אבן שתיה קנא

תמימין ומותרין אח"כ ג"כ בגיזה ובעבודה כמו שכתב הרמב"ם שם בפ' ה' הרי מוכח מכאן דגם עגלה דין קדשי ב"ה היא ועוד דהא כאן בתוספתא מבואר דעגלה בין שהיא תמימה ובין שהיא בעלת מום בכל ענין יש לה פדיון והא בשבועות ד' י"א על הא דאמרינן התם שאם מתה הפרה האדומה יש לה ג"כ פדיון פריך עלה והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני שפודין אותה רק בשביל עורה ובתוס' שם ד"ה אי וכו' הקשו דאמאי הא פרה היא רק קדשי ב"ה ובקדשי ב"ה הא קי"ל דפודין אף להאכיל לכלבים ותירצו דמ"מ מדרבנן אין פודין ובסמוך בד"ה עורה הקשו התוס' עוד דהיכי אמרינן הכא שמותר לפדות רק בשביל העור לחוד והא בבכור שנטרף קי"ל דקוברין אותו עם עורו אלמא דאין פודין בשביל העור ותירצו דשאני בכור שהוא קדשי מזבח משא"כ קדשי ב"ה פודין ע"ש היוצא לנו מזה דקדשי מזבח אין פודין היכא דנטרפה וקדשי ב"ה פודין והשתא אם נאמר דעגלה דין קדשי מזבח היא א"כ הא מוכח בתוספתא שם דכל דיני פדיון שיש בפרה ישנו נמי בעגלה כמו שמוכח מסיפא דתוספתא ע"ש והא פרה מן התורה נפדית היא בשביל עורה משא"כ עגלה אם היא קדשי מזבח הא אינו נפדית בשביל עורה אלא ע"כ מוכח דגם עגלה אין דינה כקדשי מזבח. הן אמת שראיתי בח"ס ח' ששי סי' ט' שכתב לדבר פשוט שעגלה כיון דכפרה כתיב בה כקדשים דינה כקדושת הגוף שאין להם פדיון ע"ש אבל מה אעשה כי לא הבנתי הלא תוספתא מפורשת הוא היפוך דבריו וכן המל"מ פ"י מהלכות רוצח הביא תוספתא זו להלכה גם בלאו הכי דבריו שבאותו תשובה מופלאים הם ממנו כי הם סותרים לדבריו שכתב בעצמו בח' יו"ד סי' של"ה דכאן כתב לדבר פשוט שחומת של הבית עולם דין משמשי מת יש להם ובסי' של"ה כתב שחומת הב"ע כיון שאינו רק לשמירה בעלמא אינה נאסרת כלל ע"ש וצ"ע

וקצת היה אפשר לדחות הראי' מהתוספתא משום דהא יש להבין האיך קי"ל דעגלה יש לה פדיון אף כשמתה והא בשבועות שם פרכינן על הא דפרה שמתה יש לה פדיון ואמאי הא בעינן העמדה והערכה ומשני שאני פרה הואיל ודמיה יקרים אמרינן דלב ב"ד מתנה עליה דמהני לה פדיון לעולם כמו דאמרינן לענין תמידין שלא הוצרכו לציבור דנפדין תמימין מהאי טעמא. ועוד תירץ שם דאתיא כר"ש שסובר דקדשי ב"ה לא בעי כלל העמדה והערכה והנה אנן לא קי"ל כר"ש בזה אלא דאפילו קדשי ב"ה נמי בעי העמדה והערכה כדאיתא שם בסוגיא ולפי"ז הא יש להבין האיך פודין העגלה כשמתה הא כאן לא שייך התירוץ דהואיל דדמיה יקרין דהא עגלה אין דמיה יקרין כלל וא"כ ע"כ צ"ל ג"כ דאתיא כר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה לפי"ז הא אפשר לומר דכל התוספתא אתיא כר"ש משא"כ אנן באמת לא קי"ל כן וגם עגלה דין קדשי מזבח יש לה ואין לה פדיון אמנם לאו כלום הוא דהא מ"מ כיון דחזינן דלר"ש עגלה בודאי דין קדשי ב"ה יש לה ובזה הא לא מצינו בש"ס מי שחולק עליו וא"כ למה לן לשוי' פלוגתא בדבר שלא מצינו להדיא דחולקים ומוטב לומר דכולי עלמא מודים בזה דקדשי ב"ה היא

