אבן שתיה קמז

כדי לאוקמה על דרשה זו דוקא ובזה ניחא נמי בהא דהרא"ש בהלכות ס"ת פסק דהאידנא מצוה לקנות ש"ס ופוסקים ופירשו הרבה מפרשים דכוונת הרא"ש הוא דהאידנא אין מצוה כלל בכתיבת ס"ת והקשו ג"כ דהא אנן לא דרשינן טד"ק להקל וא"כ מנ"ל לומר דעיקר המצוה של כתיבת ס"ת הוא רק בשביל לימוד ומשום הכי יוצאין בש"ס ופוסקים שמא הוא גזירת הכתוב דדוקא ס"ת ולא תלוי' מצוה זו בלימוד כלל עיי' ח"ס יו"ד סי' רנ"ב אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהא התם ג"כ לא נכתבה מצות של כתיבת ס"ת בפירוש רק מדרשה כיון דתורה חתומה נתנה ע"כ הא דכתיב כתבו לכם את השירה הזאת קאי על כל התורה וכיון דאין דרשה זו פשוטה כ"כ הלכך בלא טעם לא הוי דרשינן כן ובתשובה אחרת הבאתי ראי' ג"כ לסברא זו מהא דהקשה הש"מ בב"ק ע"ו במה דאמרינן דגם בטבח ונתן נמי חייב בתשלומי דו"ה ואמאי לענין בתי ערי חומה וגונב נפש קי"ל דמתנה לא הוי כמכר ותירץ הרשב"א בשם הראב"ד דכיון דאמר ר"ע ד' ס"ח שם דהיינו טעמא דטבח ומכר חייב משום דאשתרש בחטא והא הכא במתנה נמי הא אשתרש בחטא ודמיא נמי לטביחה ע"ש וקשה הא אנן לא דרשינן טד"ק להקל וא"כ האיך מוציאין ממון ע"י סברא זו אלא ע"כ היינו הא דאמרן דהא התם בעינן דוקא מכירה שאינו חוזרת משום דדרשינן דומיא דטביחה שאינו חוזרת אף מכירה נמי שאינו חוזרת הלכך כל כה"ג דלא כתיבא בקרא להדיא רק אנן דרשינן מדנפשיה לא דרשינן בלא טעמא על הקרא וכיון דאיכא טעמא שוב אין נפק"מ בין מכר למתנה ועיי' בנב"י ח' אה"ע סי' פ' אות ח' שהביא בשם גדול אחד דאי ילפינן אין שליח לדבר עבירה משחוטי חוץ דכתיב האיש ההוא דדרשינן הוא ולא שלוחו או כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אף דאין כאן הסברא של דברי הרב וכו' למי שומעין דהא אין הישראל מצווה ע"ז מ"מ כיון דאנן לא דרשינן טעמא דקרא אין נפק"מ ע"ש והנב"י מחלק שם בסברא אחרת ולפי הכלל שכתבתי הא גם התם כיון דלא כתיבא בגופא דקרא אז בעינן טעמא דוקא דאי לאו הכי לא הוי דרשינן כן

נמצא לפי סברא זו שפיר קאמר הגמרא כאן דקבורה הוא משום כפרה או משום בזיונא כיון דקבורה הא לא כתיבא בקרא להדיא רק לענין הרוגי ב"ד ואך מיתורא דקרא ילפינן זאת הלכך כל דליכא סברא לא ילפינן ומתורץ הכל ואף דביומא ד' מ"ב משמע דאף בכה"ג נמי פליגי חכמים על ר"ש ולא דרשי טד"ק מ"מ הרמב"ם והפוסקים הכריעו בזה כר"ש וגם אפשר לפרש שם דבזה לא פליג הת"ק על ר"ש רק דמר אמר חדא וכו' ע"ש לפי"ז הכא נמי אם אינם רוצים לקוברו כייפינן להו כדאיתא בכתובות פ"ו ובשאר דוכתא וגם קרוב לי לומר שאפשר שגם יורדין לנכסיו והוא עפ"י דברי הראשונים דאמרי דהא דאיתא בש"ס דכייפינן לו לקיים מ"ע הוא דוקא במקום שאי אפשר לנו לירד לנכסיו אבל בלאו הכי מוטב לירד לנכסיו וכדאמרינן בכתובות עד שכופין להוציא כופין לזון ועיי' שם בר"ן ולענין צדקה איתא ביו"ד דיורדין לנכסיו ולענין ריבית בסי' קס"א איתא דאין יורדין וכו' וחילקו הפוסקים משום דבצדקה איכא נמי ל"ת דכתיב לא תקפוץ וכו' כמו שכתבו התוס' בכתובות ד' מ"ט משא"כ לענין ריבית קצוצה ליכא רק עשה של וחי אחיך לחוד לפי"ז בנידון דידן נמי כיון דאיכא ג"כ ל"ת של לא תלין דמי לצדקה וגם עדיף מצדקה בזה דהא אף להחולקין בצדקה היינו משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה משא"כ בזה מיהו בזה אין לי הכרע כיון שיש כמה גדולים דסברי דאין יורדין וכו' וצדקה שאני משום שיש שם שיעבוד נכסים דדמי לחוב עיי' יו"ד שמ"ח אבל חיובא בודאי מוטל עליהם ואין יכולין הקרובים לומר כי הם בעצמם רוצים להתעסק בהקבורה בכדי לפטור מהתשלומין דהא פסק המ"א בסי' קנ"ג דהיכא דאיכא חבורה של ח"ק יש בידם לעכב על אחרים הבאים לקוברו בלתי רשותם עד שיתן להם הקצבה ועיי' בח"ס ח' יו"ד שמסכים לדברים הללו כנלע"ד

