אבן שתיה קמט

כגון היכא דהיבם אין כאן וגם אפילו הוא כאן אטו כיפי תלי לו ואולי אח"כ יחזור בו הילכך בודאי יש מקום למנהג זה. גם בלאו הכי הא מוכח מהגמ' דזה גופא ניחא לו להשכ"מ לגרש את אשתו כדי שלא תצטרך לבוא לידי חליצה דהא מהאי טעמא נמי נותנין גט של שכ"מ אפילו בשבת מטעם דחוששין שלא תטרוף דעתו עליו מחמת צער כשיודע שלא יתקיים רצונו אף דלא חיישינן כן בשאר צוואות שכ"מ אלא ע"כ דהא ניחא לי' טובא משום הכי בודאי שפיר עבדי בש"מ שאין לו בנים ויש לו אחים להשתדל להשיג ממנו גט

וגם נראה לי ברור דבזה אין צריכין להמתין עד שיהי' נוטה למות כמו דצריכין להמתין בזה שאומרים לו התודה משום דהכא הא יש לחוש שאם ימתינו כ"כ אולי יתקלקל בנתיים ולא יכול לגרש ודמי בזה להא דשואלין אותו אם לוה או הפקידו אצלו דג"כ אין ממתינין מהאי טעמא וה"נ דכוותה אכן מה שאני מסתפק בזה הוא משום דבהא דאומרים לו אם הוא חייב לאחרים או לא איתא במסכת שמחות דכל זמן שלא קפץ עליו החולי אין אומרין לו זאת הילכך ממתינין שלשה ימים מיום שנחלה ויש להסתפק הכא מאי משום דאפשר לומר דכאן לא בעינן להמתין כ"כ מטעם דהתם שאני שאין אדם חושש כ"כ בשביל פסידא דאחרינא אפילו היכא שהוא שכ"מ דהא מהאי טעמא יש סברא בגמ' דגם שכ"מ עושה קנוניא ורמאות כדי לגזול מעות בעד בניו כדאיתא בסוף ב"ב ומהאי טעמא גופא כתב הרא"ש בריש ב"ב דאף דקי"ל דמיתמי גובין בתוך הזמן אף שלא בשבועה מ"מ מלקוחות אין גובין אלא בשבועה מטעמא דאמרינן דבבניו אם איתא דפרע הוי פקיד קודם מותו כדי שלא יגבו מהם עוד משא"כ לגבי לקוחות כיון דאחרינא נינהו לא איכפת לו להשכ"מ אף אם הוא גורם להם היזק הרי מכל זאת מוכח דלפסידא דאחרינא אף שכ"מ פעמים שאינו חושש לזה משא"כ בנתינת גט כדי שאח"כ לא תצטרך אשתו לבוא לידי חליצה ויבום בזה מוכח בגמ' דזאת ניחא לו להשכ"מ דהא מהאי טעמא אמרינן דאף דבברי שאמר כתבו גט לאשתי כל שלא אמר תנו לאו כלום הוא והגט בטל הוא מן התורה ואילו בשכ"מ למאן דאזיל בתר אומדנא אמרינן בב"ב קמ"ו ובשאר דוכתא דהוי גט כמו שכתב שם הרשב"ם וז"ל משום דאמרינן שדעתו הוא שיכתבו ויתנו משום דלפטור את אשתו מן היבום עכ"ל. ואף דאח"כ דחי זאת מ"מ מוכח דסברא זו נשאר לעולם ע"ש ברשב"ם ותבין והילכך כיון דאצלינו הוא ספק אי חייב הוא לאחרינא או לא משום הכי לענין ממון כיון דלא איכפת לו כ"כ אסור לנו לצערו מספק עד אחר שקפץ עליו החולי משא"כ להזכיר לו נתינת הגט במילתא דניחא לו אפשר שמזכירין לו תיכף שעלה למטה גם הא יש כאן סברא שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהא מהאי טעמא אמרינן בכתובות ד' צ"ז וכן הוא באה"ע סי' ק"ד דאלמנה מוכרת לכתובתה שלא בב"ד הרי חזינן דאף דאדם חושש לפסידא של בניו כמו שהוכחנו לעיל מ"מ כדי שלא תתבזה אשתו אינו חושש אף לפסידא של בניו וע"כ משום דזאת היא חזקה אלימתא הילכך ה"נ אמרינן דודאי לא ניחא לו לבזות את אשתו שתבוא לב"ד לחלוץ לה ואף שכתב הרא"ש בפ' המדיר דכל היכא דלא צריכין רק לב"ד הדיוטות לא איכפת לו בהבזיון וחליצה הא די בב"ד הדיוטות מ"מ הא הרא"ש דקדק שם וכתב הטעם משום שהיא יכולה להביא הב"ד אצלה וטעם זה הא לא שייך בחליצה שהיא צריכה דוקא לבוא לב"ד כדאיתא בפ' מצות חליצה הילכך בודאי ניחא לו בגט והנה בש"ע שם סי' ז' איתא סתם שאומרים לו שיתן דעתו על עניניו ולא הוזכר שם שצריכין להמתין שלשה ימים מיהו ע"כ הכוונה לאתר שלשה ימים דהא דין זה נובע ממסכת שמחות והתם הא הוזכר שלשה ימים רק שהש"ע סמיך בזה על מה שהזכיר קודם שהקרובים נכנסים לבקרו לאחר שלשה ימים אבל להזכירו שיגרש את אשתו לזה אפשר שאין צריכין שלשה ימים וצ"ע ועיי' בכתובות ד' ט' בריטב"א בהא דהיוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ע"ש כנלע"ד בזה

