אבן שתיה קמג

ע"ד שאילת שלום אז הוא דאסור אבל לא אם כותב סתם ואף דמדברי המ"א בסי' פ"ד משמע דבכל ענין אסור אפשר דהתם להזכיר במרחץ איכא קפידא טפי אבל באגרת אין לחוש כ"כ כן אפשר לומר הנלע"ד

סימן סא

שאלה אם גם בזמן הזה יש חשש איסור במי שרוצה להקדיש כל קרקעותיו שיש לו בלתי שישאר לנפשו מאומה מחמת דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות עירכין שאסור לאדם להקדיש כל צאנו או כל שדותיו או מכל דבר שיש לו אם לא שיניח גם לעצמו מזה מאומה ע"ש. שמוכח מדבריו שדין זה נוהג בקדשי בדק הבית ג"כ ומדברי שאר מפרשים מבואר שגם לנו אף להפקיר כל מין שיש לו נמי אסור לכתחילה ע"כ

תשובה לכאורה מוכת ג"כ מהגמרא שאסור להקדיש כל קרקעותיו או מטלטליו שיש לו אף אם משייר כל מין אחד לעצמו והוא דאיתא במשנה בעירכין ד' כ"ת דר' אליעזר סובר שאם הקדיש כל בהמה שיש לו אף שנשאר כל שדותיו או אם הקדיש כל שדותיו אף ששייר לנפשו כל מטלטליו שיש לו מ"מ אין ההקדש חל ואמר ע"ז ר' אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהי' אדם חס על נכסיו ע"כ ואמרינן בגמרא מה איכא בין ת"ק לר' אליעזר בן עזריה איכא בינייהו הא דאמר אילא המזבז על יבזבז יותר מחומש ומפרש רש"י דר' אליעזר לית לו דר' אילא אלא כל ששייר לנפשו מאותו המין אף ששוה פחות ממה שהקדיש מ"מ לא איכפת לן ולר' אלעזר בן עזריה צריך להניח לעצמו ד' חלקים דוקא ע"ש בגמרא והנה זה פשוט דאף דאינו מבואר בדברי ראב"ע האיך הוא אליבי' היכא דהקדיש כל מין שיש לו או ממטלטלין והניח כל הקרקעות או להיפוך רק שכל המין שהקדיש אין בו יותר מחומש אם חל ע"ז ההקדש או לא מ"מ ברור הוא דבודאי בזה אינו חולק על ר' אליעזר וגם אליבא דידיה נמי אינו חל ההקדש דאלת"ה א"כ מה פריך מה איכא בין ר"א לראב"ע הא טובא איכא בנייהו דלר"א אם הקדיש מין אחד לגמרי מכל מה שיש לו מאותו המין אין ההקדש חל עליהן אף אם שייר לנפשו משאר נכסיו יותר הרבה ממה שהקדיש כמו דיליף זאת מקרא ולראב"ע הא כל שלא הקדיש רק חומש לחוד אפילו אם זה החומש שהקדיש היה מכל מין אחד שיש לו ולא שייר לנפשו מאותו המין מאומה נמי ההקדש חל אלא ע"כ מוכרח הוא דכל כה"ג אף לראב"ע נמי אינו חל ההקדש היוצא לנו מזה דלשניהם אסור להקדיש לגמרי כל מין שיש לו ואף דלענין דיעבד לא קי"ל לא כר"א ולא כראב"ע אלא אם הקדיש והחרים בדיעבד חל ההקדש היינו משום כיון דאיתא במשנה דברי ר"א משמע דחכמים חולקים ע"ז מ"מ כ"ז הוא רק לענין דיעבד שאם החרים הוי מוחרם אבל לענין לכתחילה גם חכמים מודים דאסור להחרים כל מין שיש לו משום דהם דרשי הא דכתיב מכל אשר יש לו ולא כל אשר יש לו מכל בהמה ולא כל בהמה זה הוא רק לענין לכתחילה דוקא כמו שביארו זאת היטב הכ"מ והרדב"ז שם בפ"ו מהלכות עירכין ע"ש הרי דלכתחילה אליבא דכולי עלמא אסור להקדיש כולו בלתי שישייר לנפשי' מאומה ואף דבמשנה ובגמרא שם בעירכין לא הוזכר בדברי ר"א וראב"ע אלא רק לענין חרמי כהנים ולא בשאר הקדשות מ"מ הא בתוספתא עירכין פ"ז מבואר להדיא דאף בשאר הקדשות נמי אסור הכל בלתי שייר לנפשיה וכן הוא להדיא ברש"י גיטין ד' ל"ח ע"ב שהקשו שם על רב דאמר המקדיש עבדו אינו יוצא לחירות ומפיק לה מהאי קרא גופא דכתיב אך כל תרם מאדם ומבהמה ומשדה אחוזתו מאדם אלו עבדיו ושפחותיו ומפרש רש"י שאם הקדישן לבדק הבית הם מקודשין ע"ש הרי להדיא מבואר מרש"י דהאי קרא דילפינן מיניה בעירכין שאסור להחרים כל נכסיו מיירי אף בקדשי מזבח ובד"ה וכמו שכתב ג"כ הרמב"ם שם דדבר זה נוהג בין בחרמי כהנים ובין בקדשי בדק הבית ע"ש

