אבן שתיה קמד

ר"א סתם הנשנה בכל מקום ומסתמא סובר הוא ג"כ כן והא לר"א אין הקדש חל כלל ע"ש

עוד מתמה אני כי לפי דעתי נעלם ממנו לפי שעה התוספתא שהבאתי שמבואר להדיא דבשאר הקדשות לכולי עלמא חל עליהם ההקדש אף אם הקדיש הכל ויותר מזה תמהתי על הח"ס דמנ"ל זאת דגם להפקיר כל נכסיו נמי אסור הא אפילו קדשי ב"ה דדמי לחרמי כהנים ששניהם נקראים הקדש כדאיתא בעירכין ד' כ"ח ואפילו הכי איתא בתוספתא דזה אינו בכלל הדרשה דמכל בהמה וכו' ומכש"כ הפקר בודאי אין בכלל זה

ולדעתי יש להוכיח שאף לר' אליעזר גופא מ"מ אם הפקיר כל נכסיו חל עליהם ההפקר והוא דבגיטין ד' י"ב אמרינן אליבא דר"א דהא דכתיב בקרא לא תלקט לעני הוא להזהיר לעני על שלו שאף שהוא עני מ"מ אם יש לו שדה חייב הוא בלקט שכחה ופאה ובחולין ד' קל"א אמרינן ג"כ אליבי' שאף אם קדים וזכה במעשר עני שלו מוציאין מידו משום שהוא חייב במעשר עני ג"כ וילפינן זאת ג"כ מהאי לא תלקט ע"ש והנה בנדרים ד' פ"ד אמרינן דר"א דאית לו בפאה פ"ד שאין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי ומפרש התם דטעמא הוא דר"א סובר שאין ע"ה חשוד ע"ז משום דאי בעי להפקיע מחיובא הא בידו להפקיר נכסיה והוי עני וחזי לו ולסברת הח"ס מה מהני מגו זו הא קי"ל דבמעשר עני לא נתנו חכמים שיעור כמה קרקע יהי' לו דאפילו קרקע כ"ש נמי חייב בכל כדתנן קרקע כ"ש חייב בפאה וכו' וה"ה לכל מתנות כהונה וקשה האיך קאמר ר"א סתם דאין צריך לקרות שם לכל מעשר עני של דמאי משום דאית לו להבע"ב מגו דאי בעי מפקיר נכסיה ואמאי ניחוש שמא המוכר הזה אין לו שאר נכסים כלל וגם קרקע אין לו רק כפי השיעור לזרוע שם התבואה שמוכר עכשיו להחבר ויותר מזה אין לו והשתא האיך יעשה שאם לא יפקיר רק עד שישאר לו שיעור קרקע פחות ממאתיים זוז שאז הוא עני הא זה לא מהני מידי אליבא דר"א דהא יליף מקרא דעני מוזהר הוא על שלו שאף אם הוא קדם וזכה בהם מפקיעין מידו וא"כ הא יש בתבואה זו חיוב של מעשר עני מה אמרת הא אי בעי היי מפקיר כל השדה שלו ואז יכול לזכות בהמעשר עני הא לשיטתו כה"ג לא חל ההפקר אליבא דר"א אלא ע"כ מוכח מזה דדוקא לענין חרמי כהנים נאמרו אבל לא לענין הפקר ולענין הקןשיא של הא"מ שהביא הח"ס לדעתי לאו קושיא היא כלל משום דפשוט הוא דמאי דקאמר הגמרא דהא דמכשירי ציצית ומזוזה אינן דוחין את השבת הוא משום דאי בעי מפקיר להו אין הכוונה שכל שיכול לפטור נפשיה באיזה אופן שיהי' אז אין מכשירה דוחה שבת דא"כ גם מכשירי סוכה לא ידחה שבת ג"כ מהאי טעמא דהא אי בעי יכול לפטור נפשיה ממצוה זו דהא אם ירצה יכול להלוך לדרכו קודם סוכות ויהי' אז מהולכי דרכים שפטורים הם מסוכה או כל כה"ג אלא הכונה הוא שבמזוזה ובציצית הדין הוא שאף אם כבר נתחייב בהמצוה זו כגון שכבר לבש בגד של ד' כנפות והוא לבוש בו או שהוא דר כבר בהבית מ"מ יש בידו לסלק אח"כ המצוה מעליו ע"י שיפקיר הבית שלו או הבגד שלי ודבר זה הא בודאי אינו בקרבן פסח דהא יותר מזה מצינו בפסחים ד' ס"ט בערל שלא מל עצמו בערב פסח חייב כרת ומפרש רש"י דהיינו טעמא משום כיון דאז מוטל, עליו חיוב של קרבן פסח ויש בידו לתקנו שיתחייב בהפסח ואינו מתקן נפשו הלכך חייב כרת ולא דמי למי שהיה בדרך רחוקה שהוא פטור דהתם הא בעת החיוב אין בידו לתקן נפשו ומקמי הכי הרי עדיין לא חל חיובא עלייהו ע"ש ברש"י הרי מבואר להדיא דכל היכא דמטי זמן חיובא דפסח ויש בידו להכניס נפשו לחיובא ואינו מכניס חייב כרת א"כ כש"כ היכא שהוא חייב עכשיו בקרבן פסח והוא פורק החיוב ממנו בודאי חייב הלכך לא שייך כאן כלל לומר דאי בעי פטר נפשו ע"י הפקר וגם בסוכה נמי כל זמן שהוא יושב בה אין בידו לפטור נפשו ודבר זה לא שייכי רק בציצית ומזוזה לחוד ופשוט הוא ולא ידעתי במה נתלבטו הגדולים בקושי' זו נמצא שאין לנו ראי' לדברי הגאונים הללו שר"א מיירי אף בשאר הקדשות אי אף בהפקר כי הוא לא מיירי רק בחרמי כהנים לחוד וכן הוא להדיא ברש"י פ' בחקתי פ' כ"ז על האי קרא דאך כל חרם דאף מאן דאית לי' בעירכין ד' כ"ט דסתם חרמים הם לבדק הבית מ"מ האי כל חרם כיון דכתיב בו לא יגאל דילפינן מזה דלא מהני פדיון ע"כ לא מיירי אלא בחרמי כהנים דוקא דלהם אין פדיון ע"ש ומה שכתב רש"י בגיטין ד' ל"ט דהאי קרא מיירי בקדשי בדק הבית הוא ע"ד שכתב התוס' בעירכין ד' כ"ח ד"ה דתנו רבנן וכו' ע"ש ולפי"ז ע"כ מוכרחין אנו לומר דמה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות עירכין אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו וכו' ולא כל שיש לו משאר מטלטלין שנאמר מכל אשר יש לו ואם החרים הכל הם מוחרמים בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית ע"כ הך דמשוה קדשי ב"ה לחרמי כהנים לא קאי רק אסיפא במה דמסיים שבדיעבד אפילו אם הקדיש או החרים כל נכסיו נמי הם מוקדשין וזה הוא רבותא דאף דלכתחלה אסור להקדיש כל נכסיו היכא דאין משייר לנפשו מאומה כדאיתא התם בגמרא מ"מ בדיעבד ההקדש חל אבל לא קאי ארישא היכא דלא הקדיש רק מין אחד ושייר לנפשו משאר המינין אז אפילו אם זה המין הקדיש הכל ולא שייר כלום לנפשו מאותו המין בזה באמת יש חילוק בין קדשי ב"ה דאז אפילו לכתחלה נמי רשאי להקדיש משא"כ בחרמי כהנים אסור