סימן סד

נשאלתי בעשבים הגדלין על הבית עלמין אי מותר למוכרן לצורך הקהל או לא ואף שבסי' שס"ח כתב הרמ"א שאין בעשבים שעל הקברות איסור רק משום כבוד המתים ומהאי טעמא אם הוא לצורך רפואה שרי. אמנם הא ע"כ הרמ"א לא איירי אלא דוקא בעשבים הגדלין על קבר שהוא מחובר עדיין מעיקרו ולא נתלש מעולם אבל מה שגדל על העפר שנתלש ונתנו אח"כ על הקבר הא לרבינו ישעי' הנזכר בסי' שס"ד זאת הוי בכלל תלוש ולבסוף חיברו ונאסר כדאיתא התם רק הח"ס בסי' שכ"ז התיר גם בזה ועתה נפשי בשאלתו אם לסמוך ע"ז או לא

תשובה אין אני רואה בזה היתר כי הא עיקר ההיתר שלו כיון דאיסור של קבר ילפינן מהא דכתיב ותמת שם וילפינן שם שם מעגלה ערופה דאסורה בהנאה וכיון דכן הא עיקר האיסור של עגלה ערופה הוא משום דכתיב בה כפרה כקדשים כדאיתא בגמ' והא קדשים גופא קי"ל דגדולי הקדש אין בהם מעילה כדאיתא במס' מעילה ד' י"ג וה"נ הני עשבים לא עדיפי נינהו מגידולי הקדש ע"כ ת"ד

אבל תמה אני הלא הקבר של מת לאו בכלל גוף של מת יחשב רק עיקר האיסור שלו הוא משום דהוי משמשין של מת כדאיתא בסנהדרין ד' מ"ח דהקשה שם על רבא דסובר דהזמנה לאו מילתא במשמשין כיון דלאו גוף הקדושה הוא ופריך עליו מהא דחוצב קבר לאביו דנאסר ע"ש אלמא דקבר לא הוי רק כמשמשין ודמי לאורג בגד למת ובאורג בגד למת מצינו דפליגי בזה אביי ורבא דאביי דסובר הזמנה מילתא הוא יליף מעגלה ערופה שסובר דירידתה לנחל איתן אוסרתה משא"כ רבא שסובר דהזמנה לאו מילתא הוא יליף האי שם הנאמר אצל מת משם הנאמר אצל משמשי ע"ז מטעמא דמשמשין עדיפא לו כדאיתא התם בסוגיא לפי"ז לדידן דקי"ל כרבא ע"כ משמשי מת מע"ז ילפינן ובע"ז הא קי"ל דגדולי ע"ז נאסרו כדאי' בע"ז ד' מ"ו יע"ש ברש"י דמדאורייתא אסרו והכי מוכת נמי מתוס' סנהדרין מ"ח שהקשו עור המת מ"ט שרי בהנאה מי גרע זאת מתכריכי המת דאסור ותירצו דבאמת עור המת נמי אסור והא דהוצרכו לגזור עליהם טומאה משום דטומאה חמירא להם מאיסורא ובנדה ד' כ"ה הקשו שם התוס' ג"כ מ"ט עור המת שרי והא מת אסור הוא בהנאה ולא הביאו בקושייתם מי גרע מתכריכין ותירצו דכיון דאיסור המת מכפרה דכתיב אצל עגלה ילפינן דדמיא לקדשים ועורות קדשים מותר בהנאה ע"ש. וקשה דמ"מ במה יתרצו קושיא זו וכי גרע עור המת מתכריכיו אלא ע"כ דכאן סברי התוס' דבאמת גרע משום דמת שאני דילפינן אותו מעגלה והילכך דינו בזה כקרבן שלא נאסר עורו משא"כ תכריכין הא מע"ז ילפינן ומשו"ה הם חמירי לפי"ז ה"ה גידולין אף דבקדשים שרי מ"מ בקבר דהוא משמשין אסור וקצת היה אפשר ליישב דברי הגאון הזה שלא יהי' תמוה כ"כ והוא דאזיל לשיטתו לקמן בסי' של"ה שהקשה על שמואל דאמר התם דקבר מחובר אינו נאסר ויליף לה משום דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם דמיירי בע"ז ומקיש קבר בני העם לע"ז מה ע"ז לא נאסר במחובר דכתיב על ההרים וגו' ולא ההרים אלהיהם אף קבר נמי לא נאסר במחובר ע"כ וקשה דלמה לו לשמואל למיגמר מפסוק דדברי קבלה ואמאי לא יליף מקרא דדברי תורה דכאן כתיב ותקבר שם מרים וגמרינן שם שם מאשר עבדו שם הגוים דמחובר לא נאסר ותירץ דאפשר לומר דשמואל לא יליף דקבר נאסר רק מגז"ש שם שם מעגלה ערופה והאי גז"ש דאשר עבדו שם לא נתקבל לו הילכך צריך קרא אחרינא דמחובר לא נאסר ואף אם נאמר דשמואל כרבא ס"ל דהזמנה לאו מילתא מ"מ יכול להיות דבזה כאביי סבירא לי' דילפינן מעגלה ערופה רק שסובר דע"ע דוקא עריפתה אוסרתה אבל לא ירידתה לנחל איתן משום דהזמנה לאו מילתא היא ע"כ