיו ותירץ המקנה שם דכוונת הקושיא הוא כן כיון דבזה שתופס את דמיו איכא בו קולא דיוצא לחולין וחומרא דתופס את דמיו וא"כ פריך מאי חזית דמקשינן לשער נזיר, משום חומרא דאין לו פדיון נקיש לשאר קודש דהוי חומרא דתופס את דמיו ע"ש. גם ידוע הוא כי אצל קדשי בד"ה נמי כתיב לכפר כדאמרינן ביומא דף ס"ג מהא דכתיב במדבר ל"א ונקרב קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו ע"ש

ובירושלמי דסוטה פ"ט הלכה ה' איתא התם מחוסרי אבר מהו שיפסול בעגלה כמו דפוסל בקרבן בני נח אמר ר' יוסי תמן הא קריבין אינון בבמה שיש בהם למזבח משא"כ עגלה אין בה כלום למזבח ור"ל דלא דמי כלל לקרבן ר' ירמיה אמר כיון דכתיב בה כפרה כקדשי מזבח דמי ומסיק שם דזה דנקרא קדשים הוא לענין שפוסל בה טריפות ונראה שהוא ע"ד שכתב התוס' בחולין ד' יו"ד לענין פרה אדומה דאף למאן דלא סביר דבהא דקרי רחמנא חטאת יהי' דינה לכל מילי כחטאת מ"מ לענין פסול טריפה שהוא פסול הגוף מהני זאת ע"ש וה"נ דכוותא והנה בודאי גם ר' ירמיה לא יחלוק על האי דרשא דכפרה כתיב בה דהא היא דרשה מפורסמת בש"ס בלא פלוגתא אלא דר' ירמיה סובר דאפשר דאף דכתיב בה כפרה מ"מ אינו דינה רק כקדשי בד"ה דאינהו נמי כפרה איקרי עכ"פ מבואר הוא מהירושלמי דמסתפקא להו אי לקדושת מזבח דמי אי לא והשתא אתי שפיר הכל דפריך כיון דילפת כלאי הכרם מפן תוקדש ודרשינן פן יהיה קדש וכיון דכתיב סתם קדש הא מצינו למימר דמיירי בקדשי בד"ה א"כ מה קודש תופס את דמיו ודמיו אסורין אף הכא נמי כן ואמאי אמרינן דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנ"ל להקל בזה שהמעות הם חולין ואתי נמי שפיר הגירסא שהביא רש"י דהא אמר דעגלה דאסורה ילפינן משום דכתיב בה כפרה כקדשים והא האי לשון של כפרה איכא נמי בקדשי בד"ה וא"כ נימא מה קדשים תופסין את דמיהן וכו' ואמאי אמרינן גם בעגלה שאם מכרן דמיהם הם תולין מה תאמר דלקדשי מזבח מקשינן דדרך מכירה אינו נתפס המעות מה חזית להקל דילמא לקדשי בד"ה מדמינן דדמיהן אסורין כנ"ל בזה נמצא לפי"ז אין סתירה מהגמ' דילן להתוספתא והא דבאמת לא מהני בעגלה דרך מכירה כמו דמהני בכל קדשי בד"ה היינו משום דעיקר פדיון דמהני בעגלה מפטר חמור ילפינן והתם ג"כ הא לא מהני רק דוקא דרך פדיה

ויש לי להבין עוד בזה דבירושלמי פ"ש דקידושין הלכה ח' אמרינן דר' אימי בשם ר' לעזר אמר אליבא דר"ש דהמקדש בפטר חמור מקודשת מק"ו ומה בכור דלא מהני בו פדיון ואפילו הכי מקדשין בו פטר חמור דמהני בו פדיון לא כש"כ ועיי' בזה בתלמודא דידן בכורות ד' יו"ד והשתא לשיטת התוספתא דמהני פדיון ג"כ בעגלה ערופה א"כ אמאי לא פליג ר"ש ג"כ בעגלה ערופה ולומר דהמקדש בה מקודשת ג"כ מהאי טעמא שיש לה פדיון הילכך נראה לי דלשיטה זו ע"כ צ"ל דר"ש חולק בזה על התוספתא וסובר דבאמת עגלה אין לה פדיון ואף דגם הוא יליף עריפה עריפה אולי סובר דלענין זה לא נתקבלה הגז"ש ובזה אתי נמי שפיר מה דאמרינן בחולין ד' פ"א דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה אותו ואת בנו שהוא פטור אליבא דר"ש משום דהוי שחיטה שאינו ראוי' ולא הוי שמה שחיטה ופריך הגמ' פרת חטאת אמאי לא הוי שחיטה שאינה ראוי' אליבא דר"ש הא איהו סובר דפרת חטאת יש לה פדיון וכיון דאי בעי היה פודה א"כ שחיטה ראויה היא ומסיק דפרת חטאת לא נישנית במשנה כלל משום דבאמת חייב הוא משום אותו ואת בנו והדר פריך ע"ע אמאי היא שחיטה שאינו ראוי' והא לא נאסר מחיים ומשני שסובר ר"ש דע"ע נאסרת מחיים ג"כ והשתא לר"ש מה זה תירוץ הא מ"מ כיון דיש לעגלה פדיון הרי שחיטה ראוי' היא כמו דאמרינן לענין פרת חטאת וקושיא זו הובא ג"כ במפרשים עיי' בספר בית יצחק שם סי' ו' מה שתירץ בזה אבל לפי מה שכתבתי שר"ש סובר דעגלה אין לה פדיון אתי שפיר משום דהא הסוגיא התם אליבי' הוא דאזיל והיינו טעמא שר"ש סובר דע"ע כיון דלא נתקבלה כלל בפנים וגם אין בה שום קדושה ולא קביעות מקום לעשייתה כמו דאיתא בפרה אדומה שיש קביעות מקום לעשייתה ולשריפתה וגם מטהרת טמאים משא"כ עגלה שאין בה רק איסור הנאה לחוד הילכך סובר ר"ש דלא עדיפא בזה משער נזיר ושאר איסורי הנאה דלא אילמא למיתפס פדיונן נמצא לפי מה שביארנו הא בין החכמים דתוספתא ובין ר"ש תרווייהו סברי דעגלה אין דינה כלל לקדשי מזבח וא"כ ממילא לא שייך זאת כלל לגדולי הקדש ועי' בנדרים ד' מ"ז בסוגיא דחליפין כגידולים דמי

והנה התוס' בקידושין ד' נ"ז כתבו בתירוץ השני דהאי דאמרינן בעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים לאו לכל מילי נאמרה זאת אלא רק לענין טריפות דפוסל בה כמו בקדשים ע"ש ויש להבין א"כ האיך קאמר הגמ' בזבחים ד' ע' דעגלה עריפתה מטהרתה מידי טומאתה משום דכפרה כתיב בה ע"ש הרי מבואר הוא דאף לשאר דברים נמי ילפינן מזה דדינא כקדשים ולאו לענין טריפה לחוד מיהו זאת יש ליישב משום דהתם אף בלאו האי טעמא דכפרה כתיב בה