סימן סג

נשאלתי מרב אחד למה המנהג בשכ"מ שאין לו בנים ויש לו אחים שרבים משתדלים אצל השכ"מ שיתן ג"פ ומטריחין הרבה כזה וע"י כן מצטער השכ"מ כי מזכירין אותו שהוא מסוכן אף במקום שיש כאן יבם גדול ומבטיח לחלוץ בענין שאין כאן מקום עיגון כלל מה לנו בזה לצערו חנם וגם פעמים עי"ז יכבד עליו החולי ר"ל ע"כ ת"ד

תשובה. בשבת ד' ל"ב אמרינן מי שנוטה למות אומרים לו התודה שכל המומתין מתודין ע"כ וכתבו כמה פוסקים דהאי כל המומתין מתודין לא לשון הגמ' לחוד הוא בנתינת טעם על למעלה אלא דזה הלשון ממש אומרים אנו להחולה כדאי' ביו"ד סי' של"ח הרי לכאורה מבואר מכאן כי אין אנו חוששין שמא ע"י שאנו מזכירין ומרמזין לו עניני מיתה יסתכן ח"ו מיהו מכאן אין ראיה כ"כ כיון דאין צדיק בארץ וכו' הילכך אין אנו חוששין על צערו ואף אם יכבד עליו החולי מ"מ אמרינן מוטב שימות זכאי וכו' ועוד דהא לענין הזכרת וידוי שמזכירין להשכ"מ בעינן דוקא שיהי' נוטה למות ממש כדאיתא התם בש"ס ובפוסקים אבל קודם לכן אין מזכירין אותו וג"כ מהאי טעמא גופא שלא יצטער ויסתכן כדאית' התם בש"ע והילכך בעינן דוקא נוטה למות דאז אמרינן כיון דגבר עליו החולי כ"כ מסתמא גם הוא יודע ומרגיש בעצמו שמסוכן הוא ואין אנו מוסיפין לו צער במה שמזכירין לו משא"כ בנ"ד דתיכף שעלה למטה ונחלה קצת המנהג שמשתדלין עבור הגט ומרמזין לו כי מסוכן הוא אפשר כיון דאין כאן מקום עיגון אסור לעשות כן כמו דאסור אז לומר לו התודה

ונראה לי להביא ראיה שאין בזה שום חשש סכנה והוא כי כבר חקר הפר"ד בדרוש שלו במי שהולך במדבר ואין לו מה לאכול עד שהגיע ע"י זאת לסכנה ופגע במי שיש לי מה לאכול לעצמו וגם יש לו מה למכור לאחרים רק זה האיש אשר גברה עליו הרעבון אין לו במה לשלם וחבירו אין רוצה ליתן לו בחנם והוא באופן שאם יקח ממנו האוכל לא ישלם לו לעולם כי אינו יודע מי הוא אי רשאי לזה ליקח ממנו האוכל בחזקה מטעם שאין לך דבר שעומד בפני פק"נ או באיסור גזל לא אמרינן כן וע"ש מה שמפלפל בזה. ועיי' בש"מ ב"ק ד' פ' במעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו וגידל עז בשביל לשתות חלבה שהיה מצטער אח"כ על מה שעבר על דברי חביריו שהיו אומרים שאין מגדלין בהמה דקה בא"י וכתב ע"ז המאירי אף שאין לך דבר שאינו עומד בפני פק"נ מ"מ כיון שהוא דבר שגורם היזק לחבירו שהוא בכלל גזל צריכין להחמיר יותר ומשום הכי חרה לאותו חסיד ע"ז אף שהוא בשביל פק"נ ע"ש ועיי' עוד בש"מ כתובות ד' י"ח בהא דאמרינן התם קא סבר ר"מ וכו' בשם המדרש דר"מ סובר דבכדי שלא לעבור על גזל דאחרינא צריך למסור נפשו ע"ז הובא באחרונים אמנם בעיקר הדין להלכה משמע שגם איסור זה נדחה הוא מפני פק"נ ועיי' בח"ס סוף או"ח שמביא ראי' לזה מהא דיומא ד' פ"ז בר' יהודא דאזיל באורחא ואחזי' בולמוס וקפחי' לרועה ושקלי' לי' לריפתא מיני' משמע דשרי. וכבר הקדימו בראיה זו ג"כ הגר"א בהלכות גזילה ואני הבאתי ראי' לזה ג"כ מהא דשבת ד' קכ"ט דאמרינן מי שמקיז דם ואין לו מה לאכול לשקול לזוזי מכא וליזול לבי חנוותא עד דטעים שיעור רביעותא והאיך שרי לעשות כן הא קי"ל דגם בגזל חצי שיעור אסור מן התורה כמו שכתב המ"מ והסמ"ע בח"מ סי' שנ"ט ט ס"ק ה' אלא ע"כ דבמקום סכנה מותר גם בעיקר הראיה שמביאין מהא דירושלמי פ"ב דע"ז דאמרינן התם לא סוף דבר שאמרו הרוג את פלוני אלא אפי' חמוס לפלוני צריך למסור נפשו הא כתב שם המראה פנים דזה אתי אליבא דרב חסדא בכתובות שאמר אליבא דר' מאיר שסובר עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו וכו' אבל אנן הא קי"ל כרבא דפליג בזה על רב חסדא ואין להאריך בזה כי פשיט