אבן שתיה יד

בבית דוקא וכיון שכ"כ הקפידה התורה לכך שאל לו המלאך שפיר ציצית מה תהא עליה ולמה אין אתה מכניס נפשך למצוה זו אשר רצון הבורא הוא שאדם יהי' מכוסה בציצית עד שאמר לו שבעידן ריתחא מענשין אף על עשה כזה וכו'

נמצא לפי סברת הגמ' השתא הקפידה הוא על מה שאין מכניס עצמו למצוה זו עד לבסוף פריך הגמ' נהי דחובת גברא הוא היינו אם מכסה בו חייב בציצית אבל אם אינו רוצה לכסות בו אין עליו שום חיוב ע"כ ור"ל כיון שהוא כן שאפילו אם יש לו בגד של ד' כנפות נמי לא חייבתו התור' לכסות בו ולעשות בו ציצית שוב אין סברא לומר שאף מי שאין לו בגד בת חיובא יהי' עליו עונש על מה שאינו קונה בגד כזה ודמי ממש למי שאינו מהדר לבנות בית לקיים בה מצות מזוזה או מעקה שבודאי אין עליו עונש ע"ז וא"כ לפי זה אז אף אם נאמר שהוא חובת גברא נמי קשה למה גער בו המלאך ומשני הגמ' דלעולם חובת גברא הוא ועיקר הקפידא הוא על דעביד טצדקי למיפטר נפשי' מציצית ר"ל תחבולות להיות פטור ממצוה זו כמו שפי' רש"י והכוונה דלא כמו שהיינו סוברים עד עכשיו שהקפידא הוא בשביל שאינו משתדל במצוה זו אי אפשר לומר לפי המסקנא רק הקפידא הוא על התחבולה מה שעושה תחבולות שלא יצטרך ציצית כמו שפירשו הראשונים שבמקום סדין זה שקנית היה לך לקנות בגד החייב בציצית ומהיות טוב וגו' כיון שאין לך כ"כ נפק"מ בזה וניכר שאין מצות חביב עליו כלל ובזה באמת יש קפידא בשמים זה הוא הפי' של התוס' והם לא גרסי אלא ולפי המסקנא נמי מוכח שהמלאך סובר דציצית חובת גברא והשתא קשה להו שפיר דלפי' זה מנ"ל להמסקנא שסובר שהוא חובת גברא דהא עכשיו ליכא למימר דמוכיח זאת מהלשון כמו לפי הס"ד זה אינו דלהמסקנא הא אין זה הוכחה משום דבמה שמכסה עצמו בטלית הפטור מציצית בזה הא ג"כ אין קפידא לפי המסקנא כל שאין לובש בגד של ד' כנפות בלא ציצית אלא ע"כ עיקר הקפידא היה על תחבולה שעשה מעיקרא בשעת קניית הסדין דבמקום הסדין היה לו לקנות בגד החייב בציצית וניכר שהוא עושה תחבולות למיפטר ולהסתלק נפשי' מהמצוה ולפי זה ע"כ מוכרחין אנו לומר שגם בביתו לא היה לו בגדים החייבים בציצית דאל"כ לא היה עליו שום תביעה דהא מה שאינו לובש בגד של ציצית בזה הא אין עליו קפידא דהא התורה לא חייבתו ותחבולות הא ג"כ אינו עושה דהא קנה בגדים עם ציצית אלא ע"כ ידוע הי' שגם בביתו אין לו ציצית ואז שפיר קפיד בשביל שהוא מדחה נפשי' מהמצוה וכיון שע"י מה שמכסה בהסדין בזה לא היה המלאך להקפיד עליו כל שיש לו ציצית בביתו אלא הקפידא מה שאין לו כלל ציצית והילכך שפיר קשה להו להתוס' מנ"ל דחובת גברא הוא דלמא חובת מנא והקפידא הוא על הבגדים שהניח בקופסא ואמאי לא קנה בגדים החייבים בציצית והיה מקיים המצוה ועכשיו אינו מקיים וע"ז תירצו דקפידא כזו במצוה שאינה חיובית רק מה שהוא עושה תחבולות שלא יצטרך לעשות המצוה בזה אין עליו עונש אלא במצוה שהוא מוטל על גוף האדם ולא במצות שאינו מוטלת אלא בגופו כמו שחילקו שם והשתא שפיר מוכרחין התוס' ג"כ לומר דלא גרסינן אלא דהא לשיטתם אי אפשר כלל לגרוס אלא דבשלמא לרש"י הא מעיקרא דקס"ד שכל שחובת גברא מחוייב הוא לאהדורי אחר ציצית אז יש נפק"מ רבתי בין חובת גברא לחובת טלית דבזה צריך לאהדורי ואם חובת טלית אינו חייב לאהדורי והגמרא היה סובר שכל עיקר קפידותו על רב קטינא היה אמאי אינו מהדר אחר ציצית כיון שהתורה ציוה לחזור אחר זה וזאת אינו שייך למאן דאית לי' חובת טלית ומשום הכי באמת אח"כ דמסקינן שבשניהם אין חייב לחזור אחריהן ועיקר הקפידא היתה בשביל התחבולה אז באמת אין חילוק בין חובת טלית לחובת גברא משא"כ להתוס' הא גם מעיקרא היה ידע שגם אם ציצית ת"ג נמי אינו צריך לאהדורי וחובת גברא וחובת מנא שוה בזה רק עיקר ההוכחה הוא מלשון של העובדא כמו שכתבתי לעיל ועיקר הקפידא הוא בשביל שאינו מכניס נפשו לחיוב המצוה ובזה הא שוה בין אי חובת גברא או מנא וע"כ דגם מעיקרא צריכין לבוא לחילוק של התוס' בין אם המצוה היא על גופו של אדם ובין אם היא בגופו כמו שחילק התוס' כאן ומזה מוכרת דע"כ לא גרסינן אלא וברור הוא והשתא מתורץ היטב קושיית המהרש"א וגם ניחא במה פליגי תוס' עם רש"י וגם על מה שרש"י גריס אלא והתוס' לא גרסי והכל ניחא ובזה מתורץ ג"כ על מה לא הביאו הפוסקים ובעלי הש"ע החילוק בין אם הוא חובת גברא שאז אם אינו עושה ציצית ומכסה בהם יש עליו עונש בעידן ריתחא. לאפוקי למאן דאית לי' חובת מנא אין עליו עונש היינו משום דכל זאת תלי אם סדין חייב בחוטי לבן או לא כמו שבארתי הכל באריכות דלשיטת רש"י שסדין חייב בחוטי לבן אז לפי פשטת הסוגי' מבואר דאחר דגרסינן אלא שוב אין נפק"מ בזה בין ח"מ לח"ג וכיון שדעת הש"ע בסי' ט' בזה כהאלפס ורש"י ושאר פוסקים דסדין חייב בחוטי לבן ממילא שוב אין לנו הכרח לחלק לענין עונש בין חובת גברא לחובת מנא כנלע"ד בזה