ואין להקשות מאחר שעגלה יש לה ג"כ פדיון לפי"ז לאביי דיליף שם בסנהדרין דהאורג בגד למת נאסר מעגלה ערופה אמאי לא נימא ג"כ מאחר דקי"ל דאין היקש למחצה א"כ נאמר נמי דכמו דמהני פדיון לעגלה ה"נ מהני פדיון לתכריכי המת ובפירוש אמרינן ביבמות ד' ס"ז בההיא איצטלא דפרסוהו אמת דאמרינן דקני מיתנא וכתבו ע"ז התוס' בגיטין ד' מ' דהיינו טעמא דלא מהני לזה פדיון משום דדמי זאת לקדושת הגוף דלא מהני פדיון והילכך לא מפקיע להו מידי שיעבוד אלמא דתכריכי המת אין להם פדיון אבל אין זה קושיא כי בעל המימרא בזה ביבמות היא רבא ורבא לשיטתו הא לא יליף כלל תכריכי המת מע"ע רק גמיר לה מע"ז ובע"ז הא באמת קי"ל דתשמישיה לא מהני להו פדיון ולאביי דגמיר לה מע"ע אין ה"נ דמהני להו פדיון כי באמת ע"כ לא אזלי התם אליבא דאביי כמש"כ התוס' שם גם בלאו הכי הא יש לומר בזה כי ע"כ האי גז"ש לא נתקבלה רק לגוף האיסור אבל לא למילתא אחריתא ותדע דאל"כ קשה על דברי התוס' בע"ז ד' כ"ט ד"ה אתיא שהקשו דלמה לא ילפינן מת גופא דנאסר בהנאה מע"ז ע"ש ויש להבין דמה זה קושיא הא אמרינן לקמן ד' נ' דתקרובות ע"ז אין להם ביטול משום דמקשינן להו למת משא"כ ע"ז גופא ומשמשיה יש להן ביטול כדאמרינן התם והשתא אי ילפינן מת גופא מע"ז הא הדר צריכין לומר אין היקש למחצה וניקש ע"ז למת לומר שאין ביטול אף לגוף ע"ז עצמה ועוד דהא אנן קי"ל דהא דע"ז מטמא במשא הוא רק מדרבנן ומה דילפינן מתזרם כמו דוה הוא רק אסמכתא בעלמא והשתא אי ילפינן מת מע"ז היינו צריכין לומר נמי כמו דמת מטמא אף ע"ז נמי מטמא מן התורה הן אמת דהצל"ח בפסחים ד' כ"ח כתב דמה דאמרינן בכל דוכתא דאין היקש למחצה הכוונה הוא דוקא בזה הסגנון עצמו כגון בהא דילפינן חמץ ממצה בזה ילפינן לכל מילי ממצה משא"כ להיפוך למילף מצה מחמץ לזה לא אמרינן דאין היקש למחצה ולפי"ז היה ניחא הכל מה שהקשינו אמנם הא כבר השיגו עליו מהא דקידושין ד' ה' דפריך שם ניקוש נמי הויה ליציאה ע"ש והילכך ע"כ צ"ל כמו שכתבתי דהאי ג"ש לא נתקבלה כאן למילתא אחריתא משא"כ לקמן ד' נ' ידוע היה להם דהאי ג"ש דילפינן מויצמדו לבעל פעור נתקבלה היא לכל מילי עכ"פ מבואר הוא דע"ע יש לה פדיון כדין קדשי ב"ה

אמנם מה שיש להבין בזה הוא מהא דתנן בקידושין ד' נ"ו המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' ובעגלה ערופה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובגמ' אמרינן בכלאי הכרם מנ"ל דכתיב פן יהיה קודש אי מה קידש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם כן וכו' ופי' רש"י ואלמה תנן במתניתין מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא אין תופסין את דמיהן ע"כ והנה שם במשנה תני ג"כ בע"ע כן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הרי לכאורה מבואר להדיא היפוך התוספתא דעגלה אין לה פדיון ומצאתי בספר ב"י הנדפס מחדש סי' ו' שהתעורר מתוספתא זו על הא דאמרינן לקמן ד' נ"ז עגלה ערופה מנ"ל אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכתב רש"י ולא פרכינן כאן אי מה קודש תופס את דמיו וכו' אף עולה כן משום דאין משיבין על ההיקש. וע"ש במהרש"ל ובמהרש"א ש"א במה שפירשו בזה דעגלה אינה תופסת את דמיו. והקשה זה המחבר ג"כ הא בתוספתא מבואר שעגלה יש לה פדיון ותירץ דזה תלי אי ילפינן איסור הנאה דעגלה מהאי דכפרה כתיב בה כקדשים אזי באמת יש לעגלה פדיון כמו קדשים אבל אי ילפינן מציפורי מצורע אז אין לה פדיון כמו ציפורי מצורע והילכך התוספתא אזלי אליבא מאן דיליף מקדשים משא"כ הגירסא דידן בקידושין דמשמע מזה דעגלה אין לה פדיון אזלי אליבא מאן דיליף לה מציפורי מצורע ע"ש

אבל אני תמה על תירוץ זה דמה יענה על המשנה שהבאתי דמבואר ג"כ דעגלה אין לה פדיון וא"כ האיך חולק התוספתא על סתם משנה וגם האיך הביאו הר"ש לפסק הלכה וגם הא האי דרשה דהפרה כתיב בה היא דרשה פשוטה בש"ס בלי פלוגתא אבל לדעתי ניחא משום דהא יש להבין הא איתא במשנה ג"כ דהמקדש בפטר חמור נמי אינה מקודשת ומוכח לקמן ד' נ"ח וכן בבכורות ד' ט' דהמשנה מיירי בפטר חמור קודם העריפה דדוקא לר"ש מוקמינן לה דמיירי לאחר העריפה משא"כ לרבנן הא מיירי אף קודם העריפה והא פטר חמור בודאי יש לו פדיון וא"כ האיך קאמר המשנה גם עליו שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמזה מוכיח הגמ' דבע"ע אינו תופס דמיו והא גם בפטר חמור נמי אמרינן כן אף דהתם בודאי תופס דמיו דהא מהני לו פדיון אף בכל דבר כדאיתא התם בבכורות אבל באמת ניחא הכל דהא בתוס'