ואין להקשות דמנ"ל להרמב"ם דין זה דבחרמי כהנים אסור לכתחלה להקדיש מין אחד שלם אף במקום דשייר לנפשו משאר המינים הא כל עיקר הדין של הרמב"ם הוא נובע מהתוספתא דעירכין פ"ד דאיתא התם אליבא דת"ק דר"א דאין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו וכן אין רשאי להחרים לכהנים כל נכסיו ומסיים שם ע"ז שאם הקדיש והחרים הרי הם מוקדשין ומוחרמין ולא כר"א שם שמחלק בין הקדש לחרמים וא"כ כיון דהא דאמר הת"ק דאין רשאין להקדיש ע"כ מיירי בכל נכסיו כמו דמוכח בש"ס וכמו שכתבנו וא"כ מנ"ל להרמב"ם לומר אליבא דת"ק דבחרמי כהנים אפילו רק מין אחד נמי אסור להקדיש לכתחלה וי"ל דהרמב"ם סובר דע"כ אי אפשר לומר דהת"ק דהלכתא כוותי' בזה יפלוג על האי דרשה דר"א דדריש מאדם מקצת אדם ומשדה מקצת שדה משום דדרשה כזו פשוטה היא בכל הש"ס דדרשינן כן כמו דאמרינן בשבת ד' ק"ג יכול שאינו חייב עד שיכתב כל השם או עד שיארג כל הבגד ת"ל מאחת אפילו מקצת מהדבר וקי"ל כן וכן בנזיר ד' נ"ב אמרינן ל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהם אי מהם יכול אפילו מקצתן ת"ל בהם וכן הוא בכמה דוכתא הלכך סובר הרמב"ם דבודאי גם הת"ק מודה לדרשה זו רק בהא פליגי על ר"א דר"א דריש ג"כ מאך כל חרם דשינה עליו לעכב שאף בדיעבד נמי אין ההקדש חל והת"ק דריש האי אך לדרשה אחריתא וסוגי' כזו איתא ג"כ בבכורות ד' י"ב ע"ש בתוס' ד"ה קא משמע לן הלכך בהקדשות של בהכ"נ או שארי הקדשות שפיר יכול אדם להקדיש מין אחד שלם מכל מה שיש לו רק שאל יבזבז יותר מחומש כדאיתא ברמב"ם סוף הלכות עירכין ובש"ע ריש הלכות צדקה כנלע"ד

סימן סב

ע"ד מה שדרש ממנו לענין קרובים של המת שלא ירשו כלום ממנו וגם הם עניים אם מחויבים לשלם דמי קבורה או לא וכת"ר התעורר להקשות מהא דמבואר ביו"ד סי' שמ"ח שאם לא ירשו כלום אינם חייבים בקבורה על הא דאיתא באה"ע סי' קי"ח בב"ש ס"ק כ' בשם מהר"מ מינץ דמבואר שאף אם לא ירשו כלום נמי החיוב של הקבורה מוטל הוא על היורשים ע"ש יפה התעורר בזה וכן הקשה זאת בספר בל"י סי' שמ"ח והביא כמה תירוצים בזה בשם מחברים אשר אינן מצוים אצלינו