ועתה נבא לדברי המשנת חכמים האף כי גוף הספר לא ראיתי אך נאמן עלי המחבר בעל פ"ת שהביאו בספרו ביו"ד סי' רצ"ב כי היוצא לנו מכל מה שביארנו ששיטת רש"י ושאר הפוסקים הוא שאין חילוק במצות בין אם הוא מצוה שהוא בעצמו מחוייב לעשות אותה ולא מהני בזה לעשותו ע"י שליח כגון אכילת מצה והנחת תפילין ובין מצוה שהוא יכול לקיימה ע"י אחר כגון עשיית המעקה שאף שאינו דר בביתו מ"מ מקיים המצוה או ציצית למאן דסובר שהוא חובת טלית שאף שאינו מכסה בו מ"מ מקיים המצוה בכל זאת אין חילוק אלא החילוק הוא אם היא מצוה חיובית שאי אפשר ליפטר ממנה כגון אכילת מצה וכה"ג אז אם אינה מקיימה או אפילו אינו מהדר אחריה כדי לקיימה רשע הוא כדין כל מבטל מצות עשה ואם הוא ממצות הרשות כגון ציצית אם אין לו בגד של ד' כנפות אז אף אם מזדמן לו לקנות ואינו קונה מ"מ אין דינו כמו עובר על מצות עשה ממש רק בעידן ריתחא נענש על מה שהיה יכול להכניס נפשו למצוה זו ולא הכניס

אמנם שיטת התוס' ושאר פוסקים הוא דבמצות שהן רשות אינו נענש עליהם אפילו בעידן ריתחא אלא דוקא במצות שהן בגוף האדם שהוא עצמו עושה אותן בגופו כגון ציצית למאן דאית לי' ח"ג שהוא עצמו מכסה בו בזה דוקא הקפידה התורה שכל שבא לידו ואפשר לו להכניס נפשו להתלבש במצות הבורא ואינו עושה נענש עליהן בעידן ריתחא אבל כל שהוא אינו באופן כזה כיון שהיא מצוה שאינה חיובית אינו נענש עליה לעולם

והנה לענין גוף החקירה של הפוסקים בהדין של שילוח הקן אם פגע בקן ואינו רוצה ליטול לא הבנים ולא האם אם מחוייב להזדקק למצוה זו או שיכול לילך לדרכו נראה לי להוכיח מרש"י שהוא סובר שכל שהזדמן הקן לידו אז בכל ענין החיוב מוטל עליו להזדקק למצוה זו לקיים מצות שילוח הקן כמו במצות השבת האבדה ממש או כיוצא בו שאף שהם ג"כ ממצות שאינן קבועות מ"מ כל שהזדמן לידו מצוה זו ואינו מקיימה עובר על עשה ממש ה"נ כאן וראי' ברורה לזה מהא דחולין דף קל"ט על המשנה שאין שילוח הקן נוהג במוקדשין ופריך הגמ' האי מוקדשין היכי דמי אי דחזי קן ואקדשי' הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא דאגבהה לאם ואקדשיה והדרה לאם על האפרוחים הא מעיקרא אחייב לי' בשילוח. וכתב רש"י ע"ז האי מעיקרא ר"ל היינו כשמצאן ע"ש. ויש להבין מי הכריחו לרש"י לפרש דלא כפשטא דגמרא דמעיקרא הנאמר שם הכונה הוא לאחר שהגביה להאם כלשון הגמ' שאז עדיין חולין הוא ונתחייב בשילוח. ונראה משום שהיה קשה לי' לרש"י קושיית הריטב"א ושאר הראשונים שהקשו על הא דקאמר הגמ' דאגבהה לאם ואקדשיה והא אי אפשר לאגבהה לאם אלא א"כ עובר על ל"ת של לא תקח האם על הבנים כדתנן לקמן במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב ע"כ ור"ל שחייב