וא"כ לפי"ז משמע לכאורה דגם בהקדשות דידן נמי דינא הכי דלכתחילה אסור להקדיש כל מין שיש לו ולא מבעי אם נאמר דקדשי דידן דין קדשי בדק הבית יש להם אז לכאורה בודאי הדין כן אלא אפילו אם נימא דדין הדיוט יש להם עיי' בח"מ סי' רי"ב ובמ"א סי' קנ"ג מ"מ הא ראב"ע דריש ק"ו דגם בקדשי הדיוט נמי אסור להקדיש הכל וכבר כתבנו דמה דלר"א וראב"ע אינו חל בדיעבד אזי לדידן לכל הפחות לכתחלה אסור

וראיתי בח"ס ח' יו"ד סי' שט"ז שתירץ שם הקושיא הידוע על מה דאמרינן בשבת ד' קל"א דאף שר' אליעזר סובר שמכשירי מצות דוחה שבת מ"מ מודה הוא שאם עשה ציצית לבגדו או קבע מזוזה לפתחו בשבת שחייב חטאת מאי טעמא משום דבידו להפקיר הטלית והבית ואז יהי' פטור ממצוה זו וכיון דבידו לפטור נפשיה ממצוה זו הלכך אינו בדין שמכשירה יהי' דוחה את השבח ע"כ והקשו הא לפי שיטת התוס' בריש פסחים דמי שאין לו קרקע פטור מקרבן פסח לפי"ז הא גם מקרבן פסח נמי יכול לפטור נפשיה ע"י שיפקיר הקרקע שלו ואז יהי' פטור ואפילו הכי הא קי"ל דמכשירי פסח דותה שבת אליבא דר"א ואמאי לא ילפינן מזה ג"כ למכשירי מזוזה וציצית שיהי' ג"כ דוחין את השבת ותירץ הח"ס משום דר' אליעזר אזיל לשיטתו בעירכין שם שסובר שאם החרים כל נכסיו אינם מוחרמים וא"כ הא ממילא לא שייך לומר בקרבן פסת מיגו דאי בעי מפקיר כל קרקעותיו כיון דלדידיה הא כה"ג לא חל ההפקר ואף דבכל דוכתא אמרינן אליבא דר"א אי בעי מפקיר נכסיה והוי עני בב"מ ובגיטין ד' י"ב היינו הכוונה ג"כ שיפקיר עד שישאר לו פחות ממאתים זוז שע"י כן נקרא עני שזאת יכול לעשות אליבא דר"א אבל להפקיר כולו בלתי שישאר לו שריד בזה אין ההפקר חל והילכך ע"כ חייב הוא בפסח עכ"ד הרי מבואר מדבריו דאף להפקיר כל נכסיו נמי אסור ע"ש

אמנם לדעתי נראה יותר דדין זה דר"א וראב"ע לא מיירי אלא דוקא לענין חרמי כהנים אבל לא בשארי הקדשות דבשאר הקדשות אף לכתחלה מותר להקדיש כולו מן התורה לבד מהאי דאל יבזבז יותר מחומש והלכך אם אינו מבזבז יותר חומש אף אם הקדיש כל מין שיש לו נמי שפיר דמי וכל האיסור הוא רק מדרבנן ותדע דהא התם בתוספתא דעירכין פ"ד איתא דר' אליעזר אומר מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזתו ולא כל שדה אחוזה וכו' ומסיים שם לפיכך אם הקדיש כולם הרי הם מוקדשין ואם החרים כולם אינם מוחרמים ע"כ והשתא אם נאמר דהאי דרשה נאמרה גם לענין שאר הקדשות ולענין לכתחלה א"כ האיך אנו חולקים את הקרא דמאדם ועד בהמה וכו' דאך כל חרם וכו' דילפינן מינה דאף בדיעבד נמי אינם מוחרמים אי מיירי ג"כ בשאר הקדשות אמאי לענין חרמי כהנים ילפינן מזה דאף בדיעבד נמי אינם מוחרמים ובקדשי בדק הבית דרשינן האי קרא גופא רק לענין לכתחילה אלא ע"כ דגם לר' אליעזר הא דאסור אף בשאר הקדשות להקדיש כולו הוא רק מדרבנן

ומזה תמהתי הרבה על הגאון בעל ק"י במסכת שבת ד' קכ"ז בעובדא שהביא הגמרא שם באדם אחד שנשכר אצל בעה"ב בדרום שלש שנים אח"כ ביקש שכרו והשיב לו שאין לו והלך הפועל בפחי נפש ומסיק הגמרא שהמעשה היה שהדיר כל נכסיו בשביל הורקנוס בנו שלא עסק בתורה עד שבא אצל חבריו בדרום והתירו לו נדרו והקשה לפי מה דאמרינן במסכת עירכין הנ"ל מתרים אדם מצאנו ולא כל צאנו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין לפי"ז הא לא היה הבעה"ב צריך כאן התרה כלל דהא סתם חרמים הוא לבדק הבית א"כ כיון שהקדיש כל נכסיו הא אין ההקדש חל ע"ז כלל והורקנוס הוא אביו של